אך כמובן רובינו שותפים לבעיה הזאת לא מודים בה! היא קיימת בתוכנו בכל השנה כולה - אך בחג הסוכות היא מתעצמת!
הרגע הזה שאתה נכנס לשמחת בית השואבה, אתה רואה את כולם רוקדים ומפזזים ואתה מתחיל להרגיש תחושת ריחוק ודחייה.
אתה מנסה להצטרף למעגל, וליבך בל עמך. אתה מנסה להתבונן במחשבה כזאת או במחשבה אחרת, ושום דבר לא מחבר אתך.
ואדרבא, אתה רק מרגיש איך ממחשבה למחשבה, אתה רק מתרחק מהמעגלים וכמובן גם מהשמחה.
ואם אין לך את זה ב'שמחת בית השואבה', יש לך את זה בעת נטילת הד' מינים, או בעת האכילה או השינה בסוכה אתה מרגיש לא מחובר למה שקורה. אתה כל כך רוצה להתחבר - ולא הולך לך! אתה כל כך רוצה להרגיש קרוב ואתה רק מתרחק!
העצה לכך טמונה בעצם מצוות סוכה. שעיקר המצווה - אומרים לנו רבותינו - היא, להיכנס אל תוך הסוכה 'מיט די שטיוול' - מה זה אומר?
שאתה נכנס לתוך המציאות שהיא הסוכה, איך שאתה. כך, רק אחרי שאתה כבר בפנים, אתה מתחיל להתחבר עם הד' מינים - ומכניס את האור לתוך תוכך.
כי ככה עובד הבריאה. האורות - הרגשות - המוחין - מגיעים ונשפעים רק אחרי שאתה מתחבר לצינור דרכם הם יורדים.
והצינור דרכם יורד השפע - הוא המציאות. לכן, כשאתה נכנס לשמחת בית השאובה - קודם כל תתחיל לרקוד, אחר כך תתחיל לחשוב על מה אתה רוקד.
ואותו הדבר בכל השנה: כשאתה מחפש את עצמך - את תפקידך - את שליחותך - קודם כל תפסיק לחפש!
אלא - תתחבר למציאות בה ה' שם אותך! כך תחפש מה תפקידי כאן, ומה שליחותי במקום הזה בו שם אותי ה'.
תזכה באמת לחיות משתחייה כך ב'צילא דמהימנותא' בכל השנה, לא רק בחג הסוכות.
א פרייליכ'ן יום-טוב און א לעכטיגע יאר
ידידכם: ישעיה יצחק פרידמאן
נהורא מעליא!