מקולמוסו של המשב"ק הרה"ח ר' חיים גולדשטיין שליט"א
מרגלא בפומי' דרבינו זי"ע לפרש, בעת שהיה מוסר שיעור בכל שבת קודש בימות הקיץ לעת המנחה בפרקי אבות, על מאמר התנא (פרק א) הוי מתלמידיו של אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, דהתנא בא לרמז בכפל לשונו אוהב שלום ורודף שלום, שלא די בזה שיאמר האדם לכולם שהוא "אוהב שלום" בעוד שהוא יושב בחיבוק ידים, אלא בנוסף לזה צריך להיות גם "רודף שלום" בפועל ממש לעשות מה שביכולתו למען האחדות והשלום.
וכידוע לכולם כמה לחם רבינו בעוז ותעצומות למען האחדות והשלום הן בענינים הנוגעים לכלל והן בענינים הנוגעים לפרט. שממש נגע לצפור נפשו, וכל זה היה בכדי לקיים מה שנאמר (זכריה ח') והאמת והשלום אהבו, וכמו שביאר בספרו אחדות ישראל (אות יב) על מה שאמרו (אבות פ"ה משנה י"ז) דמחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, והכוונה בזה שבענין ההלכות, אומר כל אחד האמת כמו שהוא לדעתו, לקיים מה שאמר הכתוב לאהוב את האמת, אבל חוץ מזה, לא היה ביניהם שום סכסוך כלל לקיים מה שאמר הכתוב לאהוב את השלום, עיי"ש.
וכמו שהעיד רבינו זי"ע בעצמו כשלחם באחד מן הענינים הנוגעים לכלל להחזיר עטרה ליושנה, "סהדי במרומים, שאין לי חס ושלום שום נגיעה בזה כנגד מי, ולא בשביל מי, רק בשביל הבורא ברוך הוא, ותורתו הקדושה ומצוותיה, והרחמנות על עם ישראל, אשר כבר נענשנו נוראות בזמנינו ר"ל, ועלינו החיוב למנוע חטאים כאלה ולתקן כרצונו יתברך" (ראה בהקדמת שלום רב ח"ב).
ואהבת לרעך כמוך
רדיפת השלום אצל רבינו זי"ע היה גם בכל אדם ואדם בפרטיות. דכירנא פ"א שבמו עיני ראיתי שרבינו קרא אליו שני אנשים חשובים מאד, וכיון שהייתי אז בחדר קודשו ביקש ממני כשיבואו אלו שאראה לעמוד בצד. והנה כשהגיעו שני אנשים אלו אל רבינו זי"ע ונכנסו אל חדרו צהלו פני רבינו ואמר להם בקול "ברוכים הבאים חשוב'ע געסט", והושיבם שניהם על ידו, והתחיל לשוחח עמהם בענין האחדות, ותוכן דבריו היה, כשיש בין שני יהודים אחדות אזי השכינה שורה עמהם, כי ב' יודי"ן אזי הוא שם ה', וזהו כוונת הפסוק ואהבת לרעך כמוך על ידי זה ממשיך שיהיה אני ה', וכן זה נכלל בהפסוק ואתם הדבקים כשיש בשני יהודים דביקות ואחדות ביניהם אזי בזה גורמים וממשיכים שיהיה ה' אלקיכם, וכן דיבר ועורר שכל ההשפעה שיש באדם הוא רק שיש אצלו מדת השלום, ולאחר שיצאו מחדר קדשו ראיתי שיצאו בשמחה וטוב לבב וכששחוק נסוכה על פניהם.
ואני עמדתי מן הצד והתפלאתי מאד מן השיחה הזה, ולמחרת סיפרתי את כל זה לאבי המשב"ק ז"ל, ואז נוכחתי להבין שנגלה לאזני רבינו זי"ע שלשני האנשים האלו יש סכסוך ביניהם זה זמן רב, וכשמוע זאת רבינו מיד ציוה לקרא אליו א' מהם להודיע לו שרוצה לשוחח עמו ועם השני ולעשות שלום ביניהם, [ויש להדגיש שדבר זה היה כשהיה רתוק על מיטתו בבית החולים].
קירוב הגאולה ע"י לימוד הל' שבת
רבינו זי"ע הירבה לדבר, ובפרט בשנותיו האחרונות, שמוכרחים להתחזק ולעסוק בלימוד הלכות שבת, ועל ידי זה נוכל להחיש את הגאולה, וכמ"ש חז"ל אין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת. והיה מדייק מדברי חז"ל שאמרו [שבת קיח, ב] אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתה מיד נגאלין, דהכוונה דייקא עם לימוד הלכותיה.
והיה מוסיף לומר דבזמנים הקודמים לא היה כוחם להחיש את הגאולה אלא רק על ידי "תפלות ובקשות". אבל לא כן בדורנו דאכשר דרא בהרמת קרן התורה והרמת קרן היהדות, שאפי' היהודים שהיו משוקעים בטומאות תאוות הגשמיות, מתעוררים ומתגברים ומתעלים לבעלי תשובה, וכולם מקבלים עול מלכות שמים זה מזה, א"כ בנוסף על התפלות להחיש את הגאולה, יכולים גם "לפעול בפועל ממש" להחיש את הגאולה, והוא ע"י שיעסקו כולם ויהיו בקיאים בהלכות שבת על ידי זה נזכה להבטחת חז"ל "מיד נגאלין".
אף אם רק החרדים ילמדו הל' שבת, יזכו להבטחה שמיד נגאלין
ודכירנא שפעם אחת אף הוסיף לומר, דלכאורה האיך נזכה לגאולה דסוכ"ס הרי יש הרבה פושעים בעולם, ואף שכולנו נעסוק בהלכות שבת אולם לא נוכל לעשות שכל ישראל יהיו משמרים השבת כהלכתה. ועל זה יגע וטרח להביא ראיות מדברי הרמב"ם ומכמה פוסקים שכתבו לגבי הקראים דכיון שמרצונם ובמזיד הלכו מדרך הישר אין לנו עריבות ואחריות עליהם, ואף על בניהם ובני בניהם, שדינם כאנוסים וכתינוקות שנשבו ואונס רחמנא פטריה, וא"כ נמצא שהעיקר האחריות להחיש את הגאולה תלוי בנו באנשים חרדים שומרי תו"מ ויראי ה', ומה שאמרו חז"ל אלמלי ישראל משמרים וכו' קאי על האנשים החרדים, כי על התינוקות שנשבו הם בגדר אנוסים, ואונס רחמנא פטריה.
לענין זה סגי אפי' ברוב החרדים
והוסיף עוד לברר על פי הלכה דאף על פי שרק "רובם" מהחרדים ויראי ה' יעסקו בהלכות שבת ולא כולם גם כן נוכל להחיש את הבטחת חז"ל שמיד נגאלים, וכיון שכך ראוי וחיוב לכל אחד ואחד שיהיה בקי בהלכות שבת, כי הרי לפי המציאות בדורינו זה, דאכשר דרא, שיכולים לפרסם ולפעול בכמה סוגי אופנים בכל תפוצות ישראל שונות שבעולם, מה שלא היו יכולים עד דור הנה, אם כן יכולים "בפועל ממש" לפעול להחיש את גאולתינו ופדות נפשינו.
לימוד המביא לידי מעשה
ועוד סבר רבינו זי"ע דחוץ מטעם הנ"ל שלימוד הלכות שבת מקרבת את הגאולה, בנוסף לזה הוסיף רבינו זי"ע עוד טעם כיון שתחלה יש מן הראוי ללמוד "בלימוד המביא לידי מעשה", ומרגלא בפומיה להביא מה שכתוב בשלחן ערוך הרב דמי שאינו יכול ללמוד דברי תורה הרבה מאוד צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה, וכן כתב במק"א "חיוב על כל ירא ה' לעסוק הרבה בהלכות שבת שיהא בקי בהם מאוד מאוד, דבאמת עיקר תכלית הלימוד הוא כדי לשמור ולעשות... ובמקום אחר כתבתי הרבה ראיות ומקורות דזהו לימוד תורה לשמה כשלומד על מנת לקיים, והנה בכל ד' חלקי השלחן ערוך אין לנו עוד הלכה נחוצה ומוכרחת שדומה להלכות שבת שהוא איסור חמור דחיוב סקילה ר"ל, ונוהג בכל שבוע, והאחריות בו בכל עת ורגע מבואו ועד צאתו בכל ענין ובכל מאורע, והלכותיו מרובים מאוד וכהררים התלוים בשערה שמשתנה בכל חוט השערה, וענפיו מרובים לאין שיעור, וכבר כתב הט"ז [סי' רס"ז] שאנו יודעים שאין אנו בחזקת שבת כראוי ע"כ, ומה נענה אנן אבתרי', והמתרשל בלימוד הלכות שבת הוי פושע בנפשו ר"ל, ולימוד הלכות שבת כראוי מסוגל מאוד שמן השמים ישמרוהו מחילולי שבת, כיון שהוא משתדל מצדו כראוי וכנכון".