דבר זה יש לנו לזכור ולהשיב אל ליבנו, ששלמות מצוות סוכה היא הכנסת אורחים, ואף האושפיזין הקדושים מזהירים על כך לכל מי שרוצה לארחם.
בזוהר הקדוש כתוב, שאם אין האדם נוהג כן, אזי קמים האושפיזין משולחנו ואומרים עליו פסוקים שונים בגנותו. לעומת זאת, אם מעניק משולחנו לעניים, אומרים עליו האושפיזין פסוקים בשבחו.
ממשנתו של הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זי"ע בעל 'דברי חיים' למדנו, שעיקר נוי הסוכה הוא האורחים המקשטים את הסוכה.
מסופר שפעם אחת ראוהו יושב בערב סוכות, ועל פניו שרויה דאגה גדולה עד מאוד.
החסידים ובני הבית התמלאו פחד ויראה שמא אירע, חלילה, איזה מקרה רע, ושאלוהו לפשר דאגתו. השיב הרבי כי דואג באיזו זכות יתאפשר לו להיכנס לתוך הסוכה הקדושה, ולאחר מחשבה הסיק כי רק עצה אחת יש לו: אם יהיה לו ממון לחלק לצדקה. כי זוהי ההכנה המעולה ביותר להכין עצמו לכניסה לסוכה.
על כן, ביקש מהם הרבי עצה כיצד ישיג סכום מעות לחלקו לצדקה.
לאחר מכן התבטא הרבי ואמר:
"יבואו ימים אשר הרבנים ייטיבו לקשט סוכותיהם עם ציורים נאים, אבל אצלנו - מצוות הצדקה היא הקישוט הנאה ביותר".
דבר מפליא סיפר הרב הקדוש רבי חיים מאנטיניא זי"ע, אודות זקנו, הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זי"ע:
מענקי הדורות היה רבי פנחס, איש קדוש ומפורסם מאוד בצדקותו.
בתחילת דרכו כמעט ולא ידעו על גדלותו, הוא הסתופף בצל הבעל שם טוב הקדוש ועבד את עבודתו עם מדרגותיו הנשגבות, אך לא התפרסם בשער בת רבים.
לימים, החל להתפרסם, ולפניו החלו לבוא אנשים בעלי מדרגה ופשוטים כאחד, כדי לחזות בעבודתו הקדושה ולשאלו בעצתו.
לכאורה, צריך היה רבי פנחס לשמוח באנשים הבאים אליו, אלא שבעיניו לא מצא הדבר חן, הן משום שהרגיש כי הדבר מפריע לו בעבודתו, והן משום ענוה שהייתה בו, ולא החזיק עצמו ראוי להיות רבי לחסידים.
למרות התנגדותו, נוכחו רבים בגדלותו ומיום ליום הרבו לבוא אליו לשאול עצה וברכה, וככל שהרעיף עליהם מברכותיו כן התרבו הבאים להסתופף בצל קורתו ושמעו יצא למרחקים.
דלתו פתוחה היתה בפני ההמונים, שבאו ממקומות רחוקים להגיש לפניו פתקאות ולשאול את פיו בדרכי עבודת הבורא, והוא קיבלם בסבר פנים יפות והעניק לכל אחד כמשאלת ליבו.
חש רבי פנחס כי משא כבד הוטל עליו, והחל להצטער על אשר אין ביכולתו לעבוד את הבורא ברוגע, כמימים ימימה. מיום שהחלו לבוא ההמונים לא היו עתותיו בידו ולא יכול היה ללמוד ולהתפלל כראוי, לפי מדרגותיו.
לא ידע רבי פנחס את שעליו לעשות, אולם מוחלט היה בליבו שההמוניות הסובבת אותו אינה מתאימה לו כלל, ועליו לפעול לצמצמה ביותר.
ניסה רבי פנחס למנוע את ההמון מלבוא אליו, וככל שניסה לא עלה בידו, מאחר והאנשים ידעו על צדקותו, שהוא איש אלקים, רצו בקרבתו, והגיעו אליו בכל דרך אפשרית.
באין ברירה בידו, נעמד רבי פנחס להתפלל, וכך היתה תפילתו:
"רבונו של עולם, עשה שלא אמצא חן בעיני אנשים. אדרבה, עשה שאהפך לבזוי ונתעב בעיני אחרים, כך לא ימשכו אלי, ויניחו לי ולנפשי!"
ואכן, 'צדיק גוזר, והקדוש ברוך הוא מקיים'. רבי פנחס התפלל ממעמקי ליבו, וכך היה. אנשים חדלו מלבקרו, ולא זו בלבד, אלא שכאשר היה מהלך בעיירה, היו בני האדם מתרחקים ממנו, והיו מפנים את ראשיהם אל הצד, וכל חינו אבד כלא היה.
הדבר לא נגע כלל לליבו של רבי פנחס, אדרבה, הוא שמח מאוד, כיוון שהתגעגע לאותם ימים בהם יכל ללמוד ולהתפלל באין מפריע.
אמנם פעם אחת הפריע לרבי פנחס הניתוק ששרר בינו לבין ההמונים:
חג הסוכות הגיע. נוהג היה רבי פנחס בכל שנה להזמין אל ביתו מספר תלמידי ישיבה או אנשים מן העיר, שיעזרוהו לבנות את סוכתו, והאנשים, שראו בכך זכות, שמחים היו מאוד לעזור לו.
הפעם, נפש חיה לא הסכימה לבוא. איש לא אהב אותו, וממילא לא היה אחד שבא לעזרתו, איש לא רצה בקירבתו, והכול הפנו לו עורף.
כיוון שלא היה מוכשר בענף הבניה, לא ידע רבי פנחס את נפשו, כיצד יעלה בידו להקים את הסוכה.
מחוסר ברירה, מאחר שלא מצא חן בעיני אף יהודי, נאלץ לשכור גויים שיבנו את סוכתו. אלא, שלרבי פנחס לא היו כלים מתאימים לבניית הסוכה, ואף לא היה לו ממי להשאיל. הרבנית נאלצה ללכת ולשאול כלי עבודה מאחרים, וגם זה עלה בידה רק בקושי רב, בשל היחס ששרר כלפי בעלה.
כמה שעות בודדות נותרו עד התקדש החג, כאשר לבסוף עלה בידם להתקין סוכה רעועה וקלושה ביותר.
מתוך מצב שפל זה, מיהר רבי פנחס אל בית הכנסת לתפילת ליל החג, על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות להזמין אורח לסעודת החג.
נהוג היה באותם ימים, שהאורחים שרצו להיות מוזמנים לסעודה, עמדו בירכתי בית הכנסת בתום התפילה, ובעלי הבתים המארחים היו מזמינים אותם לבתיהם בדרכם החוצה.
למרבה הצער, לא עלה בידו של רבי פנחס הדבר בנקל, ואפילו האנשים שלא היה להם מקום לאכול, והשתוקקו נואשות להיות מוזמנים לסוכה בה יוכלו ליהנות מסעודת החג, סירבו להענות להזמנתו. לבסוף, באו על סיפוקם כל המבקשים להם מקום לסעוד בו, ומכל בעלי הבתים שביקשו אורח, נשאר רק הצדיק רבי פנחס בגפו, בלי אורח לסוכה.
בצער ועצב פנה הצדיק לביתו, כשהוא מבין שיתכן ולעולם לא יזכה לארח איש בביתו, אפילו לא לחג הסוכות. בליבו דאב על כך שאף זה חלק ממחיר חירותו מעל הציבור, כפי שביקש בתפילתו לפני הבורא, והחל להעלות ספקות בקרבו האם שווה חרותו נזק שכזה.
משהגיע לסוכתו, החל לומר את נוסח ההזמנה לאושפיזין: 'אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין'.
רבי פנחס היה ללא ספק אחד מיחידי הסגולה שהיה זוכה לראות את שבעת הרועים בכל שנה ושנה. גם השנה נשא את עיניו מעלה, ולמול עיניו התגלתה דמותו של אברהם אבינו, האושפיז הראשון, כשהוא עומד מחוץ לדלת הסוכה וממתין רחוק ממנה.
קרא אליו רבי פנחס: "אברהם אבינו! מדוע לא תיכנס לסוכתי? מהו חטאי ופשעי?"
השיב לו אברהם:
"אני נושא את דגלה של מדת החסד, ואני משרת את הבורא רק על ידי נדיבות הלב של אנשים, לא אצטרף לשלחן שאין בו אורחים".
משהבין רבי פנחס כי כלתה אליו הרעה, מיהר והתפלל שישוב המצב לקדמותו, ושימצא חן בעיני האנשים בדיוק כפי שהיה בעבר.
גם כאן נענה בתפלתו, ותוך זמן קצר צבאו שוב המוני אנשים על דלתו, לבקש ממנו הדרכה בעבודת הבורא, ברכות והזכרות, עד שנעשה לרבי גדול ולפועל ישועות בקרב הארץ.
אכן, כבר לא יכול היה רבי פנחס להקדיש את כל זמנו ללמוד תורה, לתפלתו ולדבקותו, אך הודות לאורחו הקדוש בחג הסוכות, כאשר נוכח לראות את חשיבותה של מדת החסד, להתחסד עם הבריות, ראה גם בעבודתו זו את מילוי רצונו של הבורא בעולם.