מהות התפילה – חיבור ודביקות
הנה איתא שתיבת 'תפילה' היא מלשון חיבור ודביקות, ונגזר מלשון הכתוב (בראשית ל, ח) - 'נפתולי אלקים נפתלתי', וכפי שביאר שם רש"י – שהוא מלשון חיבור ומלשון תפילה, וכלשון (במדבר יט, טו) 'צמיד פתיל', שהכוונה כלי המכוסה בכיסוי שמהודק ומחובר היטב לכלי.
והביאור בזה, כי בעת שהאדם מתפלל הרי הוא זוכה להתחבר ולהתאחד ביוצרו בדביקות ואחדות נפלאה.
אולם יש לבאר מהו החיבור והדביקות שיש בתפילה, שהרי לכאורה אין התפילה אלא דיבורו של האדם שמדבר לפני השי"ת את אשר על לבבו, ואם כן כיצד מתבטא החיבור והדביקות המהווים את עיקר משמעותה של התפילה.
ונראה שיש להעמיק בהסתכלות שונה על כל גדר ומהות התפילה, על פי המבואר בגמ' (ראש השנה יז:) - '(שמות לד, ו) 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם'.
ויש לעיין בביאור הענין שהקב"ה נתעטף כשליח ציבור, שעל כך אמרו אלמלא מקרא כתוב אי אתה יכול לאומרו, שהרי אין דברי חז"ל בגדר מליצה בעלמא. ונראה שטמון בזה יסוד עמוק והבנה מחודשת בגדר התפילה.
ומתבאר כאן שהקב"ה בי''ג מידות הרחמים פונה לעצמו כביכול לעורר בעצמו את מידות הרחמים שלו. ועל דרך מה שאמרו בגמ' (ברכות ז.) - 'אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי', תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, 'יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין'.
ואכן אח"כ מביאה הגמ' שכביכול אמרו מלמעלה לרבי ישמעאל כהן גדול 'ברכני' ואמר 'יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין', דהיינו שאמר לפני השי"ת שאתה בעצמך יהיה רצונך לכבוש את כעסך ותעורר בעצמך את מידת הרחמים שלך, דהיינו כי זה בחינת 'ברכה' כביכול להשי"ת שיתעוררו בו מידת הרחמים, כי אלו מידותיו שלו ורצונו שלו.
הדביקות בתפילה - שעסוקים ברצון הבורא
וביאור הדברים שאין מהות התפילה שאנו משמיעים את זעקתינו הפרטית כדי להטות כביכול את רצון השי"ת מהצד שלו לצד שלנו. אלא נהפוך הוא, בתפילה אנו מבטאים אצלינו את שאיפתו שלו להיטיב ולרחם ואנו משקפים לו כביכול את רצונו שלו עצמו. ואומרים לו את מה שהוא אומר לעצמו כביכול.
נמצא אפוא, שכל עוד שהאדם מבקש את בקשותיו לישועתו באופן מבלי להכיר בכך שבאמת הקב"ה גם רוצה לתת לו את צרכיו ולהיטיב לו ולהושיעו, הרי חושב רק על עצמו בלבד, וממתין שהקב"ה יעזור לו, ובאופן זה נחסר ענין הדביקות והקשר הנעלה שבתפילה.
אבל כאשר מכיר האדם באמת, שהקב"ה משתוקק להשפיע ולתת, שהרי יודע מחסורו וכל מהותו רחמים והטבה, אזי על המתפלל רק להתחבר שהרצון שלו לצרכיו הוא הוא רצון ה' שרוצה להיטיב לו. ובגישה זו הוא פונה אל ה' ואומר לו הרי זהו רצונך בעצמך. ומרגיש שמייחל ומקוה להטבה שה' בעצמו רוצה להיטיב עמו, שהרי גם הקב