Skip to content
למען דעת

יחידה ליחדך

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

דוק של דאגה נמתח על העיר ברדיטשוב. "הלוא פעמי החג נוקפים לבוא" שחו החסידים בעצבון רוח, "ועדיין לא נראתה בתחומינו אף דמות של אתרוג ראוי לשמו!"

משעלה ניחוחו של חג באופק והלב הגביר דופק, נתקבלה פקודת הקודש מאת רבי לוי יצחק רבם: "צאו יקיריי אל פרשת הדרכים וחקרו נא אצל העוברים ושבים, היש למי מהם אתרוג ראוי לברכה, והיה אם תימצא באמתחתו של יהודי, הלוא תכבירו עליו הפצרות שיואיל להועיל לנפשנו – ויסכית להסכין ולהסכים למכור את אוצרו בעד כל תמורת ממון שבעולם וחלף כל הון שיבקש ובעבור כל מחיר שינקוב, ובלבד שיאבה וייאות למסור לידנו את פרי הילולו קודש, לקיום 'ולקחתם לכם' של כל יושבי העיר הזאת".

הרצים הרוצים יצאו ואצו דחופים, נצבו על משמרתם, ועד מהרה נמצאה המציאה; יהודי סוחר אשר מיהר ונחפז לשוב לביתו לקראת החג, ובין מטלטליו בוקע אור נוגה הולך, אתרוג נאה וטוב רואי, שבליטותיו סדורות לו על גידולו החינני וגווני ירוק בהירים בואך זהב בוהק משוכים על גבו כבמכחול שמימי מלא חן מפעים, נחמד למראה ותאווה לעיניים.

סבבוהו החסידים נחושי מבע ורוחשי תקווה, מבקשים במפגיע את מכירת אתרוגו, או לחילופין את הסכמתו לעשות את החג בצל רבם. "סורו ממני", השיב האיש ברוח קצרה, "חש אנוכי להגיע אל משפחתי הממתנת לי אחר אשר בוששתי מלבוא זה ימים רבים, את האתרוג לא אמכור בעד כל סכום שהוא, זקוק אני לו כשם שאתם זקוקים אליו! אף לא אוכל לשבות כאן את חגי! פנו נא את המסילה לסוסי הצונף למען ימשיך להדהירני אל עירי ואספיק לפוש מתלאות הדרך בטרם יבוא החג ויעריב שמשו".

"אכן", השיבוהו הללו רכות, "נתון ניתן לך עבור אל גבולך, רק את בקשתנו אחת עשה ובוא עמנו אל רבינו להראות פניך אליו, כי או אז תהא חפשי לנפשך לפנות ולנטות ימין ושמאל, אין דבר, רק זאת עשה נא לנו!"

הרהר היהודי בהפצרתם החדשה של הללו, הרכין ראשו בלחישה: "לו יהי כדבריכם, אסורה עמכם לאשר תובילוני ובלבד שתניחוני לנפשי". פנה אפוא וצעד אחריהם אל עבר מעון הקודש בטרם ישוב לכת אל עיר מושבו.

משנכנס אל חדר הבארדיטשבער, שאף מלוא ראותיו ניחוח אהבת ישראל וקד ברעד לעומתו של צדיק. "מיין טייערער!" פנה אליו הרב'ה, "אהובי רחימאי, התיאות להישאר עמנו לחוג את חג הסוכות למען נוכל לברך על אתרוגך המהודר כדת היום?"

"איי רב'ה, עפר אני תחת כפות רגליו, אך לא אוכל לעשות כזאת, יען וביען כי שוקקת נפשי לשהות בחג עם יקיריי אשר בביתי! יבין נא, כי ברירה אין בידי..."

"הלוא תדע, יהודי נאצל, כי לא נמצא בכל העיר אתרוג ראוי לברכה! הקלה בעינך זכות כבירה אשר כזאת? וכי מה נעשה אני ובני עירי אם לא תישאר עמנו ואתרוגך הנאה עמך שנוכל לנענע בו את נטילת הלולב המחויבת לנו בחג?" תואר פני האיש נותר חתום, שתיקה של סירוב פרוסה על קלסתרו. אם כי פחד ורחב לבבו מפני קדוש העליון אשר לפניו.

בעל ה'קדושת לוי' שקע בהרהור קצר, ואחר נקש בחוזקה על שולחנו, כשהוא משמיע הבטחה מנצחת כל עיקשות פתלתלה: "מבטיחך אני! כי אם תשבות עמנו בחג לזכותנו בנטילת אתרוגך – תזכה לעולם הבא לשבת במחיצתי בגן עדן!"

היהודי אשר דעת הייתה בו – ניתק ממקומו ברעדה והשיב לאלתר: "הן! אכן כן! הריני נשאר בכאן תמורת ההבטחה לישיבת עדן בצל הרב'ה לעולם הבא!" ותעבור הרינה במחנה ברדיטשוב לאמור: אצל רבינו הקדוש ישנו אתרוג מהודר לסוכות!"

כליל התקדש חג, ויבוא בעל האתרוג מן התפילה אל אכסנייתו אשר ניתנה לו וייגש אל פתח סוכת מארחו הנדיב להיכנס לסעודת החג בצילא דמהימנותא, אך להשתוממותו כי רבה - נתקל במחסום; בעל האכסניה עמד בפתח סוכתו והצהיר לעומתו: "אינני נותן לך מדרך כף רגל בסוכתי!" – עשתונותיו של האיש קמו בו למשמע הדברים, בהתפלאו מאוד: "וכל כך למה?!"

"כי כן צוויתי ולא אשנה!" אמר בעל הסוכה ולא יסף.

בצר לו פנה איש האתרוג, ניגש אל סוכת השכן הקרוב ונקש על דלתו. יהודי חביב פתח לו בברכת 'א גוט יום-טוב' לבבי. "האוכל לקיים את ישיבת הסוכה בין דפנותיך? מאחר ומארחי לא חפץ משום מה להניחני זאת". -"אף אנוכי כן", השיבו השכן שמאור פניו לא נמחה לרגע, "לא אכניסיך לסוכתי, בפקודת הקודש!"

נוכח הלז לדעת כי אין הדבר תלוי אלא ברבם של חסידים נאמנים אלו, נאחז פליאה נשגבה, רתת וזיע, הלך ונקש על סוכת הרב'ה עצמו, לשאול את פי קדשו, מדוע אפוא נמנע ממנו לקיים מצוות הסוכה כהיום הזה?!

האיר אליו סנגורן של ישראל את פניו בטענו: "וכי מדוע תצטער, הרי אם אין איש מניחך להיכנס לסוכתו – אנוס אתה, ו'אונס רחמנא פטריה', אם כן הרי אינך עובר על מצוות המלך ה', אל לך לדאוג!..." אזני האיש הצטללו ומיאנו להאמין לאשר שמעו. אחר רגעים המשיך הרב'ה והוסיף: "אך אם בכל זאת חשקה נפשך לקיים את הישיבה בסוכה, הריני נותן לך פתח של היתר; אך בזאת ניאות לך - אם תוותר על הבטחתי שהבטחתיך לשבת במחיצתי בגן עדן!"

מוכה תדהמה הביט היהודי על פני הרב'ה וחישב להתעלף. הכזאת ייעשה? לדחוק אותו אל דוחקו כדי שיניח מידו את אשר ניתן לו? אחר שכבר נותר לשבות כאן, כעת ימחול על השכר המובטח לו - תמורת ישיבת לפנים-משורת-הדין בסוכה? לא ידע להשית עצות בנפשו המתגוללת בחיבוטי לבטיה.

אחר רגע ושניים - לבשה אותו רוח עוז וחיבת מצווה, ניגש אל רבו אשר עמד והמתין למוצא פיו והכריז: "הנני! מוותר אני על הבטחת הרב'ה! ובלבד שאזכה לאכול כזית פת תחת צל הסכך".

אור מבהיק ננסך על פני הצדיק, ועיניו הזריחו נגוהות של אור ואושר: "אח! יהודי יקר-מציאות שכמותך! מה טוב חלקך! עמדת במבחן הניסיון! ומעתה הרי ההבטחה נתונה לך כצורתה, ותשב עמדי לעולם הבא! אלא שכעת יהא זה בדין ובזכות ולא בחסד חינם!"

'למען ידעו דורותיכם!' בכל שנה אחרי היטהר והוכבס את נגעי הנפש ביום הכיפורים - נצטוו ישראל לחבור אל ידיעת הקשר העמוק, לעזוב את מחיצות הגשם ולהיכנס בצל אהבה ואמונה שורשית נטולת כל חשבונות תגמול ושכר, 'כי בסוכות הושבתי', כלכת ישראל אחריו במדבר בארץ לא זרועה. נכנסים המה בצל סוכה, חבוקים ודבוקים בה', כגמולים עלי אימם, חופשיים ממיצרי חומר ורדופים באהבת אביהם אשר ביקשה נפשם בכל ימות השנה - ואך השאור שבעיסה עיכב.

לפיכך 'ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת', כי 'עמך כולם צדיקים', נקשרים באגודה אחת כל מיני הנפשות, האתרוגים עם הערבות, שאינם מבקשים מאומה כי אם אותו ברוך הוא, שוקקים אל האור המקיף שלמעלה מן המוחין החובק את כלל ישראל כיחידה אחת תמה, זכה וחביבה. ואיך אמר הרב'ה ליהודי שוויתר על שכרו? 'כעת תזכה שבת במחיצתי בזכות ולא בחסד!"

More in this printout

View the whole printout