Skip to content
למען דעת

חג הסוכות – חג השם!

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

"אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים" (ויקרא כג, לט).

אנו מוצאים כאן ביטוי ייחודי כלפי חג הסוכות שאיננו אמור אצל שום מועד אחר. בכל שאר המועדים נאמר בתורה 'חג לה'', והיינו ששמחים לפני ה' ומודים לו על חסדו וטובתו המצויינים בכל מועד לפי עיקר עניינו, אך נתייחד חג הסוכות בלבד להיקרא: 'חג ה'', והדבר נראה כיסוד בהגדרת טעם המועד, שהיותו חג-ה' מהווה את כלל סיבת החגיגה, ועלינו להבין פשרו.

מה נשתנה חג זה

אמנם נכון לציין כי כמה נקודות נוספות יש בחג זה המחודשות בו באופן בולט לעומת כל מועד אחר שבתורה.

  1. בדרך כלל מוספי המועדים באים במספר הקרוב להיות שווה, וכמפורש בפסוקים שבפרשת פנחס: במוספים של 'ראש חודש', 'פסח' ו'שבועות' – מציינת התורה להביא עשר עולות (שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים), כמו כן ב'ראש השנה', 'יום הכיפורים' ו'שמיני עצרת' מוקרבים תשע עולות (פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים).

אך לעומת כל אלו, בחג הסוכות בא מניין הבהמות הנצרכות לקרבן המוסף בהפרש של ריבוי עצום המגיע לסך כפול ומשולש, שכך נאמר על היום הראשון: "ובחמישה עשר יום לחודש השביעי... והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' - פרים בני בקר שלושה עשר, אילם שניים, כבשים בני שנה ארבעה עשר, תמימים יהיו" (במדבר כט, יב-יג) ובסך הכולל הרינו באים למספר - עשרים ותשעה קרבנות למוסף! שזהו כמעט פי שלוש על פני כל מועד אחר, (וכן בשאר ימי החג, כשהמספר פוחת והולך, עדיין הוא רב מאוד ביחס לכל שאר מוספי המועדים).

  1. ידוע, כי חפץ של מצווה אין בו קדושה עצמית האוסרת להשתמש בו, כי אם זו בלבד שאסור לעשות בו תשמיש של ביזוי, (בשונה מדברים שיש בעצמיותם קדושה שיש בהם גם איסור שימוש, כדוגמת ספר תורה תפילין ומזוזות, אך בגד של ציצית למשל - ניתן לשכב עליו ולהשתמש כל מעשה חולין שאין בו בזיון). אך במצוות הסוכה מצאנו חידוש דין – שהיא נאסרת כחפץ של קדושה, כמו ששנינו בברייתא: "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'" (סוכה ט.) ובפוסקים ביארו שאיסור זה חל הן על הסכך והן על הדפנות, ויש לדעת, מאי שנא מכל שאר חפצי מצווה שבתורה שלא נתקדשו?
  1. מן התורה נוהגת מצוות נטילת לולב בכל מקום רק ביום הראשון בלבד, ורק בבית המקדש נמשכת מצווה זו כחובה מדאורייתא בכל שבעת ימי החג. אם כך נראה ששייכות מיוחדת יש למצוות המועד עם בית המקדש, מה שלא מצאנו באף מקום אחר, כגון תקיעת שופר ואכילת מצה שלא מצאנו מן התורה שיהא קיומם מיוחס למקום המקדש בפרטיות לעומת כל מקום אחר במדינה.
  2. אנשי כנה"ג תיקנו לקרוא בתפילה את חג הסוכות 'זמן שמחתנו', ויש להבין מה השמחה מיוחדת בסוכות לעומת שאר המועדות, ואכן מבואר ברמב"ם שבחג

בס"ד יו"ל ע"י

המשך בעמוד הבא <<<

המשך בעמוד ד'

א

נושא הגליון:

חג הסוכות

גליון יב

חודש תשרי תשפ"ז

רבי שלום חיים לע"נ הגה"ח הגיליון הוקדש

בן הרה"ח רבי ליבר מרדכי

ולע"נ מרת מרים פרוש זצ"ל

בת הרה"ג רבי אליעזר

דוד ז"ל

בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי

מהות התפילה – חיבור ודביקות

הנה איתא שתיבת 'תפילה' היא מלשון חיבור ודביקות, ונגזר מלשון הכתוב (בראשית ל, ח) - 'נפתולי אלקים נפתלתי', וכפי שביאר שם רש"י – שהוא מלשון חיבור ומלשון תפילה, וכלשון (במדבר יט, טו) 'צמיד פתיל', שהכוונה כלי המכוסה בכיסוי שמהודק ומחובר היטב לכלי.

והביאור בזה, כי בעת שהאדם מתפלל הרי הוא זוכה להתחבר ולהתאחד ביוצרו בדביקות ואחדות נפלאה.

אולם יש לבאר מהו החיבור והדביקות שיש בתפילה, שהרי לכאורה אין התפילה אלא דיבורו של האדם שמדבר לפני השי"ת את אשר על לבבו, ואם כן כיצד מתבטא החיבור והדביקות המהווים את עיקר משמעותה של התפילה.

ונראה שיש להעמיק בהסתכלות שונה על כל גדר ומהות התפילה, על פי המבואר בגמ' (ראש השנה יז:) - '(שמות לד, ו) 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם'.

ויש לעיין בביאור הענין שהקב"ה נתעטף כשליח ציבור, שעל כך אמרו אלמלא מקרא כתוב אי אתה יכול לאומרו, שהרי אין דברי חז"ל בגדר מליצה בעלמא. ונראה שטמון בזה יסוד עמוק והבנה מחודשת בגדר התפילה.

ומתבאר כאן שהקב"ה בי"ג מידות הרחמים פונה לעצמו כביכול לעורר בעצמו את מידות הרחמים שלו. ועל דרך מה שאמרו בגמ' (ברכות ז.) - 'אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי', תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, 'יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין'. ואכן אח"כ מביאה הגמ' שכביכול אמרו מלמעלה לרבי ישמעאל כהן גדול 'ברכני' ואמר 'יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין', דהיינו שאמר לפני השי"ת שאתה בעצמך יהיה רצונך לכבוש את כעסך ותעורר בעצמך את מידת הרחמים שלך, דהיינו כי זה בחינת 'ברכה' כביכול להשי"ת שיתעוררו בו מידת הרחמים, כי אלו מידותיו שלו ורצונו שלו.

הדביקות בתפילה - שעסוקים ברצון הבורא

וביאור הדברים שאין מהות התפילה שאנו משמיעים את זעקתינו הפרטית כדי להטות כביכול את רצון השי"ת מהצד שלו לצד שלנו. אלא נהפוך הוא, בתפילה אנו מבטאים אצלינו את שאיפתו שלו להיטיב ולרחם ואנו משקפים לו כביכול את רצונו שלו עצמו. ואומרים לו את מה שהוא אומר לעצמו כביכול.

נמצא אפוא, שכל עוד שהאדם מבקש את בקשותיו לישועתו באופן מבלי להכיר בכך שבאמת הקב"ה גם רוצה לתת לו את צרכיו ולהיטיב לו ולהושיעו, הרי חושב רק על עצמו בלבד, וממתין שהקב"ה יעזור לו, ובאופן זה נחסר ענין הדביקות והקשר הנעלה שבתפילה.

אבל כאשר מכיר האדם באמת, שהקב"ה משתוקק להשפיע ולתת, שהרי יודע מחסורו וכל מהותו רחמים והטבה, אזי על המתפלל רק להתחבר שהרצון שלו לצרכיו הוא הוא רצון ה' שרוצה להיטיב לו. ובגישה זו הוא פונה אל ה' ואומר לו הרי זהו רצונך בעצמך. ומרגיש שמייחל ומקוה להטבה שה' בעצמו רוצה להיטיב עמו, שהרי גם הקב"ה מחכה להשפיע את ההטבה, רק שרוצה שיגיע ההטבה מתוך קשר וחיבור, כי בודאי הרי הקב"ה היה יכול לתת גם בלי תפילה, רק שבחר ה' שיקבלו את הטוב והשפע רק ע"י תפילה כדי שבעת קבלת השפע יורגש הקשר של ה' עמנו, ונחוש שהטוב בא מחמת הקשר. ועל כן ראוי שתהא התפילה מיוסדת שהאדם חושב ומתחבר לרצון של ה' שרוצה לתת ולהעניק מכח עוצם הקשר.

כי מי שחושב רק על רצונותיו ואינו חושב בתפילתו על רצון ה' ועל תפילת ה', הרי שהוא מתייחס לה' רק כמקור ההשפעה להשגת מבוקשו, בכך הוא מחטיא את תכליתה הפנימית של התפילה – יצירת קשר אמיץ ודביקות בה'. משא"כ אם הוא נותן את לבו בתפילתו על תפילת ה' ורצונו, ומכיר שיש כאן רצון אחד, ומייחל שתתמלא רצון הבורא להיטיב, הרי שכל בקשת השפע שלו הופכת לכלי של חיבור ודביקות בה', ובאפן זה אין ההטבה שהבורא מטיב עמו נתפסת אצלו כסיפוק צרכים בעלמא, אלא כמו מתנה מאיש לרעהו המבטא את הקשר והאהבה ביניהם. והאדם זוכה שכל ענייניו וצרכיו הגשמיים, יהיו הכל בצורה שה' מופיע בזה בהתגלות של אהבה אליו.

וזה עומק הקשר והדביקות שבתפילה – שהקב"ה עם היהודי מתפללים יחדיו ומייחלים יחד לגילוי הקשר ומתאחדים הרצונות לרצון אחד. ולכן תפילה הוא מלשון קשר וחיבור שמחבר את האדם בהקב"ה לחיות את הקשר.

אולם אם מרגיש בתפילתו שדיבורי התפילה זה השאיפה הפרטית שלו ואינו מתחבר שרצונו הוא רצון ה', וכמי שעומד בצד ומפציר למען טובת עצמו בלבד, באופן זה אינו זוכה למעלת הדביקות הנעלה שאפשר לזכות בשעת התפילה.

בעריכת הרב ב. י. קירשנבוים

"בסוכות תשבו... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מב-מג). יש לעורר את עין ההבחנה, כי גבי חג הפסח התורה מציינת את היותו זכר ליציאת מצרים בלשון 'זכירה': "למען תזכור את יום צאתך" (דברים טז, ג), ואילו כלפי מצוות הישיבה בסוכה שהיא זכר לסוכות שהיו במדבר הביטוי נבחר דווקא בלשון 'ידיעה' – "למען ידעו דורותיכם". ואף חזינן למאן דאמר הקובע את 'ידיעה' זו כמוכרחת בעיקר קיום המצווה, שכן למדנו אודות טעם הדין דסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה: "אמר רבה, דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם...' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא" (סוכה, ב.), הרי לנו מדברי רבה, שסבר כי יסוד מעכב הוא בגדר ישיבת הסוכה - שיש 'לדעת' אותה תוך כדי הקיום, לחוות את נוכחותה של סוכה בעת הישיבה בה (מעבר לכוונה הפשוטה לקיים את המצווה), ויש להתחקות אחר מהות צופן זה.

עוד נשום על לב, כי בשאר הרגלים – פסח ושבועות, הלוא זמנם חלותם בא באותם ימי השנה המכוונים לשעת התרחשות המאורע בימים ההם. שהרי חג המצות נחוג בשבעת ימי היציאה ממצרים משעת ליל השימורים ועד עבור ישראל את הים, וכך גם חג השבועות חל בעיקרו ביום קבלת התורה בהר סיני. לעומת זאת חג הסוכות אינו כן, שאנו חוגגים בו זיכרון לישיבת ישראל בצל ש-די לאורך שנות הליכתם במדבר, וזה הלוא נמשך לאורך ארבעים שנה ואין לו מסגרת מצומצמת לימים מסוימים בשנה, אם כך נבקשה לדעת: מהי ייחודיותם של שבעת ימים אלו שבחודש תשרי על פני כל זמן אחר – לחוג בהם עניין זה שלכאורה אין לו מקום דווקני במעגל השנה.

​

"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'" (רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ב). טעם שמחה יתירה זו בחג הסוכות נתבאר ברש"י ריש פרק 'החליל': "כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך מים" (סוכה נ. ד"ה בית השואבה). והנה, להלן איתא במשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין... ואומרים דברי שירות ותשבחות" (נא-. נא:), ובברייתא שנינו על כך: "יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו... ויש מהן אומרים אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו..." (נג.) ולכאורה ייפלא מאוד; הרי ראינו כי סיבת השמחה בפשוטה הייתה על שאיבת וניסוך המים במסגרת קרבנות החג, ואיך מתקשרת לכאן זכירת הרוקדים את מעשי ילדותם אם טובים היו או אם שבו עליהם בתשובה? חדוותא דא מאי בעי הכא?

הרי לכאורה אין זה אלא עירוב שמחה בשמחה.

​

מצאנו לחג הסוכות כמה מיני מהויות: א. הריהו 'חג האסיף' על שם אסיפת התבואה, ומצד זה אין הוא מקושר כאחת עם הרגלים האחרים שהם חג הפסח - בתקופת האביב, וחג הקציר, כי כל מועד לעצמו עומד על עונת השדה השייכת בו. ב. 'חג הסוכות' בא 'כי בסוכות הושבתי', ומצד זה הוא בתוך שלושת הרגלים כחטיבה אחת, שתחילתה ביציאה ממצרים, המשכה בקבלת התורה, וחתימתה בענני הכבוד שבמדבר. ג. בכמה מקורות חז"ל מפורש שחג הסוכות נמשך ובא אחר ה'ימים הנוראים'. ראשית, שדרשו עליו 'ראשון לחשבון עוונות' הרי שסדרו אחר יום הכיפורים בדייקא. שנית, מה שזכרנו שאמרו בעת השמחה במקדש 'אשרי זקנותנו שכיפרה' והיינו מעניין התשובה. שלישית, דאיתא במדרש כי 'ה' אורי' מכוון לר"ה, 'וישעי' ליוה"כ ו'כי יצפנני בסוכו' לחג הסוכות. רביעית, מה שהמשילו ארבעת המינים לכלי זיין לסימן נצחון ישראל בדין. וחמישית, שהנביא קרא לחודש תשרי "ירח האתנים" (מלכים-א, ח,ב) על שם מכלול המועדים שבו. הרי לפנינו כמה גוונים שונים למועד זה, ומן הנכון להתבונן היאך מתקשרות אישה אל אחותה להיות המחברת אחת.

המשך ביאורי עניינים

ה ס ו כ ו ת ה י י ת ה ש מ ח ה מ ו פ ל ג ת על פני שאר המועדים: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה, שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'... ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד..." (הלכות לולב פ"ח, הי"ב) ועלינו לעיין משני פנים, ראשית – מה טעם נקבע לחג הסוכות שמחה יתירה על פני שאר החגים, ושנית – מדוע הייתה השמחה הגדולה מיוחסת לבית המקדש בייחוד.

אך בחמשה עשר יום

בטרם נבוא אל ביאור העניין, יש להעלות תמיהה בולטת בפרשת אמור, שם התורה פותחת את פרשת המועדים כך: "וידבר ה' אל משה לאמר... מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" (ויקרא שם, א-ב). ומכאן התורה מונה את כל המועדים לקרבנותיהם עד שהיא מונה באחרונה את חג הסוכות: "בחמישה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות... ביום הראשון מקרא קודש... שבעת ימים תקריבו אשה לה'..." (פסוקים לד-לו), ואו אז התורה חותמת את העניין (פסוק לז): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש".

וראה זה פלא, מיד אחר כך התורה שוב חוזרת לשוח על חג הסוכות אשר זה עתה נסתיים עניינו: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'... ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..." (פסו' לט-מג). והוא הפלא ופלא, מדוע חוזרת הפרשה לציין את חג הסוכות מחוץ למסגרת כלל המועדות אחר שכבר נכללה מקודם יחד עימהם.

יש להקדים עוד, כי חג הסוכות הלוא הוא 'חג האסיף', זמן שמחה על אסיפת יבול השדה אחר ימות הקיץ, ומנגד הוא בא לציון הסוכות שהיו במדבר, אם לזכר ענני הכבוד (התפוס אצל הפוסקים כעיקר טעם המצווה) ואם כמ"ד שהוא לזכר סוכות ממש, ונראה להוכיח בבירור כי שני הטעמים אינם מצורפים במקרה לחג אחד, אלא יסוד משותף להם, שהרי נאמר בפסוק המובא לעיל: "באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי", הרי שקשר אחד מאגד בינותם.

עוד זאת, שדנו הראשונים באריכות מה מקום יש לעשות זכר לענני הכבוד או לסוכות שהיו במדבר, והרי ניסים רבים נעשו לישראל ולא מצאנו ציון זיכרון כי אם לניסים אשר היו סיבה לכל קיום האומה ותנאי מוכרח להמשכיותם, ומה אפוא יש בסוכות אשר הושיב אותנו ה' במדבר יותר משאר ניסים.

מכוח אלו ההערות האיר רבינו הגדול את ביאורו הנפלא, שחג הסוכות הוא בעיקרו - חג על השגחת ה', שפודנו ומצילנו תמיד, מפרנסנו ומכלכלנו תדיר, ומה שכתוב 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' – הכוונה שנתקיימו במדבר ארבעים שנה בדרך נס (כפי' הרמב"ן עיי"ש), וכשם שהייתה עין השגחתו עלינו במדבר לספק לנו כל צרכינו, כן עלינו לידע ולזכור אף אחר בואנו לארץ, כשההשגחה נסתרת בתוך טבע העולם ומנהגו, ולפיכך, כשאנו אוספים את מעשינו מן השדה חוגגים את שני העניינים כאחד; את זכר ענני הכבוד שגוננו עלינו בארץ ציה ואת שמחת האסיף העכשווי, להורות כי עניין אחד הם והכול בא לנו בהשגחתו הרחומה עלינו.

שמחת הבן באביו אוהבו

אולם, בזאת נבוא בס"ד להאיר נקודה חדשה על שורש החג המכונה כאמור 'חג ה'', על פי נקודות העיון אשר צויינו למעלה. ונמחישה נא במשל: כשאדם מקבל טובות וסיפוק צרכיו מאת אדם אחר - הריהו מכיר לו טובה ומוקיר אותו על גמול חסדיו אשר עשה עמו, אך לעומת זאת - כשאב נותן לבנו היקר את כל צרכיו מתוך אהבה - הרי הבן בא ושמח לפני אביו עם עצמו, עם היותו זוכה באושרו לאב גדול ונאמן המרעיף עליו רחמים וחיבה בסיפוק כל הצטרכויותיו.

בחג הסוכות אנו באים לשמוח לפני ה' עם עצמותו כביכול, כלומר, כשאנו נוכחים בהשגחתו הרצופה עלינו וריבוי טובותיו המופלאים, הרינו מתעוררים לשוש ולגיל באושרנו הנצחי על היותנו בניו המושגחים על ידו והרינו מתכנפים תחת סוכת קרבתו להודות לו על אשר לקחנו לו לעם. ועל כן התורה מדגשת כי השמחה היא - בה' ולא באסיף עצמו, כי האסיף איננו אלא הגורם והסימן - הגורר את השמחה בו ברוך הוא עצמו (בדרך זו נבין מה שמבואר רבות בספרים והיטב נתפרש גם בספר בן-מלך, כי ארבעת המינים אין הם מינים מיוחדים מתוך האסיף מחמת נחיצותם, שהרי הם אינם מינים נצרכים כל כך, אלא טעם לקיחתם הוא מפני שיש בהם טבע שהם מרבים שמחה כידוע מספר החינוך, הרי שבנענועים איננו שמחים עם האסיף עצמו, אלא מתעוררים על ידם בשמחה לשמוח עם ה'. ולפי זה יאירו דברי המדרש שדרש 'אתרוג זה הקב"ה ולולב זה הקב"ה וכו'', היינו כאמור - ששמחים עם השי"ת עצמו כביכול).

מעתה יאירו עיני המתבונן שפיר בכל אשר נתקשינו בו בפתח הדברים; ראשית - הביטוי חג ה' רשום על חג זה בייחוד מכל מועד אחר, כי אכן כאן מתייחדת השמחה בו ברוך הוא עצמו ולא במתנותיו. כן נבין את ריבוי הקרבנות העצום שיש בו, שהרי אין דומה חג זה שהוא חג ה' לשאר כל המועדים. ואכן, בתחילת הפרשה ששם נכתב שורש המועד המחייב את קרבנות המוספים – לא הוזכר 'חג הסוכות' ולא 'חג האסיף', כי אם זה שהוא 'חג ה' שבעת ימים'. ועל כן גם הייתה בו שמחה יתירה ונתכנה 'זמן שמחתינו', שהרי השמחה גואה וגוברת מאוד באשר היא בו ברוך הוא. גם נשכיל לדעת מדוע נתקשרה השמחה ונטילת הלולב לבית המקדש דווקא, כי הלוא שם הוא מקום שכינת כבוד ה' ואנו פונים בימים אלו לשמוח עמו ושם הלוא מקור השפע והטובה הנובעת לנו מתוך הנוכחות האלוקית.

ומבואר היטב מדוע דווקא על חלקי הסוכה חל שם שמים, שהרי היא באה חלף לענני הכבוד להביע את נוכחות השי"ת כביכול אשר אנו באים אצלו לחסות בצלו ולשמוח בו, [ובזה גם יובן ההו"א השנויה בברייתא דספרי שיצטרכו לעשות את הסוכה 'הקדש' - אלמלא נדרש שם מן המקרא דלא כן, והבן,] ולפיכך נתייחד הדיבור בפרשת אמור, כשהתורה חוזרת לשוח על חג זה באופן נפרד מיתר המועדות, ובו היא נותנת לו שמו הנפלא 'חג ה'' להודיע כי חג הסוכות עניינו רם ונפלא, באשר האסיף אינו אלא העילה לשמחה עצמית בשורש הברית ובשייכותנו העמוקה עם השי"ת.

ימי חג הסוכות נזכרים בספרים הקדושים כזמן מיוחס למדריגת 'תשובה מאהבה', ואמרנו בזאת לעמוד על מפתן העניין, להעמיק חשוב ולהאזין קשוב אל צופן כוונת האמירה, לדעת כלפי לייא היא פונה, ותמכנו יתד במאמר המובא בספרי העומק בשם הזוהר הקדוש כי מילת 'תשובה' נוטריקון 'תשוב-ה', ונתפרש בכתובים ששתי מדרגות הן: האחת – 'תשוב הא תתאה', שהיא קרויה דרך כלל 'תשובה מיראה', והשניה הרוממה יותר – 'תשוב הא עילאה', והיא המכונה בכללות 'תשובה מאהבה'. מתוך מסילה זו נשתדל לגעת בקצה לשון הדעת לטעום קורטוב של דבש, להיות קילורין לעיניים שוקקות השכל וידוע את ה' לחבור אל מהות יסוד 'זמן שמחתנו' המופיע ובא עלינו לטובה.

משה רבינו רעיא מהימנא, במסירות נפשו למען בני ישראל, עלה השמימה אחר חטא העגל לבקש עליהם רחמים, לחון פני דר עליון ולהתחנן בעד נפש האומה כולה. ובשעה שנתקבלה תפילתו והאיר ה' פניו לבניו במאמר 'סלחתי כדבריך', זכו ישראל ונתגלה למשה נוראות בסוד י"ג מידות של רחמים לברית דורות.

באותו מעמד נשגב נאמר: "ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור" (שמות לג, כא), ועל כך ציין רש"י הק' בתוך דבריו: "ומדרשו - על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר – 'המקום אתי' ואינו אומר 'אני במקום', שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". לפי פשוטו צריך להבין דברי חכמים וחידותם, איך מתקשרת ידיעה נדרשת זו - שהקב"ה מקומו של עולם - אל עניין מחילת עוונותיהם של ישראל המדובר בפרשה.

חומות המרחב וגבולות הזמן

בטבע הרגשת העולם בו אנו נמצאים, הרינו מוקפים במסגרות של מושגים קבועים ומוכרחים על פי השכל, שהדעת האנושית איננה יכולה להבין את העדרם ולסבול את רעיון חסרונם. והן הנה שתי תבניות מרכזיות הכוללות את הכול: ה'מרחב' וה'זמן'.

ההבנה השכלית הטבעית של בן-אדם, בלתי מסוגלת להכיל תפיסת מושג שהוא 'למעלה מן הזמן' או 'למעלה מן המקום'. יען כי זרם הזמן החולף מעולם ועד עולם נראה כעובדה קיימת שאין בה כל פקפוק ואפשרות הפסקה, וכך גם היות החלל העולמי מקום ומרחב לכל אשר מתקיים ומתרחש בו – נראה לעין שלא ניתן לסתור זאת בשום פנים, והרי זה תנאי בסיס מוכרח לעצם מציאות כל המציאויות.

אם נפשט יותר את ההכרה, הרי כל מאורע ומקרה המתרחש לפנינו – קובע את רישומו לנצח במסגרת שני יסודות הללו, אשר נראים כמשמרים את ההתרחשות והפעולה - לבל יימחו לעולם. שהרי – מאורע הנעשה במרחב העולמי, על פני אדמת הארץ, בתהומות רבה או בכל מקום באוויר היקום, הלוא היא מפורשת במקומה ואינה ניתנת להכחשה, וכל מי שראה והיה נוכח בפרט זה שאירע - יעיד לבטח כי הוא קם והיה בעולם. ואף גם מצד מסגרת הזמן – הרי תמיד ולעולם אם נפנה להביט ב'עבר' – נמצא כי הוא מכיל בתוכו את אשר היה לבל יימחה, כי את הנעשה אין להשיב והזמן זועק בעצם מציאותו שאכן הפעולה נפעלה וגם נעשתה.

נמצא אפוא לענייננו, שהשכל הפשוט אמנם יכול להבין שה' יתברך בטובו מרחם וסולח לשבים אליו, אך את המושג של מחיקת עוון כלא היה – אין בכוחו לקבל ולהשיג בשום אופן שהוא. המוח האנושי איננו מוכשר להבין – איך שייך בעולם שאדם כלשהו עשה מעשה חטא, גדול כקטן, ועל ידי תשובה שלימה ומחילת עליון - ייהפך המעשה לאין ואפס כלא נעשה ממש! שהרי ידיעה כגון זו נוגדת כליל את כל ההיגיון הישר ודרכי המחשבה המפוקחת.

אף אמנם, חרף כל מגבלת חומריותנו, הרי לכשנרחיב אפיקי תבונה אל מבועי החכמה האלוקית, נגיע לדעה יסודית והשגה נהירה כפי יכולת קבלתנו, כי גם המרחב והזמן הריהם למעשה 'נבראים' ככל אבן ועץ, ואשר על כן לכשיחפוץ ה' יתברך לשלול אותם ולהחשיב את המציאות העומדת כמי שלא הכילה את אותו מרחב וזמן האמורים – הרי הדבר בידו ברוך הוא, כאשר ממקומו הרם נשקף הכרח העת והמקום כחסר ערך שורשי ובלתי מחוייב המציאות באמת, ומשכך נודה גם אנחנו בשכלנו הזעיר, כי אכן שייך להביט על מעשה כלשהו כמי שאינו קיים בשורש ומנקודת הוויה עליונה לראותו כנעלם בהחלט עד שלא ייחשב בעין האמת אף לא כעבר רחוק!

בריאת לב חדש ורוח חדשה

מתנה עצומה ונשגבה זו של מחיית עוון כלא היה, מתקבלת אחר שמגיע האדם למדרגת 'תשובה מאהבה'. הווי אומר, שאין תשובתו מצטמצמת ל'תשובת יראה' בלבד לבוא בבקשת סליחה על אשר פשע ועיוות, אלא הוא משכיל להתבונן ולעורר נשמתו בתאוות שיבה ודבקות חוזרת לה' יתברך, כשחרטת רשפי אש מפעמת בקרבו על ריחוקו מן הקירבה הנכספת, עד שהוא בוחל וסולד בכל לב ונפש במעשה הנבזה אשר נכשל בו, ומגמתו פונה בשאיפת ביטול וחבירה אל מקור החיים ברוך הוא, כך נחשבת תשובתו לעליונה ושלימה שבכוחה לעקור את מעשהו מן השורש.

אם נרצה לקרב את הדבר אל ההבנה, הרי זה נמשל לאחד שבגד בידידו הקרוב, ואחר זמן הוא בא לשוב ולפייסו, הרי באופן פשוט – אמנם יכול חברו למחול לו, אך את הנעשה אין להשיב ומעשה הבגידה ימשיך להעיק על מצפונם ולהכתים את קשרי ידידותם כברית נגועה בטעם לפגם.

אולם, אם יביע הידיד לפני בן בריתו את עומק כאבו העמוק על מעשהו, עד שהוא מביט אל אשר עשה בתימהון לבב מלא בושה וכלימה עצמית, באמרו לנפשו – הייתכן והיעלה על הדעת שאנוכי אעשה כך וכך?! והלוא כעת חיה - מהות אישיותי אחרת היא לגמרי, ומתכחשת היא כליל לפעולה נפשעת כגון זו הנחשבת לי כרעה חולה זרה ונכרית לשורש פנימיותי הזך ומצוחצח באהבה גמורה לידיד נפשי זה. הרי בכך יכולה הידידות ביניהם לחזור אל מקומה כבתחילה ממש, שהרי הידידות ביסודה - שוררת בין שני האישים כשלעצמם ולא בין מעשיהם. ואם כך, כשאין המעשה שנעשה משויך עתה אל האיש העושה, כי הוא 'כעת' אדם אחר במהותו, הרי אין בכוח העבר לפגום במאומה בתוקף עוצם הקשר העמוק.

כך גם בפנות האדם בתשובה שלימה לאלוקיו, מתוך התעוררות חרטה של אהבה, הרי נפשו בעצמותה מתגלית באותה שעה ככזו שמבעטת במעשה השלילי אשר עשה, והריהי עומדת לפני יוצרה בטהרת כוונתה וצחצחות מחשבתה, ונמצאת היא שבה אל ברית הידידות כמקדם ללא כל דופי וחסרון, משכך, הרי הקשר האישי כביכול השורר בין איש ישראל לאביו שבשמים מתעצם להיות שלם וגמור, ממקום גבוה ונעלה ממסגרות המקום והזמן, ושם כמו שנתבאר – מופקעים כל המעשים הרעים מיסוד קיומם, והריהם מושלכים למצולות האפס וההעדר לבלי הזכירם עוד לנצח!

הבנה זו טמונה ביסוד לשון הנביא הקורא לישראל: "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה" (יחזקאל יח, לא), והיינו שבשובם לפני ה' בשלימות האהבה הריהם מקבלים לב חדש ורוח חדשה, כי השי"ת בטובו ובכוחו הגדול מוציאם מן הזמן והמקום ומפקיע את מעשיהם כלא היו. ועל זאת התפלל גם דוד המלך: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא, יב). והוא גם עומק ההבנה במה שמנו חכמים את התשובה בין הדברים שקדמו לבריאת העולם (עיין פסחים נד.), שלפי האמור המכוון הוא שהתשובה קודמת תדיר בשורשה לגבולות העולם, ובכוחה לחולל חידוש באדם שאיננו אפשרי מצד חוקי הטבע.

איתא בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) ששאלו לנבואה - החוטא מה יעשה ויתכפר, והשיבה 'הנפש החוטאת תמות', שאלו לתורה - חוטא מה יעשה ויתכפר, השיבה 'יביא קרבן ויתכפר', וכששאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב 'יעשה תשובה ויתכפר!' ביאור מאמרם הוא על פי האמור, כי היות והקב"ה הוא מקומו של עולם, ועל כן - כל המציאות ה'מוכרחת' אינה אלא למראית עין, ובשורש האמת הרי מגבלות המקום והשעה – הם בריאה ברואה על ידי הבורא והיא נתונה במסגרת העולם הזה בלבד, אלא שלנו נדמים הם כמי שלא שייך ובלתי אפשרי בלעדם, ועל כן את תשובת 'יעשה תשובה ויתכפר' – השיב הקב"ה עצמו דווקא, יען שהוא מקומו של עולם, וברצותו יכול לשלול אל כל המקום והזמן של מעשה החטא, וכך לחולל את חידוש התשובה הרוממה - העוקרת את עוון מיסודו.

תחת כנפי מקומו של עולם

מעתה, נזכירה נא את אשר כבר היה הדיבור כאן, כי אותיות י-ה שבשם המיוחד המה ה'מוחין' שלהם מיוחסת ה'עלה במחשבה' שקדם לבריאת העולם, והן המבטאים עיקרון מציאותו כביכול בטרם התפשטות השפע לעולם, ואחריהם עומדות אותיות ו-ה אשר הן מסמלות את ה'מידות' של שיעור הקומה, והן שבעת הספירות המהווים את היקום כולו לכשנברא בפועל.

ולענייננו יתבאר, כי בהיכשל אדם חס ושלום בחטא, הלוא נגרר הדבר מחמת הסתרת החומר על האמת, כשהעולם החומרני מתיימר לראות עצמו כמציאות נפרדת לעצמה חלילה, וההרגשה הבהמית פוערת פיה לומר כי הבשר והדם המה סיבה לעצמם באשר הם קיימים, וכך היא מפנה עורף אל המקור המחייה את כל קיומה על פני האדמה, ומעיזה פנים להמרות את פי ה' רח"ל, כישות כלשהי היכולה לפעול לבדה, ובזאת האדם כביכול מתנתקת מחיבורו עם אותיות הי-ה העליונות, בהשוותו את העולם הגשמי כמציאות נפרדת ח"ו.

אלא, שבפנות האדם החוטא אל אלוקיו בתשובה וליבו מתהפך בקרבו בהבינו מה נורא הוא אשר פעל, והריהו חוזר אל ההכרה העמוקה ואל האמת הנכונה כי איננו ישות לעצמו כי אם חוטר נמשך מהשתלשלות חיות כל העולם מאת מחשבת הבורא ורצונו המהווה את הכול בכל רגע קל, הרי הוא שב ומחזיר את אותיות ה'מידות' אל שורשם שהן ה'מוחין', ובכך משיב הוא את עצמו, היינו חומריותו - אל אות ה'הא' שהיא התפשטות ה'בינה' שבמוחין להשפיע את מציאות העולם אל אותיות ו-ה, ובכך משיג הוא את הנהגת האהבה השורשית המפקיעה מעיקרה את כל שורש חטאו, שהרי חזר ודבק בשורש המציאות הראשונית והעליונה, אשר שם באמת אין חוקי המקום והזמן תקפים, וההוויה האלוקית עומדת מחוץ לכל מסגרת ומיצר, מפני שהקב"ה מקומו של עולם ולא חלילה ההיפך.

בזאת – בין נבין היאך נעשית מחילה גדולה כזו – לשלול מעשה מעיקרו ולמוחקו כליל מן הזיכרון העולמי כמי שלא היה מעולם לא במרחב ולא בזמן, כי כאמור - בהגיעו בתשובת אהבתו אל מדריגת ראשית זו, הרי שם כל הגשם ובכללו תחומי המקום וזרם הזמן – נהפכים לאפיסה מוחלטת שאיננה קיימת כלל, ואהבת נשמתו לאלוקיו חוזרת להגדיר את עצמו, היינו את עומק אישיותו הפנימית שהיא שוקקת וכוספת לבוראה בהחלט, ומתנכרת לגמרי לפעולת המרידה שנעשתה בעבר, ואשר על כן, אין היא מיוחסת אליה וכמוה כמי שלא נכתמה מעולם.

יסוד גילוי זה נובע מחידוש י"ג מידות של רחמים שניתנו למשה אחר חטא העגל, אחר שחרון אף ה' היה נורא מאוד ועלה משה להתנפל לפניו ארבעים יום וארבעים לילה, עד אשר זכה בקדושתו להגיע לידי מתנת מידות הרחמים, שהמה למעלה מכל המידות המקיימות את העולם, ושם הכול כאשר לכול יכול להתבטל כלא היה ממש, ושם שורש הברית שבו נעוצה נקודת הקשר הנפלא שבין איש ישראל לאביו שבשמים, וזו המשברת כליל את תוקף החטא עד שלא נותר ממנו מאומה, כי באמת הריהו עקור מיסודו בעת שהאדם נחשף בזוך נפשו החוזרת אל אביה בחרטה גמורה ובכיליון של אהבה עזה כמוות.

מכאן נבוא אל טעם מצוות הסוכה ושייכותה לתשובה רוממה זו, כי אחר עבור ימי הרחמים ומחילת העוונות, הרי בני ישראל מתעלים להיות קרואים בחביבות לחסות בצל מקומו של עולם מפני תשובתם מאהבה והעלמת עוונותיהם במצולות התוהו, שהרי מחילת עוון גמורה זו – נעשית מתוך אהבה שלימה המובילה לידי שיבת האדם אל אות ההא העליונה, שהיא השגת הקירבה אל מקומו של עולם ב"ה, על כן, אחר יום הכיפורים, העת היא להיכנס אל סוכת שלומו, אל תחת כנפי השכינה מקום שהוא למעלה מן המקום העולמי הארצי, לחסות בצל האמונה והדביקות בו ברוך הוא, כמאמר הכתוב: "כי יצפנני בסוכו" (תהילים כז, ה), וזאת אמנם למשך שבעת-ימים כימי בניין מחודשים לחיי העולם - מתוך חיבור נכון אל שפיעת מקור החיים. ובזמן אשר כזה שמחת הנפש הדבוקה ביוצרה גואה על גדותיה ובת קול מכרזת ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך" (קהלת ט,ז).

לכך שנינו כי היו נוהגים לשורר בעת שמחת בית השואבה בעניין התשובה: "...אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה... אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו" (סוכה נג.) כי זו מהות שמחת חג הסוכות, בבוא כל ישראל לחסות בצל אביהם שבשמים מתוך תשובה של אהבה, והמה נצפנים תחת כנפיו ברחמים גדולים כתינוקות רכים, צחים ומלובנים שלא נתלכלכו מעודם, והריהם אהובים כבתחילה ושמחים לפני ה' בחדוות עיזוז של ידידות נצח עליונה ונצורה כבבת.

More in this printout

View the whole printout