ימי חג הסוכות נזכרים בספרים הקדושים כזמן מיוחס למדריגת 'תשובה מאהבה', ואמרנו בזאת לעמוד על מפתן העניין, להעמיק חשוב ולהאזין קשוב אל צופן כוונת האמירה, לדעת כלפי לייא היא פונה, ותמכנו יתד במאמר המובא בספרי העומק בשם הזוהר הקדוש כי מילת 'תשובה' נוטריקון 'תשוב-ה', ונתפרש בכתובים ששתי מדרגות הן: האחת – 'תשוב הא תתאה', שהיא קרויה דרך כלל 'תשובה מיראה', והשניה הרוממה יותר – 'תשוב הא עילאה', והיא המכונה בכללות 'תשובה מאהבה'. מתוך מסילה זו נשתדל לגעת בקצה לשון הדעת לטעום קורטוב של דבש, להיות קילורין לעיניים שוקקות השכל וידוע את ה' לחבור אל מהות יסוד 'זמן שמחתנו' המופיע ובא עלינו לטובה.
משה רבינו רעיא מהימנא, במסירות נפשו למען בני ישראל, עלה השמימה אחר חטא העגל לבקש עליהם רחמים, לחון פני דר עליון ולהתחנן בעד נפש האומה כולה. ובשעה שנתקבלה תפילתו והאיר ה' פניו לבניו במאמר 'סלחתי כדבריך', זכו ישראל ונתגלה למשה נוראות בסוד י"ג מידות של רחמים לברית דורות.
באותו מעמד נשגב נאמר: "וַ ּיֹאמֶ ר ה' הִ ּנֵ ה מָ קֹום אִ ּתִ י וְ נִ ּצַ בְ ּתָ עַ ל הַ ּצּור" (שמות לג, כא), ועל כך ציין רש"י הק' בתוך דבריו: "ומדרשו - על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר – 'המקום אתי' ואינו אומר 'אני במקום', שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". לפי פשוטו צריך להבין דברי חכמים וחידותם, איך מתקשרת ידיעה נדרשת זו - שהקב"ה מקומו של עולם - אל עניין מחילת עוונותיהם של ישראל המדובר בפרשה.
חומות המרחב וגבולות הזמן
בטבע הרגשת העולם בו אנו נמצאים, הרינו מוקפים במסגרות של מושגים קבועים ומוכרחים על פי השכל, שהדעת האנושית איננה יכולה להבין את העדרם ולסבול את רעיון חסרונם. והן הנה שתי תבניות מרכזיות הכוללות את הכול: ה'מרחב' וה'זמן'.
ההבנה השכלית הטבעית של בן-אדם, בלתי מסוגלת להכיל תפיסת מושג שהוא 'למעלה מן הזמן' או 'למעלה מן המקום'. יען כי זרם הזמן החולף מעולם ועד עולם נראה כעובדה קיימת שאין בה כל פקפוק ואפשרות הפסקה, וכך גם היות החלל העולמי מקום ומרחב לכל אשר מתקיים ומתרחש בו – נראה לעין שלא ניתן לסתור זאת בשום פנים, והרי זה תנאי בסיס מוכרח לעצם מציאות כל המציאויות.
אם נפשט יותר את ההכרה, הרי כל מאורע ומקרה המתרחש לפנינו – קובע את רישומו לנצח במסגרת שני יסודות הללו, אשר נראים כמשמרים את ההתרחשות והפעולה - לבל יימחו לעולם. שהרי – מאורע הנעשה במרחב העולמי, על פני אדמת הארץ, בתהומות רבה או בכל מקום באוויר היקום, הלוא היא מפורשת במקומה ואינה ניתנת להכחשה, וכל מי שראה והיה נוכח בפרט זה שאירע - יעיד לבטח כי הוא קם והיה בעולם. ואף גם מצד מסגרת הזמן – הרי תמיד ולעולם אם נפנה להביט ב'עבר' – נמצא כי הוא מכיל בתוכו את אשר היה לבל יימחה, כי את הנעשה אין להשיב והזמן זועק בעצם מציאותו שאכן הפעולה נפעלה וגם נעשתה.
נמצא אפוא לענייננו, שהשכל הפשוט אמנם יכול להבין שה' יתברך בטובו מרחם וסולח לשבים אליו, אך את המושג של מחיקת עוון כלא היה – אין בכוחו לקבל ולהשיג בשום אופן שהוא. המוח האנושי איננו מוכשר להבין – איך שייך בעולם שאדם כלשהו עשה מעשה חטא, גדול כקטן, ועל ידי תשובה שלימה ומחילת עליון - ייהפך המעשה לאין ואפס כלא נעשה ממש! שהרי ידיעה כגון זו נוגדת כליל את כל ההיגיון הישר ודרכי המחשבה המפוקחת.
אף אמנם, חרף כל מגבלת חומריותנו, הרי לכשנרחיב אפיקי תבונה אל מבועי החכמה האלוקית, נגיע לדעה יסודית והשגה נהירה כפי יכולת קבלתנו, כי גם המרחב והזמן הריהם למעשה 'נבראים' ככל אבן ועץ, ואשר על כן לכשיחפוץ ה' יתברך לשלול אותם ולהחשיב את המציאות העומדת כמי שלא הכילה את אותו מרחב וזמן האמורים – הרי הדבר בידו ברוך הוא, כאשר ממקומו הרם נשקף הכרח העת והמקום כחסר ערך שורשי ובלתי מחוייב המציאות באמת, ומשכך נודה גם אנחנו בשכלנו הזעיר, כי אכן שייך להביט על מעשה כלשהו כמי שאינו קיים בשורש ומנקודת הוויה עליונה לראותו כנעלם בהחלט עד שלא ייחשב בעין האמת אף לא כעבר רחוק!
בריאת לב חדש ורוח חדשה
מתנה עצומה ונשגבה זו של מחיית עוון כלא היה, מתקבלת אחר שמגיע האדם למדרגת 'תשובה מאהבה'. הווי אומר, שאין תשובתו מצטמצמת ל'תשובת יראה' בלבד לבוא בבקשת סליחה על אשר פשע ועיוות, אלא הוא משכיל להתבונן ולעורר נשמתו בתאוות שיבה ודבקות חוזרת לה' יתברך, כשחרטת רשפי אש מפעמת בקרבו על ריחוקו מן הקירבה הנכספת, עד שהוא בוחל וסולד בכל לב ונפש במעשה הנבזה אשר נכשל בו, ומגמתו פונה בשאיפת ביטול וחבירה אל מקור החיים ברוך הוא, כך נחשבת תשובתו לעליונה ושלימה שבכוחה לעקור את מעשהו מן השורש.
אם נרצה לקרב את הדבר אל ההבנה, הרי זה נמשל לאחד שבגד בידידו הקרוב, ואחר זמן הוא בא לשוב ולפייסו, הרי באופן פשוט – אמנם יכול חברו למחול לו, אך את הנעשה אין להשיב ומעשה הבגידה ימשיך להעיק על מצפונם ולהכתים את קשרי ידידותם כברית נגועה בטעם לפגם.
אולם, אם יביע הידיד לפני בן בריתו את עומק כאבו העמוק על מעשהו, עד שהוא מביט אל אשר עשה בתימהון לבב מלא בושה וכלימה עצמית, באמרו לנפשו – הייתכן והיעלה על הדעת שאנוכי אעשה כך וכך?! והלוא כעת חיה - מהות אישיותי אחרת היא לגמרי, ומתכחשת היא כליל לפעולה נפשעת כגון זו הנחשבת לי כרעה חולה זרה ונכרית לשורש פנימיותי הזך ומצוחצח באהבה גמורה לידיד נפשי זה. הרי בכך יכולה הידידות ביניהם לחזור אל מקומה כבתחילה ממש, שהרי הידידות ביסודה - שוררת בין שני האישים כשלעצמם ולא בין מעשיהם. ואם כך, כשאין המעשה שנעשה משויך עתה אל האיש העושה, כי הוא 'כעת' אדם אחר במהותו, הרי אין בכוח העבר לפגום במאומה בתוקף עוצם הקשר העמוק.
כך גם בפנות האדם בתשובה שלימה לאלוקיו, מתוך התעוררות חרטה של אהבה, הרי נפשו בעצמותה מתגלית באותה שעה ככזו שמבעטת במעשה השלילי אשר עשה, והריהי עומדת לפני יוצרה בטהרת כוונתה וצחצחות מחשבתה, ונמצאת היא שבה אל ברית הידידות כמקדם ללא כל דופי וחסרון, משכך, הרי הקשר האישי כביכול השורר בין איש ישראל לאביו שבשמים מתעצם להיות שלם וגמור, ממקום גבוה ונעלה ממסגרות המקום והזמן, ושם כמו שנתבאר – מופקעים כל המעשים הרעים מיסוד קיומם, והריהם מושלכים למצולות האפס וההעדר לבלי הזכירם עוד לנצח!
הבנה זו טמונה ביסוד לשון הנביא הקורא לישראל: "הַ ׁשְ לִ יכּו מֵ עֲ לֵ יכֶ ם אֶ ת ּכָ ל ּפִ ׁשְ עֵ יכֶ ם אֲ ׁשֶ ר ּפְ ׁשַ עְ ּתֶ ם ּבָ ם וַ עֲ ׂשּו לָ כֶ ם לֵ ב חָ דָ ׁש וְ רּוחַ חֲ דָ ׁשָ ה" (יחזקאל יח, לא), והיינו שבשובם לפני ה' בשלימות האהבה הריהם מקבלים לב חדש ורוח חדשה, כי השי"ת בטובו ובכוחו הגדול מוציאם מן הזמן והמקום ומפקיע את מעשיהם כלא היו. ועל זאת התפלל גם דוד המלך: "לֵ ב טָ הֹור ּבְ רָ א לִ י אֱ ֹלהִ ים וְ רּוחַ נָ כֹון חַ ּדֵ ׁש ּבְ קִ רְ ּבִ י " (תהילים נא, יב). והוא גם עומק ההבנה במה שמנו חכמים את התשובה בין הדברים שקדמו לבריאת העולם (עיין פסחים נד.), שלפי האמור המכוון הוא שהתשובה קודמת תדיר בשורשה לגבולות העולם, ובכוחה לחולל חידוש באדם שאיננו אפשרי מצד חוקי הטבע.
איתא בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) ששאלו לנבואה - החוטא מה יעשה ויתכפר, והשיבה 'הנפש החוטאת תמות', שאלו לתורה - חוטא מה יעשה ויתכפר, השיבה 'יביא קרבן ויתכפר', וכששאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב 'יעשה תשובה ויתכפר!' ביאור מאמרם הוא על פי האמור, כי היות והקב"ה הוא מקומו של עולם, ועל כן - כל המציאות ה'מוכרחת' אינה אלא למראית עין, ובשורש האמת הרי מגבלות המקום והשעה – הם בריאה ברואה על ידי הבורא והיא נתונה במסגרת העולם הזה בלבד, אלא שלנו נדמים הם כמי שלא שייך ובלתי אפשרי בלעדם, ועל כן את תשובת 'יעשה תשובה ויתכפר' – השיב הקב"ה עצמו דווקא, יען שהוא מקומו של עולם, וברצותו יכול לשלול אל כל המקום והזמן של מעשה החטא, וכך לחולל את חידוש התשובה הרוממה - העוקרת את עוון מיסודו.
תחת כנפי מקומו של עולם
מעתה, נזכירה נא את אשר כבר היה הדיבור כאן, כי אותיות י-ה שבשם המיוחד המה ה'מוחין' שלהם מיוחסת ה'עלה במחשבה' שקדם לבריאת העולם, והן המבטאים עיקרון מציאותו כביכול בטרם התפשטות השפע לעולם, ואחריהם עומדות אותיות ו-ה אשר הן מסמלות את ה'מידות' של שיעור הקומה, והן שבעת הספירות המהווים את היקום כולו לכשנברא בפועל.
ולענייננו יתבאר, כי בהיכשל אדם חס ושלום בחטא, הלוא נגרר הדבר מחמת הסתרת החומר על האמת, כשהעולם החומרני מתיימר לראות עצמו כמציאות נפרדת לעצמה חלילה, וההרגשה הבהמית פוערת פיה לומר כי הבשר והדם המה סיבה לעצמם באשר הם קיימים, וכך היא מפנה עורף אל המקור המחייה את כל קיומה על פני האדמה, ומעיזה פנים להמרות את פי ה' רח"ל, כישות כלשהי היכולה לפעול לבדה, ובזאת האדם כביכול מתנתקת מחיבורו עם אותיות הי-ה העליונות, בהשוותו את העולם הגשמי כמציאות נפרדת ח"ו.
אלא, שבפנות האדם החוטא אל אלוקיו בתשובה וליבו מתהפך בקרבו בהבינו מה נורא הוא אשר פעל, והריהו חוזר אל ההכרה העמוקה ואל האמת הנכונה כי איננו ישות לעצמו כי אם חוטר נמשך מהשתלשלות חיות כל העולם מאת מחשבת הבורא ורצונו המהווה את הכול בכל רגע קל, הרי הוא שב ומחזיר את אותיות ה'מידות' אל שורשם שהן ה'מוחין', ובכך משיב הוא את עצמו, היינו חומריותו - אל אות ה'הא' שהיא התפשטות ה'בינה' שבמוחין להשפיע את מציאות העולם אל אותיות ו-ה, ובכך משיג הוא את הנהגת האהבה השורשית המפקיעה מעיקרה את כל שורש חטאו, שהרי חזר ודבק בשורש המציאות הראשונית והעליונה, אשר שם באמת אין חוקי המקום והזמן תקפים, וההוויה האלוקית עומדת מחוץ לכל מסגרת ומיצר, מפני שהקב"ה מקומו של עולם ולא חלילה ההיפך.
בזאת – בין נבין היאך נעשית מחילה גדולה כזו – לשלול מעשה מעיקרו ולמוחקו כליל מן הזיכרון העולמי כמי שלא היה מעולם לא במרחב ולא בזמן, כי כאמור - בהגיעו בתשובת אהבתו אל מדריגת ראשית זו, הרי שם כל הגשם ובכללו תחומי המקום וזרם הזמן – נהפכים לאפיסה מוחלטת שאיננה קיימת כלל, ואהבת נשמתו לאלוקיו חוזרת להגדיר את עצמו, היינו את עומק אישיותו הפנימית שהיא שוקקת וכוספת לבוראה בהחלט, ומתנכרת לגמרי לפעולת המרידה שנעשתה בעבר, ואשר על כן, אין היא מיוחסת אליה וכמוה כמי שלא נכתמה מעולם.
יסוד גילוי זה נובע מחידוש י"ג מידות של רחמים שניתנו למשה אחר חטא העגל, אחר שחרון אף ה' היה נורא מאוד ועלה משה להתנפל לפניו ארבעים יום וארבעים לילה, עד אשר זכה בקדושתו להגיע לידי מתנת מידות הרחמים, שהמה למעלה מכל המידות המקיימות את העולם, ושם הכול כאשר לכול יכול להתבטל כלא היה ממש, ושם שורש הברית שבו נעוצה נקודת הקשר הנפלא שבין איש ישראל לאביו שבשמים, וזו המשברת כליל את תוקף החטא עד שלא נותר ממנו מאומה, כי באמת הריהו עקור מיסודו בעת שהאדם נחשף בזוך נפשו החוזרת אל אביה בחרטה גמורה ובכיליון של אהבה עזה כמוות.
מכאן נבוא אל טעם מצוות הסוכה ושייכותה לתשובה רוממה זו, כי אחר עבור ימי הרחמים ומחילת העוונות, הרי בני ישראל מתעלים להיות קרואים בחביבות לחסות בצל מקומו של עולם מפני תשובתם מאהבה והעלמת עוונותיהם במצולות התוהו, שהרי מחילת עוון גמורה זו – נעשית מתוך אהבה שלימה המובילה לידי שיבת האדם אל אות ההא העליונה, שהיא השגת הקירבה אל מקומו של עולם ב"ה, על כן, אחר יום הכיפורים, העת היא להיכנס אל סוכת שלומו, אל תחת כנפי השכינה מקום שהוא למעלה מן המקום העולמי הארצי, לחסות בצל האמונה והדביקות בו ברוך הוא, כמאמר הכתוב: "ּכִ י יִ צְ ּפְ נֵ נִ י ּבְ סֻ ּכֹה" (תהילים כז, ה), וזאת אמנם למשך שבעת-ימים כימי בניין מחודשים לחיי העולם - מתוך חיבור נכון אל שפיעת מקור החיים. ובזמן אשר כזה שמחת הנפש הדבוקה ביוצרה גואה על גדותיה ובת קול מכרזת ואומרת: "לֵ ְך אֱ כֹל ּבְ ׂשִ מְ חָ ה לַ חְ מֶ ָך ּוׁשֲ תֵ ה בְ לֶ ב טֹוב יֵ ינֶ ָך ּכִ י כְ בָ ר רָ צָ ה הָ אֱ ֹלהִ ים אֶ ת מַ עֲ ׂשֶ יָך" (קהלת ט,ז).
לכך שנינו כי היו נוהגים לשורר בעת שמחת בית השואבה בעניין התשובה: "...אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה... אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו" (סוכה נג.) כי זו מהות שמחת חג הסוכות, בבוא כל ישראל לחסות בצל אביהם שבשמים מתוך תשובה של אהבה, והמה נצפנים תחת כנפיו ברחמים גדולים כתינוקות רכים, צחים ומלובנים שלא נתלכלכו מעודם, והריהם אהובים כבתחילה ושמחים לפני ה' בחדוות עיזוז של ידידות נצח עליונה ונצורה כבבת.