ביאורים בספרי בעל הבני יששכר
פרק א'
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו'. (ויקרא כ"ג מ"ג)
במאמר הזאת מבאר רבינו למה עושין זכר לענני הכבוד יותר משאר המתנות שזכינו במדבר, ומתוך הדברים מבאר ענין הדעת שנשפע שזוכינו ע"י ענני הכבוד ושזוכים גם עכשיו ע"י קיום מצות ישיבת סוכה. ומתחיל רבינו במליצה, שכיון שהוא סימן י"ז (בגימ' טו"ב) של המאמר, מתחיל לומר טו"ב הוא לענות וכו'.
"[טו"ב] הוא לענות גם אני חלקי ולומר טעם מה נשתנה זכר ענני כבוד מן מתנת מן ובאר. ידוע הוא דמתנת המן הי' בזכות משה, ע"כ לא נפסק עד שגנז אורו, והבאר הי' בזכות מרים, ע"כ נסתלקה באר אחרי פטירתה (עד שחזר בזכות משה)," (בנ"י תשרי י' י"ז)
כל זה דרשו חז"ל, ואצל הבאר דרשו, כתיב ותמת מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. והבאר, וגם הענני הכבוד שנסתלקו במיתת אהרן שמובא בסמוך, חזרו בזכות משה, וכמו שדרשו ז"ל שבמיתת משה נסתלקו כל הג' מתנות, שהרי כתיב ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד, והלא לא מתו כולם בחודש אחד, אלא שבמיתת משה נסתלק כל ג' מתנות אלו ונחשב כאילו מתו כולם בחודש אחד.
"ענני הכבוד הי' בזכות אהרן, ע"כ נסתלקו אחר פטירתו, כמד"א ויראו כל העדה כי גוע וכו', וקבלו חז"ל אל תקרי ויראו אלא וייראו." (שם)
ופירשו כי בלשון דהא, ופירושו של הפסוק למה ייראו, כי גוע אהרן, שהרי מת אהרן. ופירשו חז"ל למה ייראו משום מיתת אהרן, אלא שנסתלקו הענני הכבוד שהיתה שמירתם.
להורות תשובה
"והנה כשבאו ישראל לידי אותה מעשה הידועה במדבר, הנה היה ע"י אהרן, ויקח מידם וכו' ויצר וכו'. והנה היה מהראוי לפ"ז שיסתלקו ח"ו הענני כבוד שהיו בזכותו." (שם)
פירוש, דכיון שגרם אהרן קלקול גדול כזאת, הוא החטא העגל, למה יהיה לו זכות שישרה על ישראל ענני הכבוד, למה לא הפסיד כל זכותו ע"י המעשה הלז.
"אבל ידוע הוא מה שאמרו רז"ל לא היו ישראל ראויים לאותה מעשה, אלא היה הדבר בכדי להורות תשובה לרבים. וא"כ זכות גדול הוא לדור המדבר מה שעל ידם נעשית מצות התשובה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, ובפרט לעת מצוא בעשרת ימי התשובה." (שם)
פירוש, דבאמת לא חטאו ישראל רק משום גזירת יוצר שיחטאו, ועצם החטא לא היה טענה עליהם, (כן יוצא מפרש"י, אבל שאר המפרשים חולקים עליו). אלא אדרבה, כל המעשה היה זיכוי לדורות שלאחריהם, שגם הם יוכלו לעשות תשובה. נמצא שלא גרם אהרן קלקול ע"י מעשיו, אלא אדרבה גרם תיקון גדול שיוכלו דורות הבאים לעשות תשובה.
פרק ב'
מגלגלין זכות ע"י זכאי
"והנה תבין לפי זה ג"כ מה דקשה לכל משכיל, הא קיי"ל בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כ"ש, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, והנה היוצר כל הוא אלקינו איך לא שמר רגלי חסידו אהרן קדוש ד' שלא תגיע התקלה הזאת על ידו, הגם שנודע אשר אהרן לטובה נתכוין כמו שאמרו רז"ל, עכ"ז הנה באתה לישראל תקלה על ידו, הגם שהיתה כוונתו להציל את ישראל כמו שאמרו רז"ל, הלא אין מעצור להש"י להושיע באיזה אופן אחר ותתקיים כוונת אהרן ולא תארע תקלה על ידו." (שם)
כמה דרשות דרשו חז"ל בסיבת
פרק ג'
חכמה ובינה
ונסתלק ממנו השכל שלו כדי שיוכל לעשות שטות גדול כזה.
ובעומק הענין, הדגיש רבינו על הסתלקות הדעת יותר משאר חלקי השכל, הם החכמה ובינה, הוא ע"פ מה שביארנו כמה פעמים בביאור החילוק שבין החכמה ובינה והדעת. דהחכמה הוא עצם דברי החכמה, והבינה הוא הבנת החכמה. ולמשל בתלמיד שלומד אצל הרב, שכאשר שומע דברי התורה מן רבו וקולטם במוחו, בזה רכש כמה ידיעות בשכלו, אבל ידיעות אלו הם בחי' החכמה, היינו הדברים כמו שאמרם הרב. אבל בהתבוננותו בדברי הרב יוכל גם להבין כוונת הרב. וזהו גם מה שאמרו חז"ל שהבינה היא להבין דבר מתוך דבר, היינו שמי שמבין עומק כוונת הרב, שורש דבריו ועל מה הדבריו נבנים, אז יוכל להבין עוד דברים ע"פ יסודותיו שקבע רבו.
שהאש הוא חם על ליבו שלא ירצה לעשות הדבר המסוכן הזאת.
וזהו החילוק בין מי שמקיים רצונו ית' למי שעובר עבירות, שאפי' מי שיודע האמת מהו טוב ומהו רע, אפ"ה לא בכל פעם מונע את עצמו מן החטא. והדבר פלא, הרי שהוא מאמין בהש"י ובגדלותו, וגם מאמין בשכר ועונש, וא"כ למה יעשה החטא.
אלא משום שאין לו הדעת שיקשר ידיעותיו לליבו, ולפיכך אינו מונע את עצמו מלעשות רע. וזהו עומק מאמרם ז"ל שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות.
תשובה וקנין הדעת
"וכאשר רוצה לשוב בתשובה הנה החונן לאדם דעת ישיב אליו הדעת, כמ"ש כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הוודעי ספקתי וכו'," (שם)
פירוש, אחר שעושה האדם תשובה ויודע את חטאו הוא מתאנח על חטאו.
סוד הדעת, אשר ידעו ד' וכו'." (שם)
ולפיכך היה הוא המוסר את התורה משמים אל ישראל. ויש להוסיף, דאע"פ דמצינו שמשה בבחי' נצח, וכמו בסדר האושפיזין, אין בזה סתירה, דשורש נשמת משה היה בדעת, אבל הוא בעצמו היה בבחי' נצח.
דעת דס"א
"ער"ב ר"ב בגימ' ידע"ת)." (שם)
"(והערב רב בפגמם אמרו כי זה משה האיש וכו' לא ידענו וכו', והתעוררו הרוח שטות, דעת דקליפה, הקשו חז"ל בזוה"ק מהו הפי' ערב רב, הלא לא היו עירוב רב בין האומות אלא כולם מצריים היו. ועוד, דכתיב וערב רב עלה בלשון יחיד, והול"ל עלו בלשון רבים. ע"כ ביארו ע"פ סוד, שהערב רב היו המכשפים הגדולים שבמצרים שידעו היאך לעשות כישוף בזמן מנחה גדולה, שהוא זמן הקשה ביותר לעשות כישוף. ועל שם ערב הזאת, היינו אחר חצות, נקראים ערב רב. וביאר האריז"ל, שבחי' הזאת של כישוף היא בדעת דס"א, והוא בחי' בלעם שהיה ג"כ מכשף גדול כמותם אשר עליו נאמר יודע דעת עליון. וי"ל דכישוף הוא בקצה האחרת מן הדעת האמיתי, שפינה העיקרית בדעת הטוב היא האמונה שהקב"ה הוא מלך על הכל ומנהיג את כל העולם כפי רצונו, וכמו שביארנו לעיל שאז יש חיוב לקיים מצוות המלך, בין מצד רוממותו ובין מצד השכר ועונש שיש ביד השם לעשות, אבל המכשף מכחיש זאת המציאות לומר שהכישוף שלו ינהיג את העולם כפי רצונו.
ופי' האריז"ל, שכיון היו הערב רב בבחי' דעת רצה משה בבחי' דעת להוציאם ממצרים, רק שעדיין לא
דעת ורוח שטות
"והנה לדעתי י"ל מה שנתהווה המפעל הזה, (היינו הוראת תשובה לרבים), דוקא ע"י הדור ההוא, הוא ע"פ מה שאמרו רז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובורח ממנו הדעת," (שם)
כן דרשו חז"ל מדכתיב איש איש כי תשטה את אשתו, ומהו הלשון תטה ואי מלשון סוטה הול"ל תסטה בסמ"ך. ע"כ דרשו שהוא מלשון שוטה ושטות.
וכפשוטו ביאורו, שע"פ שכל הישר אין שום סיבה לעשות חטא, בין מצד העונש לעוברי רצונו ושכר למקיים דברו, בין מצד רעת החטא, ובין מצד גדלותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין ראוי לעבור על דברו. רק כדי לעבור עבירה ע"כ שנכנס בו היצה"ר
כל זה הוא מה שנוגע לחלק הידיעה שבמח האדם, אבל בחי' הדעת הוא אחרת לגמרי. שעד כאן לא דברנו אלא על רכישת הידיעות בשכלו, אבל הדעת הוא ענין אחרת לגמרי, שהוא עומד בין השכל להלב, ומקשר שכלו לליבו, והוא ההשפעה שדברי השכל יפעלו על מעשיו.
גדול, ואפ"ה אינו נוהג כפי שכלו אלא עושה מעשה טפשות. ולמשל בקטן, שאפילו אם יאמרו לו כמה פעמים שאש הוא חם ויש סכנה בנגיעתו, וגם יוכל הקטן לומר לאחרים שאין לנגוע בהאש משום הסכנה הכרוך בו, אפ"ה הקטן בעצמו לאו דוקא שימנע את עצמו מלנגוע בהאש. וסיבה לכך הוא משום שהקטן אינו בר דעת. משא"כ בפעולת הדעת אז יפעול הידיעה הזאת
"וכתיב וידעת היום והשבות וכו'. (על כן תמצא ברכה הראשונה מן הברכות האמצעיות בשמ"ע הוא ברכת הדעת ואח"כ ברכת התשובה, הבן)." (שם)
ומובן בפשיטות, שכיון שיסוד החטא היתה על הפסדת הדעת כנ"ל, ע"כ תחילת התשובה היא בקניית הדעת
פרק ה'
הכהנים בבחי' הדעת
בין עשי"ת וסוכות, שבחי' עשי"ת היו ראויים לתיקונם, ע"כ התנגדו לדעת דקדושה לאמר על משה לא ידענו מה היה לו, וגם התחילו בחטא העגל שהוא הכפירה בהש"י, ועירבבו דעת דקדושה שהיה אז אצל הדור ההוא." (שם)
"והנה להיות הדור ההוא דור דעה שהעבודה הוא באהבה. ורמזו, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקיני, שמאלו היינו מידת הגבורה והיראה, הוא בראש השנה, וימינו, חסד ואהבה, תחבקיני. והחיבוק הלזה הוא ע"י הסוכה, שהוא ב' דפנות וטפח, ומרמז על הזרוע שחובק שיש לו המפעל הזה (להורות תשובה, להשיב הדעת) דייקא ע"י הדור ההוא." (שם)
של התשובה, (למען דעת דורות הבאים) דוקא על ידו להורות להם לא הדעת (אשר מסירים מקרבם ע"י הרוח שטות), והחונן הדעת יחוננם ברחמים, וכענין שכתב החסיד רבינו יונה וז"ל, התבאר בתורה כי יעזור הש"י לשבים ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיב מעלת אהבתו.
והנה ענני הכבוד היו בזכות אהרן, הוא הכהן אשר ישראל משיגים הדעת על ידו, (עיין בעירובין כיצד סדר המשנה, משה למד כו' שנה מתחילה לאהרן, פרקו), כענין האמור, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. " (שם)
דהיינו, שמתחילה למד משה התורה מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, ואח"כ נכנסו בני אהרן ושנה לכולם וכו'. ומזה נשמע שמשה הוריד את התורה למטה, ואהרן היה התלמיד הראשון, ושמעו ד' פעמים מן משה רבינו, ואז מסרו לשאר העם, והוא משום שמצד כהונתו היה בבחי' דעת ומוסר התורה כנ"ל.
הבדלה הזאת, שלא הכניס אוה"ע, ואפי' הערב רב לא יוכלו לכנס, ובפרט שהם בבחי' הדעת דס"א ורוח שטות כנ"ל.
"ומעתה תבין היטב את אשר דברנו בהתחלת דברינו מה שלא נסתלקו ענני הכבוד אשר היו בזכות אהרן אחר המעשה ההוא, כי אדרבה לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה רק למען דעת דורות הבאין כנ"ל, ונתגלגל הדבר ע"י אהרן דייקא, כי שפתי כהן ישמרו דעת כנ"ל, אשר ע"כ על ידו ובזכותו היו ענני הכבוד להבדיל בדעת בין ישראל לעמים כנ"ל." (שם)
"וגם נתהווה המפעל הזה ע"י אהרן דייקא, אשר לו ניתנה הכהונה, וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת," (שם)
דהיינו, שהכהן הוא השליח של ישראל ללמוד תורה ולמוסרו להם, וכדכתיב בהמשך הפסוק יבקשו תורה מפיהו. ומהאי טעמא מקבלים הכהנים מתנות כדי שיוכלו להתעסק בתורה ועבודה כל היום.
"על כן עבודת הכהונה תלוי' בדעת, ע"כ מחשבה אחרת פוסלת בעבודה, כ אמר הנביא כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי)." (שם)
גם פירושו הפשוט של הפסוק הוא ע"ד ענין לימוד התורה, שהכהן בתורה שהיה צריך להורות להעם. ומוסיף כאן רבינו גם בענין עבודת הכהנים, שגם הוא בחי' הדעת, שכן מצינו שצריך הכהן לכוון עבודתו במחשבה הראויה, ואילו מחשבת שלא לשמו, חוץ למקומו אמרו חז"ל שמבדילין בתפילה בברכת אתה חונן, דאס אין דעה ואין הבדלה מנין. וביאורו כנ"ל, שע"י הדעת יכולים לחלק בין קודש לחול, לא עוד בשכלינו אלא גם למעשה. והנה אחד מן ההבדלות הוא גם בין ישראל לעמים, וענני הכבוד עשה
פרק ו'
ענני הכבוד בבחי' דעת
"והנה ענני הכבוד המה היו מבדילין בין קדש לחול בין ישראל לעמים, (ואפי' בין ישראל לער"ב ר"ב בגימ' דע"ת דסט"א, רוח שטות), וההבדלה הוא ע"י דעת, כי אם אין דעת הבדלה מנין, הבן מאד." (שם)
הוא מלך על הכל ומנהיג את כל העולם כפי רצונו, וכמו שביארנו לעיל שאז יש חיוב לקיים מצוות המלך, בין מצד רוממותו ובין מצד השכר ועונש שיש ביד השם לעשות, אבל המכשף מכחיש זאת המציאות לומר שהכישוף שלו ינהיג את העולם כפי רצונו.
ופי' האריז"ל, שכיון היו הערב רב בבחי' דעת רצה משה בבחי' דעת להוציאם ממצרים, רק שעדיין לא
עוד דרש הרב הגדול מוה"ר חיד"א בשם הרב מוה"ר ישועה זיי"ן זללה"ה להיות המן והבאר ניתן להם ע"י תלונותם ותרעומתם אשר בקשו אומל למו ומים לצמאם, משא"כ ענני כבוד ניתן להם מבלי שאלה מאתם רק בטובו הגדול ית"ש, ע"כ לא ניתן להם זכר למן רק זכר לענני כבוד, עכ"ד. (שם ט"ז)
פרק ז'
לעורר הדעת והאהבה
"על כן נקרא מצות סוכה בזהר צלא דמהימנותא, אמונת אומן אשר הש"י מקבלינו בתשובה שלימה." (שם)
הסוכה מעורר האהבה.
פירוש, דהסוכה צריך לעורר אמונה הזאת שהש"י מוכן לקבל תשובתנו.
"ומעתה תתבונן אשר הודיענו הש"י זה בתורתו הקדושה אמרה למען ידעו דורותיכם, (ולא אמרה למען תזכרו רק למען ידעו), הוא אשר כתבתי שנעשה הוראה זו, (היינו הוראת התשובה), דייקא ע"י הדור דעה וע"י אהרן, שפתי כהן ישמרו דעת, להורות תשובה וכו', הרי הוא בכוחו לפסול הקרבן.
ובאמת מובן שעבודתם יהא בבחי' דעת, שע"י העבודה נתרבה הדעת בכל העולם, שע"י הקרבנות היה נמשך השראת השכינה למטה.
"וכיון שאהרן קדוש ד' נבחר לעבודת הדעת, ע"כ נולד הזכות הזה
ראוין לאותה מעשה רק להורות תשובה לרבים, להיותן בטוחים ומאמינין בכל זמן ועידן אשר הש"י יקבלם בתשובה שלימה, וזכות הוא לדור דעה, ונתגלגל הזכות ע"י אהרן דייקא שהוא מסוגל לגרש הרוח שטות מישראל ולהשיג הדעת וכנ"ל. ועתה אחר עבור ימי התשובה נתן להם הש"י מצות סוכה זכר לענני כבוד בכדי שיהיו ישראל בטוחים ומאמינין אשר הש"י יקבלם בתשובה שלימה, ונתעורר בלבן אהבתו ית"ש וישיבו אל לבן בדעת ובתבונה היטב." (שם)