גליון העבר (במדור פקודיך הבינני) הבאנו הפסק של העיקרי הד"ט, דמי מידו. שלא בירך על תקיעות דמיושב עדיין יכול לברך על תקיעות דמעומד. ואחד מטעמיו, משום שאפי' לפי השיטות שא"א לברך ברכת המצוות אחר קיום המצוה, אפ"ה יכולים לברך עד גמר המצוה, וכמו שכתבו התוס' והרא"ש בענין לולב שיכול לברך אחר הגבהת הלולב כיון שעדיין לא גמר המצוה בנענועיו. והוסיף רבינו (בנ"י תשרי ב' ל"ד) להסתפק באם גם קיים מצות תקיעות דמעומד בלא ברכה, אם שייך לברך גם על השלמת מאה תקיעות ע"פ קבלה אם לאו. וביארנו הספק בכמה אנפין.
ובדרך א' ביארנו ע"פ דעת הביכורי יעקב (תרנ"א סק"כ) דמי ששכח לברך על הלולב עד אחר הלל, שאפ"ה יכול לברך על מנהג הקפות, דהיינו הושענות. והוא ע"פ דברי התוס' דהביא ראי' מאנשי ירושלים שאחזו הד' מינים בידם כל היום, ומזה ראי' דכל משך זמן אחיזת הלולב שייך בי' מצוה מן המובחר. וא"כ גם לדידן ההקפות עם הלולב הוא חלק מן המובחר ומי שלא בירך על הלולב יכול לברך עליו. ולפי זה פירשנו, דה"ה בתקיעת מאה קולות, אע"פ שאינו אלא מנהג סוכ"ס נחשב הדבר להיות חלק מן מצוה מן המובחר, ולפי הביכורי יעקב יהא שייך לברך גם על השלמת המאה קולות. וכיון דהדבר תלוי בב' תירוצים בתוס', י"ל דלפיכך נשאר רבינו בספק.
והנה כל זה אם נפרש התוס' כפשטות דברי הביכו"י שיכולים לברך גם על המנהג. אבל י"ל דברי התוס' באופן אחר, ובזה יצא חילוק בין תקיעת שופר לנטילת לולב. דצריכים להבין ראיית התוס' ממנהג אנשי ירושלים. דלכאורה צ"ב היאך חידשו אנשי ירושלים להוסיף על המצוה, הלא אין המצוה רק נטילה, וחז"ל הוסיפו גם נענועים, ומהיכן באו להם להוסיף עוד על המצוה ליטול הלולב כל היום. והנה כתב הרמ"א (תרנ"ב סעי' א') שלא היה במנהגם משום קיום מצוה, רק משום חביבות המצוה. ואם כן דברי התוס' צ"ע, שכלל במנהגם ענין של מצוה מן המובחר, ומהו המצוה מן המובחר ע"י חביבות המצוה.
וכמו כן יש להעיר מן המרב"ם (פ"ז מהל' לולב הל' כ"ד) דהביא מנהג אנשי ירושלים ולא הוסיף שאינו אלא ענין משום חביבות המצוה, ומזה משמע דיש בזה גם משום קיום מצוה.
אמנם, הביכו"י (תרנ"ב סק"י) מסתפק במי שכבר נטל הד' מינים בידו לפני עלות השחר, אם בעלות השחר יצא באחיזת הלולב, או דאין יוצאים רק בנטילה לתוך ידו. והביא ראי' מן דברי הגמ' (שם) דמי שיוצא מצות נטילת לולב בשבת בשעה שמוציאו לרה"ר פטור, והק' הגמ', היאך שייך שיצא בשעת ההוצאה, הא כשמגביה מיד יצא. ומדייק הביכורי יעקב, למה לא תי' הגמ' דכבר נטל הלולב בידו קודם עלות השחר, שבאופן כזה לא יצא המצוה. ומזה מוכח דבאחיזה לחוד יוצא, דאין המצוה להגביה דוקא רק לאחוז הלולב בידו. (והאחרונים דנו הרבה בזה). והנה נראה לפרש דיש נ"מ בין אם המצוה הוא נטילה או אחיזה באם ממשיך לאחוז הלולב, שאם המצוה אינו אלא נטילה אז מיד אחר שנוטל הלולב בידו כבר קיים המצוה, אין כאן עוד הוספת קיום מצוה בזה שממשיך לאחוז הלולב בידו. אבל אם המצוה הוא אחיזה, י"ל שכל זמן שעדיין אוחז הלולב בידו הוא ממשיך לקיים המצוה, עד שמפסיק במעשה האחיזה שלו, דהיינו שמניח הלולב מידו.
ואם המצוה הוא אחיזה, וכמו שפשט הביכו"י, יתפרש מנהג ירושלים בזה הדרך, שכל זמן שעדיין אחזו הד' מינים הוסיפו בקיום המצוה שלהם, כיון שלא הפסיקו מלאחוז הלולב משעת הנטילה.
וממילא מובן למה לא כתב הרמב"ם שאינו אלא משום חביבות המצוה, דבאמת יש בזה משום תוספת קיום המצוה.
ובזה יתפרש ג"כ ראיית התוס' מאנשי ירושלים שיש בזה משום מצוה מן המובחר, שבאמת קיימו במנהגם עוד תוספת על המצוה, ש"מ שגם מי שהגביה הלולב בידו עדיין יכול לברך כיון שיש בזה מצוה מן המובחר.
ונחזור עכשיו לדברי הביכורי יעקב, שרצה לדייק מן תוס' שיכולים לברך גם על מנהג, על כן אם לא בירך על נטילת לולב עד אחר הלל עדיין יכול לברך על מנהג הושענות. והנה הביכורי יעקב מוסיף, שדוקא עד שמקיים מנהג מצוה מן הושענות יכול לברך, אבל אחר כך א"א עוד לברך, אע"פ שעדיין אוחז הד' מינים בידו. ואע"פ שכך היה מנהגם של אנשי ירושלים להחזיק הד' מינים כל היום, אפ"ה כיון שאין זה מנהגינו א"א עוד לברך.
ועוד, שמי שיצא מצות נטילת לולב בלולבו של חבירו, שמנהגם היה שאז לא היה מנענע הד' מינים בשעת אמירת ההלל, אז אם לא בירך, אפילו אם יקח אח"כ הד' מינים לנענע אותם בהלל, א"א לברך עוד על נטילת לולב כיון שאין נוהגין כן בסתמא, ולא היה בדעתו משעה ראשונה לעשות כן.
וכפשוטו כוונתו לומר, שכיון שא"א לברך רק על המנהג, כיון שכבר סיים המצוה גם ע"פ המנהג א"א עוד לברך.
אבל דבריו עדיין צריכים ביאור, דסוכ"ס כיון שאנשי ירושלים היו יכולים לחדש לעצמם מנהג חדש לאחוז הד' מינים כל היום, למה א"א לנו לנהוג מנהג הזאת בפעם אחת ויהא יכול לברך על קיום מנהג הזאת. וכ"ת דאי אפשר לחדש מנהג לפעם אחת בלבד, וכיון שלעולם אין נוהגין כאנשי ירושלים א"א לנהוג כן פעם אחת כדי לברך. אבל עדיין צ"ב, דהנענועים הוא מנהג הנהוג אצל כל אחד, ואילו היה לו לולב לעצמו היה מוכן לומר הלל עליו. ולמה משום פעם הזאת שאין לו לולב כבר ישתנה הדין שא"א לו לברך עוד.
אלא שיש לדייק מדבריו, דתלה הדבר באם כוונתו היתה מתחילה לנענע הלולב אם לאו, ומזה מוכח שבמקום שיכול עדיין לברך היינו משום שכבר קבע בשעה ראשונה שכך יעשה. ואם כוונתו שיכולים לברך על מנהג גרידא אמאי תלוי הדבר בדעתו בשעה הראשונה.
ומזה נראה שכוונתו לומר כמו שפירשנו בדברי התוס', שע"י אחיזת הלולב יהיה המשך למצוותו הראשונה. ע"כ תלוי הדבר בדעתו בשעה הראשונה, עד מתי רוצה להמשיך מצוה הזאת. וכיון שכבר קבע בדעתו שאינו ממשיך המצוה רק עד אחר ההושענות, או עד אחר הנענועים הראשונים, אז כשיגיע זמן הזאת יסתיים המצוה, וא"א לו לברך עוד כיון שכבר סיים מצוותו.
ואם כן יש לחלק טובא בין ד' מינים לשופר, דדוקא בד' מינים, שהמצוה יש לו המשך כל זמן שעדיין אוחז הלולב בידו, ששייך עדיין לברך עליו. משא"כ בשופר שאין המצוה רק בתקיעה, ואחר שסיים כל התקיעות שמחויבות בהם א"א עוד לברך כיון שאין המצוה נמשך כלל. וא"כ א"א לפרש ספיקת רבינו בענין הברכה על השלמת מאה קולות ע"פ דברי התוס' האלו.