Skip to content
מעיינות הים

פנימיות עבודת הזמנים - חג הסוכות

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

א

המשכת החסדים סוכות ובניין זו"ן

סדר המשכת מוחין דפנים ביו"ט סוכות

המשכת החסדים סוכות

בלימוד כתבי האר"י הק' אנו מוצאים שכל הבחינות הנמשכות מסוכות ועד שמיני עצרת נקראות המשכת חסדים.

וכך כתב מהרח"ו (דרושי חג הסוכות דרוש ג') ז"ל: ואמנם חיבוק הימין הוא לקיחתה גם את עטרא דחסדים. ועוד כתב (שם): עיקר תיקון נוקבא אינו אלא על ידי החסדים.

סדר העבודות של כל חודש תשרי הוא כמו סדר תפילת שחרית שבכל יום

והנה רבינו האר"י הק' זי"ע כתב (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ג') ז"ל: כי מה שנעשה עתה בכל אלו הימים שבין ראש השנה לשמיני עצרת, נעשה בכל יום ובכל תפילה.

וביתר הרחבה כתב (דרוש ו' דראש השנה), וזה לשונו: כי בראש השנה, לפי שנברא העולם ביום הזה, לכן נעשה בכל שנה באלו הימים ככל מה שהיה בעת שנברא העולם, והוא כי בתחילה חוזרים זו"ן אחור באחור, וצריכים אחר כך נסירה וחזרת פנים בפנים וחיבוק ונישוק וזיווג, וכל אלו הבחינות הם נגמרים ביום שמיני עצרת, ואז מזדווגים יחד... ושם נתבאר טעם נכון על אריכות הימים האלו.

וככל הדברים האלה כתב גם מרן הרש"ש זי"ע (נהר שלום לט ע"ב), שסדר הימים שמן ראש השנה ועד שמיני עצרת הוא כעין תפילת שחרית ארוכה.

מקומו של יום הכיפורים טעון בירור, ובו נחלקו גדולי המקובלים, ונתבארו בזה שני מהלכים, ונבוא לבארם.

שיטת השמן ששון: יום כפור מוחין דפנים

לדעת הר"ב שמן ששון זי"ע (דרוש ד' דיוה"כ, קלב ע"א, ד"ה והנה), דראש השנה הוא מוחין דאחור; בעשרת ימי תשובה ננסרות כל הי' ספירות, וביום הכיפורים נעשים מוחין דפנים, ובכך נשלמת הנוקבא בכל פרטיה.

ונביא כאן את דבריו: ובמנחה דיום הכפורים הוא בירור ותיקון דבחינת אחור ופנים דפנים דבחינת זו"ן דנקודה ד', והוא שמראש השנה עד יום הכפורים כבר נתקנו בבחינת אחור באחור, ועתה במנחה מתחילין להתקן בבחינת פנים בפנים. וזה למדתי מתורתו של הרש"ש.

וזה לשונו: ודע כי החיצוניות והפנימיות הנזכרים בשני ימים דראש השנה, שניהם הם דחיצוניות הכולל הנזכר בשער כ"ח שער העיבורים, אשר תיקונם היה על ידי אריך אנפין ואבא ואימא בעיבור הי"ב והט'. וביום הכפורים הוא תיקון הפנימיות הכולל הנזכר בשער הנזכר לעיל, אשר תיקונו היה על ידי ט' ספירות דאריך אנפין, ועל ידי ז' תחתונות דעתיק בעיבור התחיל תיקון הפנימיות וכו'.

ובסוכות, היינו בימים שבינתיים, בסוכה ובלולב, נמשכים חסדים פנימיים ומקיפין דאימא ודז"א.

ודברים אלו יותאמו מאוד עם דברי השמן ששון, שמכיון שבראש השנה ויוה"כ כבר נמשכו כל המוחין דאח' ודפנים, ממילא יכולה באלו הימים לעמוד עם ז"א פנים בפנים עמו ממש, ולא עם יעקב לבדו אלא עם ז"א עצמו.

שיטת הרב השד"ה: יום כפור - השלמת נסירה דאחור

אמנם שיטת הרב השד"ה זי"ע (פאת השדה ח"כ, עמ' ש"י-שי"א) אינה כן, דאיהו קסבר, שהן ראש השנה והן יום כפור שניהם הם נסירה דאחור, אלא שראש השנה הוא נסירה ד"אחור דאחור", ויום כפור הוא נסירה ד"פנים דאחור".

וראייתו היא, כאמור, מדברי הרש"ש (נהר שלום, לח ע"ב), וזה לשונו: החיצוניות ופנימיות שאנחנו מתקנים בב' ימים הט' ושבעה, וכנזכר שם, כי אחר עיבור שני דחיצוניות התחיל תיקון הפנימיות וכו'.

ומעתה, במוצאי יום כפור, הנה נשלמו אך ורק מוחין דאחור להיכנס בכל בחינותיהם, והחסדים שנמשכים מעתה ועד הושענא רבה הרי הם בחינת מוחין דפנים.

וזהו כוונת לשון המהרח"ו, שהימים מראש השנה ועד יום כפור הם בחינת שמאל, היינו גבורות, בחינת מוחין דאחור, ואילו הימים שבינתיים וסוכות הרי הם חסדים מוחין דפנים.

המשכת החסדים בכוונת הזווג שבכל יום בברכת שים שלום

אמנם דבר זה צריך יישוב: מה מקום לחסדים אלו, והרי כבר כל בחינות הנוקבא נגמרו ונשלמו, הן מבחינות האחור והן מבחינות הפנים.

בכל פעם נמשכים קודם המוחין לנוק' ע"י אימא

ולפי דבריו יובן היטב מה שיש לתמוה לכאורה: דהנה בכל פעם ההמשכה היא מהז"א לנוקבא, והנה כאן כתב האר"י שימים שבינתיים וכן ישיבת הסוכה הרי הם פנימיים ומקיפין מאימא לנוקבא, והלא דבר הוא: היכן מצינו כזאת שיימשכו חסדים מאימא לנוקבא שלא על ידי ז"א.

אולם לדברי הרב השד"ה יובן על נכון, וכלשונו: ובימים שבינתיים שאחר יוה"כ נמשכין המוחין דפנים הגמורים, והמה נמשכים על ידי אימא לנוק', והוא כמו מלך עוזר, שתחילה נמשכין לנוקבא שלא על ידי ז"א, ואחר כך נמשכין לה על ידי ז"א, על ידי הלולב וההקפות. ואפ"ל שהפנימיים והמקיפים דאימא מסתלקין ממנה כמו אחר מלך עוזר, ונכנסים בז"א ונמשכים לה על ידו, על ידי הלולב וההקפות פנימיים ומקיפים.

סדר עמידת ותיקון וזווג זו"ן שבכל יום

סדר הפרטים בשחרית מובא בהקדמת הרש"ש, "הקדמת המעיין בסידור הנדפס בכוונת שים שלום (ח"א, דף קט ע"א) יראה שכתב שם: להמשיך טיפה זרעית וכו'.

הנה נודע כי סדר המשכת המוחין בזו"ן הוא, כי בתחילה הז"א מקבל המוחין דאבא ואימא, חלקו וחלק נוקביה, והוא מאיר אליה דרך אחוריו מהארת המוחין דילה, שהם ממוחין דצל"ם דאימא, ובונה ומתקן פרצופה דאחור. ואחר כך מסתלקין כל המוחין מהז"א למעלה, וחלק המוחין דיליה נשארים על גבי רישיה, וחלק המוחין דנוק' מתפשטים ונכנסים בנוק', ועל ידי כך נגדלת בכל האחור דז"א, ואז ננסרת.

ונראה לבאר ענין אלו החסדים אליבא דהשמן ששון, דהנה מוחין דאחור נמשכו בברכה ראשונה עד תיבת באהבה, ואילו מוחין דפנים נמשכו משם ואילך. ועתה בשים שלום יימשך טיפה זרעית הנ"ל, וטיפה זו איננה טיפת חסדים בעלמא, אלא שהיא כלולה ממוחין שלמים, הכלולים מחכמה ובינה וחסדים וגבורות.

וכמו שכתב הר"ב תורת חכם (קמ ע"ב), וזה לשונו: נמצא, שבשים שלום, שהוא סוד זיווג זו"ן, והמשכת טיפת החסדים הוא סוד מוחין אחרים דזיווג דאבא ואימא, מלבד המוחין שנמשכו באלקי אברהם וכו'.

עוד כתב (לג ע"א): בשים שלום שהוא שעת הזווג, וכן אז נמשכים ונתקנים הפרצופים דמ"ה דמ"ה ודמ"ה דב"ן דפנים פנים דז"א, וחוזרים ונכנסים בז"א, והוא חוזר ומאיר אליה ובונה ומתקן פרצופה דפנים.

ואחר כך מזדווגים ונותן לה טיפת מ"ד דה' חסדים, טיפה זרעית להוליד נשמות, כנודע פירוש והבנת דברים אלו בכמה מקומות.

זהו סדר בניין זו"ן שבתפילה. ועתה נשווה לזה הסדר את עבודת חודש תשרי, ונראה בעזה"י, כיצד בחינות האחור, הנסירה, הפנים והזיווג נמשכות בימים אלו.

ראש השנה הוא בחינת אחור, כשלב הראשון בתפילה, שבו הז"א מאיר לנוקבא דרך אחוריו ובונה את פרצופה דאחור.

סוכות הוא בחינת החסדים, כפי שכתב האר"י הק', ועוד יבואר.

מוחין דזווג נקראים "חסדים"

מוחין אלו נקראים חסדים על שם עיקר עניינם הנמשכת לצורך הזיווג. לכן גם ההמשכה בסוכות, הכוללת מוחין וכלים לז"א ולנוקבא, נקראת חסדים.

ויש להביא ראיה נוספת מדברי הרב (שער הכוונות דרושי חג הסוכות שם), שכתב על אודות הימים שבינתיים: וכבר היא יכולה באלו הימים "כבר היא יכולה... לעמוד עם ז"א פב"פ. ומבאר שחיבוק הימין הוא לקיחת עטרא דחסדים.

ראיות לדעת הרב השד"ה

והנה, כמו שהביא הרב שמן ששון ראיות לדבריו, כמו כן יש ראיות מדברי האר"י והרש"ש לדעת הרב השד"ה.

שהנה כתב הרב בשער הכוונות (דרושי חג הסוכות, דרוש ג'), וזה לשונו: והנה כל הימים שבין ר"ה ליוה"כ הם בחי' שמאלו תחת לראשי שהוא ענין חיבוק השמאל.

ובימים שבין מוצאי יוה"כ עד ח' עצרת ולא עד בכלל הכל הוא ענין חיבוק הימין, וכבר היא יכולה באלו הימים לעמוד עם ז"א פב"פ עמו ממש ולא עם יעקב לבדו אלא עם ז"א עצמו. ואמנם חיבוק הימין הוא לקיחתה גם את עטרא דחסדים. הטיפה ומדכבר הנחנו שחיבוק השמאל הוא בחינת הנסירה ותיקון דאחור, יש ללמוד שחיבוק הימין הוא הבחינה הבאה לאחר מכן – בחינת העמידה פנים בפנים. שהרי הרב עצמו כותב שבימים אלו "כבר היא יכולה... לעמוד עם ז"א פב"פ. ומבאר שחיבוק הימין הוא לקיחת עטרא דחסדים.

וכדבריו נראה גם מדברי הרש"ש להדיא, שכתב (נהר שלום לז ע"ב), וזה לשונו: ולבנין רחל ביום הכפורים, שהוא פנים דאחור, יורד ואיננו פנימיות גמור דפנים. דפנימיות גמור דפנים איננו נמשך כי אם לאחר יום הכפורים, בימים שבינתיים.

הרי לנו להדיא, שיום הכפורים הוא פנים דאחור בלבד, ואילו פנימיות גמור דפנים מתחיל רק לאחר יום הכפורים. ולפי זה, דברי הרש"ש הם ראיה ישירה לשיטת הרב השד"ה, ואילו דברי האר"י הם ראיה מסייעת, המעמידה את חיבוק הימין ואת בחינת פנים בפנים לאחר יום הכפורים.

יישוב שיטות השמן ששון והשד"ה

אלא שלכאורה יש סתירה בדברי הרש"ש: במקום אחד כתב שראש השנה הוא אחור, יום הכיפורים פנים וסוכות חסדים; ובמקום אחר כתב ששניהם אחור, ורק בסוכות באים הפנים.

וניישב זאת על פי דברי תורת חכם (סג ע"א) וז"ל: וכל זה [היינו: המוחין שנמשכו עד שים שלום] נקרא בחינת אחור בערך המוחין שמקבלים בשים שלום, שהם מוחין דזיווג.

היינו, שמלבד המוחין דאחור ודפנים ישנו מין מוחין שלישי, הנקרא מוחין לזיווג.

ואם כן יש לומר דיש כאן שתי הבחנות:

הבחנה א': מצד המוחין דראש השנה ויום כפור, שמבחינתם הרי נשלמו המוחין לאחור ולפנים. ואם כן, כלפיהם ייחשבו המוחין לסוכות כטיפת החסדים, כאותה הניתנת כל יום בברכת שים שלום. וזהו אכן מהלכו של הרב שמן ששון.

אמנם אם נעריך את המוחין דראש השנה ויום כפור כלפי המוחין לסוכות, הרי ששניהם יחד ייחשבו למוחין דאחור בלבד, שהרי המוחין דזיווג הם הם המוחין דפנים האמיתיים, לפי שהם אלו שעושין את הזיווג. ועל כן מבאר הרב השד"ה שראש השנה ויום כפור הם בחינת אחור, ורק סוכות הוא בחינת מוחין דפנים.

נמצא דצדקו יחדיו דברי הרש"ש, וכל אחד דיבר לפי הבחנה אחת ולא פליגי.

הנסירה היא המעבר ממוחין דאחור למוחין דגדלות

אך לאחר מכן מגלה הרב בחינת חסד, שהיא בחינת "מוחין דגדלות" – גילוי אלקות באופן של ביטול. הרב מגלה לתלמיד שבאמת הכול אלקות, ושעבודת האדם אינה תלויה רק בתחושת הצלחה והשגה, אלא גם ביכולת להתבטל לרצון השי"ת.

התלמיד, שעדיין עומד בבחינת גבורות ובקו שמאל, מחפש הצלחה ותוצאות בעבודת ה', בבחינת הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה ומחילה (זוה"ק). לכן הוא מתקשה לקבל את דברי הרב. הוא אינו מבין עדיין את דרך הביטול – להיכנס לביטול לרצון השי"ת גם בזמנים שבהם אינו מצליח בעבודת ה'.

וכמו כן בענין הנשמה והגוף: בתחילת עבודתו, כל עוד האדם מקיים תורה ומצוות כפשוטן, הגוף מסוגל להבין את הנשמה, ואין ביניהם פלוגתא. אולם כאשר הוא נכנס לעבודה עמוקה ופנימית יותר, ומתחיל לגלות שעיקר העבודה הוא הביטול לאין־סוף ולבורא כל העולמים – בין כשהוא מצליח ובין כשאינו מצליח – אז יש בנשמה השגה למעלה ממה שהגוף מסוגל להשיג, ומתגלה מעלת הנשמה על הגוף, שהיא מעלת הימין על השמאל.

והנה, סוד הנסירה בראש השנה נעשה בתפילת זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכו' (עי' שעה"כ, דף צ"ו ע"ג). כאשר האדם פוגש בתורה הק' בחינה שהיא למעלה מטעם ודעת, מתעורר סוד הנסירה. הגוף, שהוא בחינת קו שמאל, מבקש להבין כל דבר בשכלו, ואינו מסוגל להתבטל אל דבר שהוא למעלה מטעם ודעת. כאשר הנשמה הולכת בדרך זו, הגוף מבקש להבין את הענין ואינו יכול.

שלושת הקוין – מימין אל השמאל ומשם אל האמצע

עיקר דרך העבודה הוא בשלושת הקוין - ימין, שמאל ואמצע. כאשר האדם מקיים תורה ומצוות לשמה, שומע בקול הצדיקים ובטל לקב"ה, הרי הוא במדרגת קו ימין. אך זו מדרגת תחילת העבודה בלבד.

לאחר מכן, כאשר הוא מתעלה יותר, מתחיל להתעורר ולהתגלות בו בחינת קו שמאל. ואז מתחיל הקושי, והוא מתבלבל כאשר נדרש ממנו להיות בטל לקב"ה למעלה מן ההשגה. כאן עליו לעמוד בניסיון של סוד הנסירה, שנעשית על ידי הגבורות הנכנסות בנוק' וגורמות לה להינסר מן הז"א. כלומר, עליו להשתמש בגבורות ובהשתוקקות כדי לחפש דבקות באלקות גם למעלה מן ההשגה, בסוד "זכרנו לחיים" - לחפש בשעת הנסירה שהתכלית תהיה החיים, שהם גילוי אלקות.

ואחר שמתעורר בו בחינת קו שמאל והוא עומד בניסיון הנסירה, יכול הוא לזכות למדרגת קו אמצעי, שהוא בחינת הפנים המגיעים לאחר הנסירה. בחינת קו האמצעי הזה היא באמת כולה ימינא, כי מתגלה הסוד של מלכות עטרת בעלה למעלה בשורשה, ושם כל השמאל נכלל בימין ונעשה כולו ימינא.

הגבורות – כוח ההשתוקקות

והנה, ענין בחינת הגבורות הוא ענין ההשתוקקות: הרצון של האדם להצליח בכל דבר, בגשמיות וברוחניות. זהו סוד קו שמאל, שתכליתו להביא את האדם לחדוותא דשמעתתא, שהוא כוח היצר בקדושה, שעל ידו יש לו חשק ללמוד, להתפלל ולהצליח בעבודת ה'.

ודאי ענין גדול הוא, שעל ידי כך מצליח האדם בעבודת ה' ובכל דבר. אולם צריך להכיר ולהבין את מקומו ואת תכליתו: אין התכלית עצם ההצלחות, אלא שהן יהיו כלי להביא את האדם לבסוף לביטול גמור לכוונה העליונה, לחפש רק לגלות את יחוד ה' בכל דבר ולהוציא לפועל את תכלית הכוונה בבריאה, עד שיתגלה והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט).

נמצא שתכלית בריאת השמאל היא להביא את האדם לבסוף אל המדרגה הגבוהה של בחינת ימין.

ב

עבודת ימי חג הסוכות בהמשכת מוחין דפנים

מן הסדר העליון אל עבודת האדם

ומדאתינא להכא, עלינו לבאר, ולו בקצרה, את דרך העבודה: מה חלקנו בתורה זו בהמשכת מוחין דאחור, שהם לפי ערך: "מוחין דיניקה" (עיין תורת חכם, ס"ג ע"א), בנסירה, ובהמשכת מוחין דפנים, שהם לפי ערך: "מוחין דגדלות" (עיין שם) ומהי דרך הבחירה המסורה בידינו לעבוד את בוראנו בכל המדרגות הללו.

הנסירה ביחסי רב ותלמיד

ונקדים ונבאר, דהנה הרה"ק מוואלעדניק זי"ע אמר, שבכל פעם שיש פירוד בין הרב לתלמיד, הרי זה סוד הנסירה (שארית ישראל, מאמר ההתקשרות, אות א). והנה איתא בזוה"ק שסוד הנסירה הוא דאתי חסד ופריש גזעין, כלומר, שעל ידי התפשטות החסד בז"א ננסרת ממנו הנוק', והיא מקבלת את הגבורות ממנו, והוא נשאר כולו חסדים.

שורש הענין מבואר בדברי כ"ק אדמו"ר מהרש"ב זי"ע בענין רב ותלמיד (ספר המאמרים עת"ר, דף ע"א במהדורה החדשה). שבתחילה הרב מלמד את התלמיד באופן שהתלמיד מסוגל להבין. הרב יורד ומשפיע במקום הנה"י שלו, דהיינו שהוא מבאר לתלמיד כפי הבנתו, בבחינת הנה"י ובחינת בי"ע, ומסביר כל דבר כפי השגתו ושכלו של התלמיד. ואף שהשגת הרב עצמו גבוהה הרבה יותר, מכל מקום הוא יורד ומלביש את הענינים באופן שיהיו מובנים, מושכלים ומורגשים לתלמיד.

בחינה זו היא בחינת מוחין דאחור. על ידה התלמיד מקושר אל הרב אחור באחור, בבחינת כותל אחד ביניהם. סוף סוף הוא מקושר אל הרב לפי הבנתו, בבחינת הנה"י, לכל הפחות.

כשההשגה מתרחבת

אולם לאחר מכן אתי חסד ופריש גזעין, ואז מתחיל ענין הנסירה. כאשר מגיע אל הרב חסד, שהוא בחינת תוספת השגה וריבוי אור למעלה מערכו של התלמיד, והרב מגלה ענינים עמוקים יותר שאינם לפי השגתו ומדרגתו של התלמיד, מתעורר ענין הנסירה.

הדבר דומה לאור הנמשך אל הז"א, שהוא למעלה מהשגת המלכות. המלכות אינה משגת אלא את בחינת הנה"י, שהוא מקום עמידתה, ולכן כאשר מאיר אליה אור שלמעלה ממדרגתה, היא אינה יכולה לקבלו כראוי.

וזהו סוד הנסירה: כל הגבורות ניתנות אל המלכות, ובכוח זה מתעוררת בה השתוקקות כפי טבע הגבורות. וכן אצל התלמיד, שהוא בבחינת המלכות ונבנה מן הגבורות, מתעוררת השתוקקות גדולה והוא מחפש הצלחה בעבודת ה'.

הנסירה היא המעבר ממוחין דאחור למוחין דגדלות

אך לאחר מכן מגלה הרב בחינת חסד, שהיא בחינת "מוחין דגדלות" – גילוי אלקות באופן של ביטול. הרב מגלה לתלמיד שבאמת הכול אלקות, ושעבודת האדם אינה תלויה רק בתחושת הצלחה והשגה, אלא גם ביכולת להתבטל לרצון השי"ת.

התלמיד, שעדיין עומד בבחינת גבורות ובקו שמאל, מחפש הצלחה ותוצאות בעבודת ה', בבחינת הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה ומחילה (זוה"ק). לכן הוא מתקשה לקבל את דברי הרב. הוא אינו מבין עדיין את דרך הביטול – להיכנס לביטול לרצון השי"ת גם בזמנים שבהם אינו מצליח בעבודת ה'.

וכמו כן בענין הנשמה והגוף: בתחילת עבודתו, כל עוד האדם מקיים תורה ומצוות כפשוטן, הגוף מסוגל להבין את הנשמה, ואין ביניהם פלוגתא. אולם כאשר הוא נכנס לעבודה עמוקה ופנימית יותר, ומתחיל לגלות שעיקר העבודה הוא הביטול לאין־סוף ולבורא כל העולמים – בין כשהוא מצליח ובין כשאינו מצליח – אז יש בנשמה השגה למעלה ממה שהגוף מסוגל להשיג, ומתגלה מעלת הנשמה על הגוף, שהיא מעלת הימין על השמאל.

והנה, סוד הנסירה בראש השנה נעשה בתפילת זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכו' (עי' שעה"כ, דף צ"ו ע"ג). כאשר האדם פוגש בתורה הק' בחינה שהיא למעלה מטעם ודעת, מתעורר סוד הנסירה. הגוף, שהוא בחינת קו שמאל, מבקש להבין כל דבר בשכלו, ואינו מסוגל להתבטל אל דבר שהוא למעלה מטעם ודעת. כאשר הנשמה הולכת בדרך זו, הגוף מבקש להבין את הענין ואינו יכול.

כשההנהגה אינה מובנת

וכמו כן הוא אצל כל אדם בינו לבין עצמו. כל עוד הכול מתנהל אצלו כסדרו, הוא מקיים תורה ומצוות, וההשגחה העליונה מתנהגת עמו באופן המובן לו – אין לו קושי מיוחד בקיום התורה והמצוות. אולם כאשר מגיעה עליו הנהגה שונה, למעלה מטעם ודעת, והוא אינו מבין את טעמה ואת דרכה, מתחיל הקושי האמיתי בחיים.

אז מתחילה עיקר העבודה, בסוד "זכרנו לחיים": להשתמש בגבורות לא כהתנגדות, אלא כהשתוקקות לחיים הנצחיים של אלקות, למעלה מטעם ודעת. זהו הניסיון שבשעת הנסירה; ובזכות העמידה בו יכול האדם, לאחר הנסירה, להגיע אל בחינת הפנים ולזכות לדבקות פנים בפנים, להשיג את המלך למעלה מטעם ודעת, ולדעת שהקב"ה רוצה להיטיב בכל עת.

ואף אם הדבר נסתר ממנו ואינו מובן להשגתו, הוא מתבטל ומאמין שהכול לטובה, והופך את הגבורות הקדושות להשתוקקות להשגת אלקות אמיתית.

עבודת הנסירה – עלייה מיום ליום

כאשר מגיעים הימים הקדושים של ראש השנה ויום הכיפורים, עיקר עבודת האדם היא לעלות מיום ליום מעלה מעלה בדרכי הדבקות בבורא כל העולמים, על ידי תורה ומצוות ויחודים קדושים. עליו להתעלות בכל יום בעבודת התורה והמצוות ובעבודת היחודים, כי אין זו עבודה פשוטה שלומדים בפעם אחת.

ואז יכול האדם להגיע לשלמות ולתכלית הדבקות הגמורה בסוד קו האמצעי, שכולו ימין, דהיינו התכללות השמאל בימין לגמרי, בסוד מדרגת הפנים.

שנאת חינם ותיקון הגבורות

ושורש ההשתלשלות של שנאת חינם בעולם הוא בכך שהצדיקים אינם מייחדים את הפלוגתא שבין השמאל לימין, ואינם נכנסים לעומק היחוד בעת שעוברים עליהם הסתר וקושי. מכאן נשתלשלה שנאת חינם בעולם.

אולם עיקר עבודת הצדיק היא ללכת בדרכו של אהרן הכהן, בסוד "והנה פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), ולהמתיק את הגבורות בכל עת.

לכן הצדיקים עושים תשובה בכל עת על עוונותיהם של בני ישראל. וכך מסופר על הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע, שכאשר באו אליו עם צרה, היה אומר שבאמת הוא גופיה אשם בדבר, והיה עושה תשובה בעצמו על עוון חטא ופשע של כל יהודי ויהודי. שלפי גודל מדרגתו, היה מרגיש שהכול תלוי בכך שלא נעשה היחוד כראוי, ומזה נשתלשל כל מה שאירע.

דרך היחוד בכל מצב

בתחילה מתנהלת עבודתו כשהוא עדיין בבחינת יניקה, שהיא פשטות העבודה בתורה ובמצוות.

אולם לאחר שהוא מתעלה ומתחיל להגיע למדרגה גבוהה יותר, שהיא בחינת כניסה לקו שמאל, ומבקשים שייכנס ליחודים עמוקים יותר – אז מתחיל הניסיון.

יש יחודים שאפשר לעשותם בקו ימין, ויש יחודים שצריך להם קו שמאל. וצריך כל אדם ללמוד את דרכי היחוד בכל בחינה ובכל מקום, ולא להתפעל משום מצב העובר עליו. כי כל הבלבול נובע מכך שלא מתלמדים את היחודים בכל מצב ובכל מקום.

ולכן מבקשים בראש השנה 'ממעמקים קראתיך ה" (מזמור קל בתהלים), ו"זכרנו לחיים" וכו'. ומבקשים מהקב"ה שנזכה לעמוד בבחינת הנסירה כראוי, לחפש את עומק היחוד גם במצב זה, לשמור בכל עת על קשר עם השכינה הק', לדעת את דרך היחודים ולעשות את הנסירה כראוי, מבלי ליפול ח"ו על ידי הנסירות.

הכניסה לעומק היחוד

כאשר הקב"ה עושה הסתר, בבחינת 'כי רגע באפו חיים ברצונו' (תהלים לו), מיד נכנס הצדיק לבחינת 'חיים ברצונו' - היינו, לעומק היחוד. וזוהי עיקר עבודת הצדיקים: להיכנס בכל רגע ליחודים עמוקים יותר.

באמת, בכל ישועה שצריך לפעול בעולם – בבני, חיי ומזוני יש להיכנס לשלושת הקוים. תחילה מעוררים ופועלים את הישועה בבחינת קו ימין. אולם כאשר מתעורר באמצע הסתר, מי שנבהל מן ההסתר נעצר ואינו ממשיך בעבודתו; ואילו החכם אינו מתפעל ממנו כלל. הוא ממשיך בעבודתו, מתדבק ביתר עמקות באלקות, למעלה מטעם ודעת, ואינו תולה את עבודתו בהצלחה או בשאלה אם הישועה כבר פעלה בפועל.

במקום זאת הוא נכנס לעבודת היחוד שבעת הנסירה – עבודת קו שמאל – ומבקש רק את הדבקות באלקים חיים, ועל ידי כך זוכה למעלה מטעם ודעת. כך הוא זוכה להמתיק את ההסתר, להיכנס לקו האמצעי ולבחינת מוחין דפנים, ואז נעשית הישועה בפועל גם למטה.

שמחת הסוכה – היפך השינה

ויש להוסיף בזה מעט נופך: דהא איתא בגמרא: תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו (סוכה נג ע"א).

הביאור בזה הוא, שבחג הסוכות יש לנו מקיפין דבינה, שהם בבחינת שמחה. כאשר האדם נמצא בשמחה גדולה, קשה לו ליפול לתרדמה, ולכן היה קשה לאדמו"רי חב"ד לישון בסוכה. הסוכה, שהיא בחינת מקיפין דבינה, אינה מניחה לאדם לשקוע בשינה.

ומכל שכן בבית המקדש, שהיתה שורה בו שמחה עצומה בשמחת בית השואבה במשך כל ימי חג הסוכות לא ראינו שינה בעינינו.

תקיעת שופר ותיקון קו שמאל, ואחר כך להגיע לבחי' סוכות קו הימין

והכול בכוח זכותם של ג' האבות אברהם, יצחק ויעקב שהם הג' קוין; ובעיקר בזכות יצחק, שבו תלויה הגאולה, שהוא סוד ק"ץ חיה יחידה, בסוד התיקון הראוי של קו שמאל דיצחק. אך הכול נעשה על ידי אברהם ויעקב, שהם בחינת קו ימין וקו אמצעי.

והוא סוד תקיעת שופר, שהוא המשכה מקדושת האבות בסוד תשר"ת, תש"ת, תר"ת, שהם תיקוני קו שמאל, להמתיק את כל קו השמאל, עד שהכול יהיה נכלל בימין.

ועל ידי כך זוכה האדם למוחין דפנים, להגיע לעומק היחוד ולא להסיח דעתו ממנו בכל מצב שהוא.

זהו כל ענין העבודה בשלושת הקוין – ימין, שמאל ואמצע שהם עבודות דקות ועמוקות.

וח"ו, כאשר יש לאדם טענות על בורא כל העולמים, או שאינו מבין את ההנהגה ואת ההסתרה העוברים עליו, והוא מפריד את עצמו ח"ו מהקב"ה, ואינו יודע לקשר את הגבורות בחסדים ובדרך היחודים האמיתיים – הרי חסר לו עיקר עבודת האדם.

כי הצדיקים הגמורים קשורים כל כך עמוק בסוד היחוד, עד שהם מגיעים לבחינת אורייתא דעתיקא סתימאה, אשר כולה ימינא. כי הם הרגילו את עצמם כל ימיהם להיות דבוקים בכל עת בעומק היחוד, ולכן מיד כאשר הם נכנסים לקו שמאל, הם חוזרים שוב לקו האמצעי ונכנסים לעומק היחוד, בזכות שהרגילו עצמם בעבודה זו כל ימי חייהם.

הסוכה - התעוררות מן השינה

ומעתה יובן מדוע ענין הסוכה הוא היפך השינה: השינה היא מבחינת הנסירה, כאמור לעיל, ואילו בחג הסוכות יש התעוררות והארה.

הדבר יתבאר על פי מה שכתב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (תנינא, סימן רפ"ב), שכאשר אדם מתחיל לחפש אחר עצמו ורואה שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך, מלא חטאים ופגמים, ונדמה לו שהוא רחוק מכל טוב עליו לחפש, לבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב. שהרי אי אפשר שלא עשה מימיו איזה דבר טוב.

ואף אם גם המעט טוב שמצא מעורב בפסולת רבה, מכל מקום בוודאי יש בו איזו נקודה טובה. ועליו להוסיף ולחפש, עד שימצא בעצמו עוד נקודות טובות. על ידי כך שהוא דן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות, אף על פי שעשה מה שעשה ופגם מה שפגם, הוא יוצא באמת מכף חובה ונכנס לכף זכות, ועל ידי זה יכול לזכות לתשובה אל השם יתברך.

וזהו הביאור הנפלא שענין חיפוש הנקודות הטובות הוא עצמו בחינת התעוררות מן השינה.

סכך מפסולת גורן ויקב

וכדאיתא בשם צדיקים זי"ע, שזהו אחד מענייני חג הסוכות, מסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב (סוכה יב ע"א). שהרי בסוכה מאירים אורות המקיפין דאימא, ועניין זה מרומז בפסולת גורן ויקב – היינו, בתחושה שהאדם חש על עצמו שהוא בבחינת פסולת. ותחושה זו מביאה אותו להכיר שאין עיקר עבודתו תלויה בהצלחתו, אלא בביטולו לאלקות.

הדעת והעלייה בנענועי הלולב

ובאותו ענין, בלשון אחרת, יש לומר: הנה בנענועי הלולב אנו מעלים את הדעת העליון עד לפלגותא דשערי, ויש לבאר ענין זה בדרך עבודה.

דהנה דעת תחתון (דע"ת) הוא ענין הרגשות הלב הבוקעות אל השי"ת באהבה, ביראה ובדבקות. בבחינה זו מורגשים כל החושים ביתר עוז, והאדם חש את קרבת השם יתברך ואת עבודתו. ומוהרנ"ת זי"ע מבאר ענין זה בליקוטי הלכות (אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר, הלכה א'), שהחיפוש אחר הנקודות הטובות הוא בחינת השכמת הבוקר והתעוררות מן השינה.

אמנם דעת עליון הוא סוד הנקודה הנעלמת שבלב, בבחינת ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא (סנהדרין מד ע"א). זוהי נקודת עומק פנימית שאין לס"מ שליטה עליה כלל.

וכאשר אדם נמצא בקטנות, אין לו מנוס על ידי דעת תחתון, שהרי מצד ההרגשות הוא שבור ורצוץ. עיקר מה שיכול לעורר אותו הוא בחינת העצם המקום שאינו מורגש אצלו. כי אם הוא מרגיש את אותה נקודה, הרי זו כבר בחינת דעת תחתון; אך דווקא כאשר אינו מרגיש, עדיין יכול הוא להתקשר אל הנקודה הפנימית שבו, שאינה נפסקת לעולם.

וזהו החילוק בין מוחין דאחור למוחין דפנים: במוחין דאחור עיקר ההתקשרות הוא לפי ערך ההשגה וההרגשה, כאשר האדם מבין, מרגיש ומצליח בעבודתו. אך מוחין דפנים, שהם מוחין דגדלות, הם כאשר האדם עומד בבחינת פנים בפנים עם השם יתברך, וכל עצמותו פונה אליו ובטלה אליו, ואינה תלויה כלל בהרגשתו. גם כאשר ההרגשה מסתלקת, הוא נשאר דבוק בהשם יתברך, מפני שעצם התקשרותו אליו אינה תלויה באור המאיר לו.

והנה ענין העלייה עד לפלגותא דשערי הוא עלייה אל שורש השורשים של הדעת המקום הגבוה ביותר שניתן להשיג. למעלה מבחינה זו הם ג"ר דעתיק, הנקרא רדל"א, שאינו ניתן להשגה. מקום זה הוא מקום התענוג השורשי, כי א"א הוא בחינת השתוקקות, ועתיק יומין הוא בחינת תענוג; ומקום הפלגותא דשערי כלול משניהם.

וכשאדם מגיע למקום זה, אזי כביכול ראשו בוער כאש שלהבת, בבחינת שכינת א־ל על ראשו.

הורדת המוחין אל המידות והמעשים

והנה, ענין הדעת, שהוא כללות ענין חג הסוכות, הוא להוריד את המוחין שקיבל האדם אל תוך מידותיו ומעשיו. ככל שהוא משיג יותר דעת, כך מעשיו מתוקנים יותר.

ואחר שקיבל האדם מוחין חדשים בראש השנה וביום הכיפורים, צריך הוא עתה, בחג הסוכות, להכניסם אל מידותיו ואל מעשיו. אין די בכך שהאדם קיבל השגה עליונה או התעוררות גדולה; עיקר הדעת הוא שהמוחין ייכנסו לתוך החיים, עד שהאדם יעבוד את השם יתברך מתוך ביטול פנימי, בכל מצב ובכל זמן.

אמנם, כאשר ילך אותו אדם אצל רבו, ורבו יש לו דעת גבוהה ממנו, הרי שכאשר יקבל ממנו את דעתו, יוכל להשיג יותר ויותר. וכן אם רבו ילך אצל רבו, הרי שגם תלמידו יקבל על ידי כך דעת גבוהה יותר. וכן הוא כאן: מעוררים את הדעת במקום עליון יותר ויותר, ועל ידי כך נמשכת לאדם דעת חדשה.

ובאמת, דעת זו הנמשכת עתה אינה פשוטה כלל. היא הדעת שנאמר עליה: "ותקבלון אולפן חדתא" קבלת לימוד חדש. בחג הסוכות, בזמן ניסוך המים (עי' סוכה מח ע"א), מקבלים שכל חדש, בחינת חדשות ונוראות בהשגות אלקות, השגה מבחינת משיח ואור הגאולה.

כי עבודת הלולב נוגעת במקומות הקשורים עם הגאולה, וסודה הוא להמשיך מוחין דפנים, שהם מוחין דגדלות: להביא את האדם למקום שבו אינו תלוי עוד בהרגשתו, בהשגתו או בהצלחתו, אלא כל מציאותו בטלה ומבוטלת להשם יתברך. זהו הדעת האמיתית להיכנס לעומק היחוד ולהישאר דבוק באלקים חיים, גם כאשר אינו מרגיש דבר.

"ושאבתם מים בששון" – השמחה המביאה אל היחוד

וכתיב 'ושאבתם מים בששון' (ישעיה יב ג). ובחג הסוכות היה ניסוך המים וניסוך היין. היין הוא סוד ששון, והמים הם סוד שמחה. ששון הוא בחינת מילה, סוד היסוד, שאליו נמשכת החכמה ומתגלה בו; והשמחה היא בנצח ובהוד, שהם בחינת בינה, שממנה באה הנבואה ומתפשטת בנצח ובהוד.

וכתב הרמ"ק שסוד ושאבתם מים בששון בשמיני עצרת הוא סוד היחוד. אך אי אפשר להגיע ליחוד, שהוא גילוי אלקותו ית"ש בתחתונים, אלא על ידי שמחה בהקב"ה – אף כאשר עדיין לא נגמר הדבר.

שהרי יש מלחמה גדולה בראש השנה ובהושענא רבה, לפעול ולנצח את המלחמה של גילוי אלקות בתחתונים.

וכאשר יהודי שמח עם הקב"ה ונהנה מעצם מציאותו של הבורא, ואינו מתפעל אם הצליח אם לאו – הרי זו עצמה ההצלחה.

נמצא, שסוד עבודת הלולב הוא להמשיך דעת חדשה דעת של ביטול, התקשרות ודבקות שאינה נפסקת גם בעת הסתר ולהכניס את המוחין אל תוך המידות והמעשים, עד שכל מציאות האדם נעשית בטלה ומבוטלת לאלקים חיים.

(ים החכמה תשע"ד, דעה חכמה לנפשך קרח תשע"ד, לקוטי דא"ח קדושים תשע"ד - סוכות תשע"ה ועוד)

More in this printout

View the whole printout