Skip to content
קביעותא

מפיו של ניצול השואה הרב יוסף לבקוביץ' – המשך

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אחרי שניצל בזכות קאפו שהיה שליח ההשגחה העליונה, זמן מה לאחר מכן הובל ר' יוסף עם אלפי יהודים ברכבת אל אושוויץ. "אלו היו ימים חמים מאוד. הכניסו אותנו לקרונות בקר קטנים, שבדרך כלל אם היו מכניסים אליהם שישים איש - איש לא היה מצליח לנשום. אתה יודע כמה היינו בכל קרון? מאה ושישים נפש! העמיסו אותנו זה על גבי זה, וכך נסענו שני ימים ושני לילות בלי אוכל ושתייה. כשהרכבת הגיעה ליעדה, יצאו מהקרון שלי עשרים איש, ואני ביניהם. מאה וארבעים איש לא שרדו. בכל הקרונות המספרים היו דומים. אלפיים ומאתיים איש היו על הרכבת, אך רק מאתיים בלבד שרדו!".

איך שוב ושוב אתה ניצל ונשאר בחיים?

ר' יוסף מצביע כלפי מעלה: "תשאל אותו... מעולם לא היו לי טענות אליו. אומנם אחרי השואה שאלתי את עצמי: למה דווקא אני נשארתי? כדי לקונן על המשפחה שהייתה ואיננה? אבל חס ושלום, מעולם לא הייתה לי טרוניה".

באושוויץ-בירקנאו הוטל עליו לבנות צריפים מעץ ומאבן. הוא עוד לא ידע שהמבנים מבטון עתידים לשמש כמשרפות. גם שם ראה ניסים. מדי יום נלקחו נערים אל מותם, והוא תמיד נשאר בין עובדי הכפייה. לאחר מכן נלקח למאוטהאוזן, מחנה ריכוז אכזרי באוסטריה.

ר' יוסף מציג בפנינו אבן קטנה: "זו אבן שלקחתי משם במסע שעשיתי. במחנה הזה היו מאה ושמונים וארבע מדרגות - שאגב, נותרו עד היום כמו שהיו - ואילצו אותנו לעלות אותן בריצה, כשאנו מחזיקים סלעים במשקל עשרות קילוגרמים. הרשעים עמדו בצד והצליפו בכל מי שכשל. מאות אלפים נספו שם. כשהייתי שם שוב במסע, עמדתי על המדרגות ואמרתי: ריבונו של עולם, איך הצלחתי לשרוד את הריצה הזאת? הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. "הקב"ה עזר, והייתי במחנה הזה רק שבוע. עוד יום אחד לא הייתי נותר לפליטה. משם הובלתי למחנה מלק, ושם אירע אחד הפלאים הגדולים שעברו עליי בשנות הזעם".

עבודות כפייה במחנה עבודה נאצי

באותה תקופה פיקד על המחנה גוי אכזר ושמו יוליוס רודולף. בחייו האזרחיים היה ספר פשוט, אך שם, כנראה בזכות אכזריותו, היה מפקד בכיר שהכה והרג כל מי שלא מצא חן בעיניו. לא אחת דחף אסירים לעבר הגדר החשמלית. "בכל בוקר היינו נעמדים בשורות, והפחד היה איום ונורא כי לא ידענו את מי יהרוג. אני הייתי נמוך קומה, לכן העמידו אותי ראשון בתור. אותו צורר התחיל את סיורו מאחור, וכך הייתי מפוחד מהתחלה ועד הסוף.

"ואז, יום אחד, זה קרה. הוא סיים את סיורו והביט בפניי. הבנתי שזה הסוף שלי. עד היום אינני יכול להסביר למה עשיתי את שעשיתי. סידרתי את נעלי העץ הרועשות שלי כמו חייל במצעד, והצדעתי לפניו. מייד לאחר מכן אמרתי: 'אני מומחה בצחצוח נעליים, מגפיך יבריקו כמו השמש'.

"הוא היה המום מתעוזתי. לי כבר לא היה מה לאבד. הוא הסתודד עם עמיתיו, וראיתי שהוא רווה נחת מהכבוד שקיבל. לאחר כמה דקות הגיע אליי איש אס-אס והורה לי להתלוות אליו. לא פחדתי, כי אמרתי לעצמי שהמפקד לא ישלח עוזר כדי לירות בי, זו הייתה אחת מהנאותיו. הלכנו אל שער המחנה, והוא נפתח. יצאנו החוצה ועלינו אל וילה רחבת ידיים שעל ההר. הוא הורה לי להיכנס, סגר את הדלת והלך.

"אחרי שעה או שעתיים נכנס יוליוס בעצמו. שוב חזרתי על ההצגה של הצדעה צבאית, ושוב הצעתי לצחצח את מגפיו. האיש הנבער רק נהם, כמו חיה. הבנתי שהוא הסכים. הוא חלץ את מגפיו, וכשירד מהקומה העליונה ראה אותם מבריקים כמו שלא ראה מעולם. הוא נהם שוב וסימן לי לבוא לדלת אחרת. הוא פתח אותה והראה לי גינה עם ארנבות. מהנהמות שהשמיע הבנתי שזה תפקידי החדש: לדאוג לארנבות"...

כך החל "תור הזהב' של ר' יוסף בתוך גיא הצלמוות. בלילה ישן במחנה, ובבוקר עלה אל הווילה. המפקד וחבריו זללו שם סעודות כיד המלך והותירו כמויות ענק של מזון. בתקופה הזאת ר' יוסף לא רעב. הוא ניצל את מעמדו והחל לספק מזון לאחיו המעונים. "תפרתי בתוך בגדיי כיסי ענק, מילאתי אותם כמויות אדירות של אוכל, ובכל ערב הבאתי לאסירים. הייתי מגיע בערב, וחמש מאות איש בביתן שלי חיכו לי מעולפים למחצה".

הוא לא הפסיק גם כשזקן הבלוק, אסיר גרמני, איים להסגיר אותו. "הבנתי שהוא מעוניין ב'שכר שתיקה'. התחלתי להביא גם לו מהווילה כל טוב: סבון, גפרורים ועוד. פעם אחת חגגו שם הצוררים והותירו עוגה ענקית. שאלתי את המפקד מה לעשות איתה. הוא נהם שאשליך אותה. העזתי פנים ושאלתי אם אוכל לטעום. קיפלתי אותה בין בגדיי והורדתי אותה למחנה. הייתה שם באמת חגיגת יום הולדת. אני משער שבזכות זאת ניצלו חייהם של עשרים או שלושים יהודים שעמדו לגווע ברעב. אנשים צעקו לי: 'יוסף הוא המשביר'".

יִזְכּרֶם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָד צַדִּיקֵי עוֹלָם. וְיִנקוֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדִיוּ הַשְׁפוּךְ (מבוסס על כתבה שנערכה בעיתון 'מרוה לצמא')

More in this printout

View the whole printout