רוב הטומאות מטמאות במגע, הרבה טומאות מטמאות אף לדגל תחילת לימוד במשא, זב וחבריו מטמאים אף בהיסט, מצורע 'מקומו' טמא, ובטומאת מת נתחדש אופן חדש של העברת טומאה שמת מטמא באהל, וזהו ששנינו בריש מסכת כלים (פ"א מ"ד) 'חמור מכולם המת, שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין'.
ג' אופנים של טומאת אהל
עיקר דין אהל הכתוב בתורה הוא גג טפח על טפח ברום טפח - אף בלא כתלים - ומת תחתיו, שכל דבר המקבל טומאה תחת הגג, נטמא, משום שכל אותו מקום נחשב 'כמאן דמליא טומאה' (עי' רע"ב מאהבה, פ"ט מ"ב). ונחלקו תנא קמא ורבי מאיר בריש פרק ג' (סוף מ"א) בגדר טומאת אהל, לדעת תנא קמא האהל 'ממשיך' את הטומאה מהמת ונקרא 'המשכה' (חולין קכ"ד ב') - ולדעת רבי מאיר נחשב כאילו המת נמצא בכל האהל, ולכן נידון כאילו המת 'נוגע' בדבר המקבל טומאה - ונקרא 'נגיעה' (חולין שם). ונפקא מינה כשיש כחצי זית מת באהל, ודבר טהור [המקבל טומאה] שנמצא באהל נוגע בעוד כחצי זית מת הנמצא חוץ לאהל, שלדעת תנא קמא לא נטמאים, שאהל ונגיעה אינם מצטרפים, ולדעת רבי מאיר נטמאים, כיון ששניהם מטמאים בנגיעה'.
יש עוד שני אופנים של טומאת אהל: א. מת המאהיל על דבר המקבל טומאה, ב. דבר המקבל טומאה המאהיל על מת, ובאופנים אלו לפי רבא לכולי עלמא נחשב נגיעה, ולפי אביי ורבי זירא לכולי עלמא אינו נחשב נגיעה (חולין קכ"ה ב'), ומה ששנינו בריש פרק ג' שלכולי עלמא הוא מצטרף עם מגע, פירשו הר"ש והרע"ב - והוא פירושו של רבי זירא שם - דמיירי בטומאה רצוצה, שאין טפח על טפח ברום טפח במקום המת, והטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת - עי' לקמן (חלל שאין בו 'פותח טפח') - וסובר שטומאה רצוצה נחשבת כאילו המת נוגע בו, ומצטרפת למגע לעשות שיעור שלם.
אף דבר שאינו מקבל טומאה, כגון אדמה טפח על טפח, נחשב אהל.
אהל מביא וחוצץ
שנינו (פ"ח מ"א) שאהל 'מביא וחוצץ'. 'מביא' ר"ל שהטומאה מתפשטת תחת כל האהל, ו'חוצץ' ר"ל שהטומאה אינה עוברת לצד השני של הגג, משום ש'אהל' חוצץ מפני הטומאה, [אלא אם כן האהל עצמו נטמא מדין 'טומאת אהלים', ובאופן זה נחלקו הראשונים אם האהל חוצץ (עי' תוס' שבת כ"ז ב' ד"ה ואין)].
אדם וכלים נחשבים אהל רק להביא את הטומאה - כגון שיש מת וכלי תחתיהם - אבל אינם חוצצים מפני הטומאה (פ"ו מ"א). אף דבר הנסמך על ידי אדם וכלים אינו חוצץ. אע"פ שכלי אינו נחשב אהל לחצוץ, מכל מקום כלי מצטרף ל'דפנות אהלים' לחצוץ, כפי האופנים השנויים בפרק ה'. וכתב הרא"ש (סוף פ"ה, ופ"ו מ"ב) שכל זה הלכה למשה מסיני.
כשם שבטומאת מגע, אדם או כלי שנגע אפילו במקצת הטומאה, נטמא כולו, כמו כן בטומאת אהל, אם האהיל על מקצת המת, או חלק מהמת שיש בו שיעור טומאת מת, נטמא, וכן אם מקצת מן המת מונח בתוך האהל ומקצתו חוץ לאהל, כל הטהרות שבבית נטמאו, כיון שהגג מאהיל על מקצת מן המת (פ"ג מ"ג).
חלל שאין בו 'פותח טפח'
דין טומאת אהל הוא רק כשיש שיעור טפח על טפח ברום טפח (פ"ג מ"ז), והוא הלכה למשה מסיני (רש"י סוכה י' א' ד"ה טפח). לדעת הר"ש, הרא"ש והרע"ב (פ"ג מ"ז), מודדים שיעור גובה טפח מהקרקע, שמקום המת אינו ממעט, אמנם הראב"ד (הל' טומאת מת פי"ב ה"א) סובר שצריך גובה טפח פנוי מעל גבי המת, שאם לא כן אין מקום לטומאה להתפשט, והיא טומאה רצוצה.
כשאין שיעור אהל של טפח על טפח ברום טפח, אין הטומאה מתפשטת תחת כל האהל, אלא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כנגד המת בלבד. אמנם אין הגג חוצץ מפני הטומאה כיון שאין לו שם אהל ורק 'אהל' חוצץ מפני הטומאה, ולכן הטומאה עולה למעלה מעל הגג [כנגד המת] כאילו אין שם גג.
כל שאין רום טפח [חלל בגובה טפח] תחת הגג, אפילו אם הגג עצמו יש בו שיעור טפח על טפח, הטומאה נקראת 'טומאה רצוצה', ויש לה חומרא שהיא בוקעת ועולה אף מעל גבי דבר החוצץ מפני הטומאה, כגון שיש מת תחת נסר ואין שם חלל טפח, ובגובה טפח מעל הנסר יש דבר החוצץ מפני הטומאה, הטומאה בוקעת ועולה על גבי אותו דבר החוצץ מפני הטומאה, והוא הלכה למשה מסיני (רש"י סוכה ד' א' ד"ה ה"ג בית). אלא שבזה יש מחלוקת גדולה בין המפרשים, שיש סוברים (ר"ש פ"ו מ"ה, מסקנת המהר"ם מרוטנבורג שם, שו"ת מהרלב"ח סי' קמ"ב) שאם אותו דבר העליון החוצץ מפני הטומאה הוא סתם אהל שגם מביא את הטומאה - כגון נסר - הטומאה רצוצה משתנה להיות טומאה שמתפשטת תחת כולו, ושוב אין דינה כטומאה רצוצה, ולכן גם אינה בוקעת ועולה מעליו, ולדעתם החומרא הנ"ל של טומאה רצוצה, היא כשהדבר העליון הוא דבר החוצץ שאינו מביא את הטומאה - כגון חבילי המטה (עי' פ"ח מ"ד) - שכיון שאינו מביא את הטומאה, נשאר דין הטומאה כדין טומאה רצוצה, והיא בוקעת ועולה מעליו. אמנם יש אומרים (ריטב"א ב"ק ק' ב', מרכבת המשנה הל' טומאת מת פכ"ה) שטומאה רצוצה לעולם נשארת טומאה רצוצה ואינה משתנה להיות טומאה המתפשטת תחת אהל, ולפי דעתם אף אם הדבר העליון החוצץ מפני הטומאה הוא נסר - מעל הנסר התחתון - שבעלמא הוא מביא וחוצץ, טומאה רצוצה אינה מתפשטת תחתיו, אלא בוקעת ועולה על גביו כנגד המת.
1 וכל זה לדעת חכמים (פ"ג מ"א) ששני כחצאי זיתים בכחם להצטרף לטמאות על כל פנים ב'שם אחד', כגון שאדם נוגע בשני כחצאי זיתים חלוקים, או נושא שני כחצאי זיתים חלוקים, שנחשב שנוגע או נושא שיעור שלם ונטמא, אמנם לדעת רבי דוסא בן הרכינס (שם) לעולם שני כחצאי זיתים אינם מצטרפים, אפילו בשם אחד.