סיפורים של אור מבתי חב"ד ברחבי העולם
יצחק הורוויץ
הבית הסודי במדינה העוינת
הרב אורן מזרחי • באלי, אינדונזיה אהכוללת יותר מ־17,000 איים, רק לנטוע נטיעה יהודית חריגה באינדונזיה – בית חב"ד באלי, כאשר בבית הכנסת הנאה והמואר שבקומה העליונה של המקום מתקיימות תפילות כסדרן, ובאולם הסמוך נערכים אירועים מיוחדים כמו גם סעודות שבת וחג לכל מי שמגיע בשעריו.
"דבר אחד אפשר לומר לזכותה של באלי", אומר לי הרב מזרחי. "המקום הזה אין בו אנטישמיות מסוכנת כמו שיש באזורים המוסלמיים של אינדונזיה. באזורים אחרים זו סכנה ברורה ומיידית, שם התושבים החריבו את בתי הכנסת המקומיים. כאן האי הינדי, ואצל ההינדים אין כלל שנאה מושרשת כלפי יהודים.
"מצד שני, דווקא בגלל שהאי נוטה לדת ההינדית, נוצרת כאן בעיה רוחנית קשה. ההינדואיזם זו דת של עבודה זרה. יש כאן כוח שמושך אליו אנשים, וזה לצערנו כוח של טומאה. בני דת ההינדו הם עובדי עבודה זרה בצורה מאוד בולטת, ואתה רואה זאת בכל מקום. בכל פנינת טבע הם מעמידים בית תיפלה. בכל פינת רחוב יש פסל.
"באים לכאן תיירים יהודים ואני אומר להם: שימו לב. אל תלכו למקומות האלה, מעטו לטייל, כי הכול כרוך בבתי עבודה זרה גמורה המטמאת את הנפש. אל תלכו ללימודי יוגה, כי זו עבודה זרה. לצד נסיונות המניעה, הרי למדנו בחסידות שבכוחה של מעט הקדושה לגרש הרבה מהטומאה, וזה מה שאנו מנסים לעשות כאן. באים אלינו יהודים ומתחזקים, וממש אפשר לומר שיש כאן אי בתוך אי – אי של קדושה בתוך אי של טומאה".
רבים באים לאי כדי ללמוד שיטות הדרכה שונות לטיפול בנפש מחכמת הגויים, והעיר מלאה בשילוט על קורסים לתרגול. הרב מזרחי עמל ככל יכולתו להילחם בתופעה הזו, כשהוא מציע ליהודים המבקרים אצלו שיעורי תורה מעמיקים, כך שילמדו להכיר מה בין דת האמת לעומת, להבדיל, הבלי הטומאה.
ינדונזיה היא אחת המדינות הגדולות בעולם. מדובר במדינת איים עצומה בדרום־מזרח אסיה, חלקם מאוכלסים. עם אוכלוסייה של למעלה מ־280 מיליון תושבים, אינדונזיה היא המדינה הרביעית בעולם מבחינת מספר תושביה, והיא גם בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם.
האי באלי, אחד מהאיים המרכזיים המרכיבים אותה, הוא מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. כבר מהמטוס בולט יופיו של האי. הוא צבוע בירוק עז, זרוע אגמים וטראסות אורז, וסביבו הים המקיף אותו בצבעי טורקיז וכחול. בצפונו בולט הר גבוה – הר הגעש באטור, שעדיין פעיל ועשן מיתמר מראשו. בירת האי, דנפסאר, מלאה בחנויות לתיירים ובשילוט באנגלית. החום מעיק, ואין פלא שהרחובות מנוקדים בדוכנים שבהם מוכרים מיצי פירות וחלב קוקוס בקרח.
דנפסאר היא הלב הפועם של האי, עמוסה בשווקים ובתנועה הומה. במרכזה שוק באסר באנדונג, שהוא עולם של צבעים, ריחות וקולות. לקוחות מתמקחים בקולניות, וילדים מתרוצצים בין הדוכנים המכילים ערמות של מנגו, רמבוטן ודוריאן – סוג של פרי המדיף ריח מצחין, אך יש הטוענים שטעמו כטעם גן עדן. במרחק מה מהעיר כבר שולט טבע פראי, עם מפלים ונהרות שוצפים.
האי גדוש שכיות טבע, אלא שמאחורי היופי והשלווה מסתתרת גם מציאות אחרת. אינדונזיה עוינת ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. היחס כלפי ישראל והעם היהודי מושפע במידה רבה מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה האחרונה שבמהלכה נערכו במדינה הפגנות המוניות של תמיכה בפלסטינים.
הקהילה היהודית המקומית קטנה מאוד, ורבים מחבריה בחרו לאורך השנים להסתיר את זהותם מחשש להטרדות ולאפליה. אחד מסמלי הקהילה היהודית היה בית הכנסת ההיסטורי 'בית ה'' בעיר סורבאיה. המבנה הפך עם השנים למוקד מחאה של ארגונים אסלאמיים קיצוניים, ונסגר בעקבות לחצים מתמשכים. ארבע שנים לאחר מכן נהרס המבנה, אירוע שסימל את דעיכתה של אחת הקהילות היהודיות הוותיקות במדינה.
למרות שבאלי הוא אי ומחוז בפני עצמו שכולו דווקא הינדואי ולא מוסלמי, עדיין יש בו מוסלמים רבים וגם מדיניות אנטי־ישראלית. כך, למשל, לפני כשנה היה אמור להתקיים באי כנס בינלאומי כלכלי גדול, שאליו הוזמנו מדינות רבות. ישראל ביקשה להשתתף בו, אך מושל האי הטיל וטו על כניסת ישראלים לשטחו. לכן גם מובן החשש של יהודים מחשיפת זהותם. בכלל, הקמת בית כנסת רשמי באי לא תעלה על הדעת, שכן אינדונזיה כלל אינה מכירה בדת היהודית.
בין מוסלמים להינדים
אי שם באי באלי, בכתובת שאין לפרסמה והיא נסתרת מעין זרים, שוכן בית חב"ד המנוהל על ידי השליח המקומי, הרב אורן מזרחי, רעייתו ושמונת ילדיהם. לאחר בירורים עקיפים אני סוף־סוף מגיע אל המקום ופוגש את בני הקהילה היהודית הקטנה של האי.
המבנה מוקף חומה גבוהה ומרושת במצלמות, נעול לחלוטין. אין שום רמז או שלט בחוץ המורה על ייעודו, ורק מי שיודע על קיומו ומיקומו מגיע לכאן. אני מצלצל בפעמון, ולאחר כמה דקות מגיע איש אבטחה, פותח את הדלת בחשדנות ובודק אותי בפרוטרוט. רק אחרי חקירות ובדיקות אפשר להיכנס. לאחר זמן מה מתלקטים לכאן אנשים, אחד אחרי השני, למניין ולארוחת ערב כשרה למהדרין. חלקם קבועים, חלקם אורחים. רבים מהם מאוסטרליה, וחלקם, המעטים, צרפתים העושים עסקים באי.
מטיילים ישראלים אין כאן, שכן כאמור האי אינו מאפשר לבעלי אזרחות ישראלית להיכנס אליו. באופן די נדיר, זהו כנראה המקום התיירותי היחיד במזרח שבו אין כמעט נוכחות ישראלית. היו ניסיונות מוקדמים לטעת בית חב"ד במקום, אך הניסיון לא עלה יפה. הרב מזרחי עצמו הוא בעל תשובה ממוצא ישראלי, והוא הגיע למקום לאחר נישואיו עם רעייתו, בת לאמנית יהודייה מצרפת שהתגוררה באי. היא גדלה בו, חזרה בתשובה אף היא, ולאחר נישואיהם בני הזוג החליטו להישאר במקום למען חיזוק הקהילה היהודית, לסיוע למטיילים היהודים הרבים המבקרים באי ולקיום פעילות יהודית שוטפת.
כך, רק באמצעות הנסיבות המיוחדות ומשום שמדובר במשפחה ותיקה באי, נוצרה האפשרות
המאבק על הקבורה היהודית
מעבר למטיילים מזדמנים המבקרים באי, יש בו קהילה יהודית קבועה הקשורה במעגלים שונים אל הרב מזרחי המהווה כתובת לכל עניין יהודי. בין היתר, בית חב"ד מספק מזון כשר, כולל בשר למהדרין המיובא מאוסטרליה, פעילות מגוונת למבוגרים, ילדים ונוער, ו... יש אפילו בית קברות יהודי.
אם אינכם מבינים מה הגדולה בקיומו של בית קברות יהודי, כנראה שאינכם מכירים את חוקי באלי, וטוב שכך. לפי מנהגי המקום בו שולטת הדת ההינדית, הנוהל הקבוע הוא שאת גופות הנפטרים שורפים כליל ומפזרים את אפרם בים. נדיר מאוד שקוברים אנשים באדמה, כמקובל. בית הקברות הקיים במקום שייך אפוא למעט המוסלמים החיים כאן, אך הרב הצליח להסדיר חלקה מיוחדת ליהודים, למרות שהשלטונות לא מכירים בדתם. דווקא בעניין הזה יש לרב סיפור מרתק של השגחה פרטית.
"משך זמן רב עמלתי להכין חלקה מיוחדת ליהודים בבית הקברות המקומי", מספר הרב מזרחי, "ויש לי קשר עם בית הלוויות שגם עוסק בקבורת נפטרים – נוסף על עיסוקו בשריפת גופות כמנהג ההינדים – כאשר בעל בית ההלוויות פועל בשיתוף פעולה איתי בהכנת הנפטרים לקבורה לפי מסורת ישראל".
והנה סיפור מופלא על מה שהתרחש עם אותו מנהל בית הלוויות, שלמען הנוחות נכנה אותו ג'ון.
"במשך השנים הכרנו הודי מקומי ותיק שהיה נשוי לנכרית בת המקום ובת הדת ההינדית. למרבה הפלא, גיליתי שהוא יהודי, דיברתי עימו והוא הושפע לטובה. הוא החל אט אט להגיע לכאן, להשתתף בתפילות ולשמוע שיעורי תורה. בצעדים איטיים הלך והתקרב ליהדות עד שהיה לאחד מעמודי התווך של הקהילה. עם הזמן הוא חלה ואושפז בבית החולים, ואני ערכתי עימו בקביעות שיעור תורה בבית החולים, בתקווה שיבריא ויוכל לשוב אלינו.
"יום אחד הוא קרא לי בבהילות, והוא מאוד דיבר על רצונו לחזור לחלוטין ליהדות. היה צר לו על חייו והוא ביקש לשוב בתשובה שלמה לאלוקיו ולשורשיו היהודיים. אז גילה לי בבכי גדול שלמעשה ימיו ספורים, ולפי דברי הרופאים עליו כבר להתכונן לימיו האחרונים. מצד אחד הוא שמח כל כך ששב ליהדותו, אבל צר היה לו שהוא התבולל ולא יוכל עוד לתקן את חייו. הוא ביקש ממני בתחינה גדולה שאעשה הכול כדי שייקבר כיהודי בבית קברות יהודי, שייאמר עליו קדיש וילמדו תורה לעילוי נשמתו.
"שנינו ידענו שיש בעיה חמורה, כי רעייתו ההינדית בוודאי תצדד לאחר פטירתו שהגיעה העת לשרוף את הגופה. לכן הוא כתב לבקשתי במיוחד צוואה, ובה הורה לקבור אותו בקבורה יהודית ואף הפקיד בידי את האחריות המלאה על קבורתו, כך שאשתו לא תתערב. לאחר כמה ימים שמעתי שלצערנו הלך לעולמו. והוא זכה שקנה את עולמו בשעה אחת ושב בתשובה שלמה זמן מה לפני פטירתו.
"רציתי למלא את הצוואה של היהודי הקדוש הזה, והתקשרתי תכף לקברן הקבוע שלנו, ג'ון, שיתכונן להגעת גופת היהודי עמו יש לנהוג בהתאם להלכה היהודית. והנה, תוך כדי דיבור נודע לי שהנוכרייה ההיא, זוגתו של היהודי, החליטה, למרות הצוואה המפורשת של בעלה, להפר אותה ולשרוף את גופתו כמנהגה. טלפנתי אליה ואמרתי לה שהדבר לא בא בחשבון. בעלה יהודי, בידי אני מחזיק בצוואה שלו, ואני יודע שהוא גם אמר לה זאת בעצמו. אני והיא יודעים שהוא רצה להיקבר כיהודי, ואם כן איך ייתכן שהיא תפר את רצונו? הסברתי לה כמה זה חשוב לנו, ליהודים ולבעלה המנוח, אבל מאום לא עזר. היא הייתה נחושה לנהוג בו מנהג עכו"ם.
"שקלתי מה לעשות, אם לפנות לבית משפט או לנקוט בדרך אחרת. מה לא עושים כדי להציל יהודי ולהביא אותו לקבר ישראל? בינתיים השעות נקפו ומוצא מן הסבך – אַיִן".
"לאחר יום, בעודי עדיין מתלבט כיצד לחלץ את הנפטר מציפורני אשתו", ממשיך הרב מזרחי ומספר, "צלצל הטלפון. היה זה ג'ון, בעל בית הלוויות. הוא אמר לי: 'שלום הרב. הגופה של פלוני היהודי הגיעה אלי, נא הדרך אותי מה לעשות הלאה'. הייתי בהלם. מה לג'ון וליהודי הנפטר? ובכן, התברר שאותה אישה החליטה להתעלם מכל התחינות והבקשות, ושלחה את גופת בעלה היהודי לשריפה. אבל מכל בתי הלוויות הרבים שבאי, שלחה אותו דווקא לג'ון. אולי כי חשבה שהוא מקום קטן ולא ידוע, ובוודאי תספיק לבצע את זממה במהירות, ללא הפרעות מצידי...
"ג'ון, האיש הנכון בזמן הנכון, היות שכבר דיבר איתי ושמע את שמו של הנפטר קודם לכן מפי, סבר כמובן מאליו שהנפטר נשלח אליו ביוזמתי ושיש לקבור אותו כיהודי, ולא חלילה לשרוף אותו. כך הוא התקשר אלי ברוב תמימותו, בלי לדעת על המאבק המר שאני מנהל מאחורי הקלעים.
"על כל פנים, כך אכן עשינו. ארגנתי תכף מניין, ערכנו טהרה והלוויה וקברנו את היהודי כדת וכדין. זכיתי ממש לעסוק במת מצווה ולקיים את בקשתו האחרונה של היהודי היקר שנפטר מתוך הרהורי תשובה".