חיים של מסירות נפש

הוא הקדוש ניצל מגזר דין מוות בכלא הסובייטי, סבל משיתוק שהלך – אך לא עצר לנוח אפילו לרגע מעבודתו הכבירה • מאה אלף האיגרות שכתב, כמו גם מספרן העצום של רשימותיו ויומניו, תיעדו את דברי ימי החסידות והחסידים במשך דורות • ולמרות כל זאת, במשך 75 שנה לאחר הסתלקותו לא זכה הציבור לעמוד כראוי על דמותו של השרף שנע בין חזיונות רוחניים למגעים תכופים עם אישי ממשל למען אחיו • שיחה עם הסופר הרב שניאור זלמן רודרמן, החותם בימים אלה עמל רב על ספר ראשוני מסוגו, מבוסס על מקורות נאמנים: צדיק יסוד עולם – של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זי"ע

והחמיר

תולדות

חייו

ופועלו

ל של הרבי הריי"צ. כולנו מכירים את

אחרונה התבשרנו שעומד לצאת לאור,

בהוצאת הנכבדה, ספר מקיף על תולדותיו

'מעיינותיך'

הספר הייחודי 'חד בדרא' על הרבי זי"ע, שנערך תחת ידכם. האם יש דמיון בין שני הספרים?

בהחלט כן. הייתי אפילו מגדיר את הספר החדש כאח תאום של 'חד בדרא'. שני הספרים עוסקים בתולדותיהם ובפרקי חייהם של שני הצדיקים, החותן וחתנו, או כפי שנהוג לכנות זאת בעולם – ביוגרפיה. מטבע הדברים ספר כזה מתאר רקע משפחתי, שנות ילדות ונעורים, תקופת החתונה, קבלת ההנהגה ומפעלי חייו של נשוא הספר. לכן הדמיון מתבקש, מה גם שמדובר באותו כותב.

נוסף על כך, התקופות שבהן פעלו הרבי הריי"צ והרבי אינן רחוקות זו מזו ואין ביניהן פער של דורות, כך שחלק ניכר מהאירועים שחוו שניהם מקביל לחלוטין. גם הקרבה המשפחתית כחתן וחותן גרמה לכך שמסכת החיים של שניהם השיקה זו לזו באופן מעשי. הרבי היה בקרבה זו או אחרת לרבי הריי"צ במשך קרוב לשלושה עשורים – תקופה ממושכת שראשיתה מתוארכת לשנת תרפ"ג ועד לשנת תש"י, מועד הסתלקותו של הרבי הריי"צ.

מה מיוחד בספר החדש ומה הבשורה שהוא מביא לציבור?

הבשורה הגדולה ביותר של הספר היא עצם קיומו. למעשה, עד היום לא ראה אור ספר אחד שלם ומקיף על דמותו הגדולה של הרבי הריי"צ, המותאם לקהל התורני. ידועה אמנם סדרת 'ספר התולדות' על רבותינו אדמו"רי חב"ד בה מוקדשים כארבעה־חמישה כרכים לרבי הריי"צ, אך מדובר יותר בלקט של שיחות, יומנים ואירועים. ספרים אלו כוללים כל מה שאפשר היה להכניס תחת ההגדרה הזו, אך אינם מגישים עלילה רציפה מלידה ועד הסתלקות.

הספר הנוכחי שזכיתי לערוך מספר את הסיפור השלם, אם כי על קצה המזלג בלבד. כדי לתעד באמת את חייו של הרבי הריי"צ נדרשת אנציקלופדיה של ממש. לעניות דעתי, הרבי הריי"צ הוא הגדול בישראל – ואולי האישיות הציבורית בעולם בכלל – המתועד ביותר אי פעם. והסיבה לכך פשוטה: בהדרכת אביו, הוא החל לכתוב רשימות ויומנים אישיים מגיל צעיר מאוד, ומאז המשיך לתעד כמעט כל רגע בחייו. הוא תיעד את המתרחש בזמן אמת ובשלבים מסוימים גם העלה על הכתב למפרע סיפורים מתקופת ילדותו ונעוריו. נושא זה אף מקבל פרק מיוחד בספר. ללא ספק, מדובר בהיקף כתיבה שאין לו אח ורע.

על פי ההערכות, הרבי כתב בממוצע למעלה מעשר איגרות בכל יום חול, לעיתים יותר ולעיתים פחות. הספרן הראשי בספריית חב"ד העולמית, הגה"ח הרב שלום בער לוין, מעריך שהרבי הריי"צ כתב כמאה אלף איגרות במהלך שלושים שנות הנהגתו, כאשר בתוך הכתיבה הענפה הזו – שמטבעה עוסקת בשלל נושאים – ישנו שפע של חומר תיעודי על קורותיו האישיים. לכן, כאמור, כדי להקיף את דמותו נדרשת אנציקלופדיה של ממש, אולם הספר הזה שווה לכל נפש. כל אחד יכול לקחת אותו לידיו ולהכיר באופן תמציתי ומייצג את תקופות חייו ואת רוב תחומי העשייה שלו. הספר דוגם את עבודת ה' הפרטית שלו בתפילה, לימוד

הרבי הריי"צ הוא הגדול בישראל – ואולי האישיות הציבורית בעולם בכלל – המתועד ביותר אי פעם. והסיבה לכך פשוטה: בהדרכת אביו, הוא החל לכתוב רשימות ויומנים אישיים מגיל צעיר מאוד, ומאז המשיך לתעד כמעט כל רגע בחייו התורה והנהגתו את עדת חסידי חב"ד לצד עסקנותו הציבורית הכבירה ודאגתו לכלל ישראל.

תמצית היהדות

כיצד נולד הרעיון לעריכת הספר, ומדוע הורגש הכרח להקדיש מאמצים רבים דווקא להנצחת דמותו של הרבי הריי"צ?

ראשית, ברמה הכללית, הרמב"ם מונה במניין המצוות מצוות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: "ובו תדבק". כאשר אנו קוראים על צדיק, תלמיד חכם ומנהיג בישראל ונדבקים בדרכיו, אנו מקיימים נדבך נוסף במצווה זו.

אשר לרבי הריי"צ – די לקרוא מעט בספר כדי להבין את ייחודו של הרבי, וממילא לא תישאר עוד שאלה מדוע נדרש ספר כזה. לפני דור איש לא היה שואל שאלה מעין זו, משום שדמותו הייתה מופת מוסכם של גדולה. כך למשל, ניתן לעיין ביחסם של גדולי דורו וגדולי ארץ ישראל אליו בעת ביקורו ההיסטורי בארץ הקודש – קיץ תרפ"ט – כדי להיווכח בהערכה האדירה שרחשו לו מכל החוגים.

בהקשר זה מסופר על התוועדות גדולה שנערכה בירושלים ב'חג הגאולה' הראשון, י"ב בתמוז תרפ"ח, שנה לאחר שחרורו ממאסרו ברוסיה. הרה"ק ר' אהרן מבעלזא הוזמן לאירוע, ומאחר שנבצר ממנו להגיע שלח את אחיו, הרב מבילגורייא. האח – שהיה בעצמו קדוש עליון – נשא דברים בשמו ובשם אחיו האדמו"ר, והכריז כי הרבי מליובאוויטש הוא "הרבי של כולנו במסירות נפש".

יש להבין: מסירות נפש איננה רק עניין נקודתי של עמידה בסיכון חיים מול פקודות המשטר ברוסיה; היא התמצית של היהדות והתורה כולן, כדברי רבי עקיבא: "כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו". מסירות נפש מבטאת את החיבור העמוק והעליון ביותר בין יהודי לקב"ה. אם הרבי הוכר בפי הצדיקים כמורה הדרך של כולם בתחום מסירות הנפש, הרי שהוא מנהיגם של הכול בנקודת החיבור הפנימית והגבוהה ביותר לה' יתברך.

ללא רגע של מנוחה

כסופר חב"די, ודאי הכרת את כתביו של הרבי הריי"צ מקדמת דנא. ובכל זאת, מה התחדש לך באופן אישי במהלך העבודה על הספר?

סביר להניח שמה שהתחדש לי במהלך הכתיבה עתיד להתחדש גם לכל מי שיקרא את הספר. אמנם באופן יחסי רבים מכירים את דמותו של הרבי הריי"צ, ובוודאי חסידי חב"ד גדלו על סיפורי מסירות הנפש ושרשרת המאסרים שחווה בגין עבודתו בקודש, ואנו יודעים על הגישה הייחודית שלו בדרך של אהבת ישראל כלפי יהודים באשר הם, וקראנו על ביקוריו המסעירים בארצות הברית – בשנת תר"צ – ובארץ הקודש, כאמור.

בית מוקד לעבודת ה'. ציור מראה העיירה ליובאוויטש, מרכזה של חסידות חב"ד ומקום מושבם של אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ ואבותיהם הקדושים

עם זאת, כשמנסים לסכם את כל הידוע לנו, יהודי שאינו נמנה עם חסידי חב"ד יוכל כנראה לדבר על הרבי הריי"צ במשך שתיים או שלוש דקות לכל היותר. אצל חב"דניק מצוי הדבר תלוי באינטליגנציה החסידית שלו. יש מי שיוכל לדבר עליו עשר דקות ויש מי שירחיב במשך שעה, אך פחות או יותר שם זה יסתיים. האמת היא שאיננו מכירים באמת את הרבי על שלל ההיבטים ותחומי העיסוק שלו.

הדבר ששבה את ליבי יותר מכול תוך כדי העבודה על הספר היא העובדה שהיהודי הזה – קדוש עליון זי"ע – לא העניק לעצמו דקה אחת של מנוחת גוף ונפש במהלך חייו. הוא עבד כל הזמן אצל הקב"ה ולמען כלל ישראל ללא רגע אחד של הפוגה, גם כשהיה למוד סבל ומכאובים.

ניקח לדוגמה את שנות הנהגתו הראשונות שלוו ברדיפות קשות מצד הצוררים הקומוניסטים. הוא עלה לכהן תחת אביו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב, בשנת תר"פ, ובשנת תרפ"ז – לאחר סדרת הפחדות ואיומים שעבר – הוא נאסר למאסר משמעותי שגזר הדין המקורי בו היה רחמנא ליצלן עונש מוות. בכלא הוא עבר התעללות פיזית ונפשית במטרה להקטין ולצמצם את רוחו הגדולה, אך בחסדי שמיים מרובים ובניסים גלויים ממש הוא יצא לחירות.

בשלב זה נוצרה מעין זהות אינטרסים בין הצדדים. הרבי הריי"צ הגיע למסקנה כי אינו יכול להמשיך לחיות ולפעול ברוסיה, שכן השלטונות אורבים לו ועלולים להחזיר את הגלגל לאחור בכל רגע. במקביל גם לשלטון נמאס ממנו. הם ראו בו גורם 'אנטי רבולוציונר' – חתרן הפועל נגד השלטון הסובייטי והערכים הקומוניסטיים ומפיץ אמונה. בעקבות כך הוחלט לגרשו מרוסיה והוא אכן יצא בדרכו לריגה, לטביה.

בשלב זה, לכאורה מצופה היה מאדם שעבר מסכת כזו של ייסורים לקחת לעצמו פסק זמן, רגע לנשום ולהתאושש. אך לא אצל הרבי הריי"צ. עם צאתו מרוסיה הוא התיישב והחל לכתוב מכתבים לכל העולם במטרה לעורר את דעת הקהל למען אחיו

הרה"ק ר' אהרן מבעלזא הוזמן לאירוע, ומאחר שנבצר ממנו להגיע שלח את אחיו, הרב מבילגורייא. האח – שהיה בעצמו אישיות דגולה – נשא דברים בשמו ובשם אחיו האדמו"ר, והכריז כי הרבי מליובאוויטש הוא "הרבי של כולנו במסירות נפש" שנותרו מאחור. במסריו זעק "אני יוצא עכשיו מרוסיה, אינכם יודעים מה מתרחש מעבר למסך הברזל. מתנכלים ליהודים ולא מאפשרים להם לחיות בגשמיות וברוחניות. העולם היהודי חייב להתייצב למענם".

בתוך שבועות ספורים בלבד הוא כינס אספת רבנים, בה השתתפו גדולי ומאורי הדור, כשהמטרה הייתה הקלת מצבם של יהודי רוסיה, בגוף ובנפש. הוא שיגר מכתבים לרבנים בארץ ישראל, הפעיל אנשי מפתח באמריקה וגילה היקף חשיבה ומעש יוצאי דופן. הוא פעל כאדם שלמד בבית ספר לעסקנות ציבורית והפגין יכולות חסרות תקדים, בוודאי בתקופה ההיא שבה התקשורת הייתה מוגבלת, מדינות היו מנותקות זו מזו ולא היו בנמצא טלפונים זמינים או אמצעים לתמסורת מהירה.

לכך נצרף את העובדה שבמקביל לדאגתו ליהודי רוסיה הוא חולל מהפכות של ממש בלטביה עצמה, כשהוא מחיה בה את החיים היהודיים והחסידיים. במקביל פתח סניפים רבים ברחבי פולין וגלילותיה לישיבת 'תומכי תמימים', שבניהולה עמד מאז נישא, ואף יצא למסעות ברחבי פולין, ליטא ולטביה כדי לפגוש יהודים בכל מקום ולעורר אותם להוסיף אומץ בחיי התורה.

זמן קצר לאחר מכן, בסוף שנת תרפ"ט, הוא יצא לביקורו בארץ ישראל ומשם המשיך למסע בן כמעט שנה באמריקה. הוא עבר מקהילה לקהילה, כשבמסעות אלו לא רק שהחדיר רוח חדשה והחיה את היהדות באמריקה הצוננת, אלא גם עסק ללא הרף בהפעלת גורמים אמריקנים למען מיליוני אחיו הנמקים ברוסיה.

כל זאת התרחש כשגופו הקדוש כבר החל לסבול משיתוק מתמשך, דבר שהלך והחמיר עם השנים. עשר שנים מאוחר יותר, כשהגיע לאמריקה בשנת ת"ש על מנת להתיישב בה, גופו כבר היה משותק ברובו. הוא התקשה לנוע, בקושי הצליח לעמוד על רגליו וידו האחת כמעט ולא תפקדה. ובתוך כל המצב הרפואי המורכב הזה הוא לא נח לרגע. רק כוחות הנשמה הגדולה שבקרבו הניעו אותו. זהו אולי קו האופי המרכזי שעובר כחוט השני מילדותו ועד יום הסתלקותו – אישיות קודש הפועלת בכוחות על אנושיים בעליל.

שפת מלאכים ושפת דיפלומטים

אתה יכול לתאר באופן אישי את החוויה שעברת בחודשי העבודה על הספר?

עבדתי על הספר ברצף במשך קרוב לשנה, ולא מדובר היה בתקופת עבודה שגרתית. למעשה 'חייתי' עם הרבי הריי"צ ועבדתי בצילו שעות רבות ביממה, הרבה מעבר למקובל. הרבי ודאי היה מורם מעם, אך אני חייב לומר שהעבודה על כתביו הייתה עבודה שרוממה גם אותי. הרבי רומם כל אדם שבא אתו במגע, והדבר הזה כמובן נגע גם בי ישירות.

אם להתייחס לנקודה ספציפית, ישנה תופעה מרתקת בדמותו של הרבי הריי"צ – העובדה שהוא חי כל הזמן בשני יקומים בו זמנית. הוא פעל ביקום הגשמי שלנו וחי במקביל ביקום רוחני עליון. ישנם תיאורים רבים על הזדמנויות שבהם הוא דיבר בשפה של מלאכים ולא של בני אדם. התורה אמנם "מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים", כדברי השל"ה, אך במקרים רבים הרבי לא רק רמז אלא דיבר וסיפר מפורשות סיפורים וחזיונות מעולמות עליונים. למשל, הוא תיאר פגישות עם אביו הגדול לאחר פטירתו ומסרים שונים שקיבל ממנו, ובכך העביר לשומעיו את נקודת המבט של העולמות העליונים.

למקורביו היה ניכר כי הרבי חי במקומות אחרים לחלוטין ועם זאת היה פעיל מאוד כאן על פני האדמה. הוא קיבל אינספור אנשים ל'יחידות' לבקשת עצה וברכה, וניהל קשרים מסועפים עם גורמי ממשל ואנשי ציבור, כשמכתביו אליהם מלאים חכמת אנוש עמוקה לצד רגש עז. מצד אחד עמד עם שתי רגליו כביכול על הקרקע כשהוא עובד במסגרות המקובלות בעולם הזה, ומצד שני ניכר כי נפשו כשלעצמה ריחפה למעלה מעלה. השילוב הזה בין שני העולמות הוא יוצא מגדר הרגיל.

בהקשר זה מופיע בספר סיפור מעניין. כידוע, בירושלים חי ופעל בשעתו הצדיק המופלא ר' שלומק'ה זוועהילער. אחד מחסידיו הנאמנים סיפר שפעם נשאל ר' שלומק'ה על הגדרת כמה מצדיקי הדור. על הרבי מהוסיאטין שהתגורר אז בתל אביב אמר שהוא מנהיג הדור, על הרה"ק ר' אהרן מבעלזא אמר שהוא צדיק הדור, ועל ה'אמרי אמת' מגור אמר שהוא יהודי צדיק שראוי למסור לו קוויטלאך.

כאשר נשאל על הרבי הריי"צ השיב ר' שלומק'ה "הרבי מליובאוויטש הוא בגדר אחר. הוא למעלה מהדור הזה. הוא כלל לא שייך לדורנו אלא לדורות אחרים". אינני יודע איזו תקשורת הייתה לו עם הרבי הריי"צ והאם יצא לו לפגוש אותו במהלך ביקורו בירושלים, אך בנשמתו הגבוהה הוא זיהה מיד שהרבי אינו בעולמות שלנו. זו בדיוק הנקודה שציינתי שהרבי נמצא בתוך העולם הזה – ובה בעת מעל העולם.

לשמר את הזיכרונות

כסופר ותיק, שתחת ידיו יצאו שורה של ספרי מופת חסידיים, מהי בעיניך החשיבות החינוכית של סיפורי חסידים, ועד כמה הם תורמים לעבודת ה'?

נדמה שאין הקשר מתאים יותר לדבר על חשיבות הקריאה, השמיעה והעברת סיפורים חסידיים מאשר העיסוק ברבי הריי"צ. למעשה, הוא המנחיל הגדול והעיקרי של המורשת הסיפורית החב"דית ובמידה רבה גם של המורשת החסידית הכללית מאז ימי הבעל שם טוב – ואף קודם להם. הייתי מעריך שיותר מתשעים אחוזים מהמורשת החסידית שלנו, הכוללת בעיקר את חב"ד אך גם את המגיד ממזריטש והבעל שם טוב, הגיעו אלינו דרכו.

כאמור, מגיל צעיר מאוד קיבל הרבי הדרכה מאביו לשמר את זיכרונותיו. בקרב חסידי חב"ד רבים מכירים את הביטוי "וואס געדענקסטו?" שמשמעותו מה אתה זוכר. מפעם לפעם היה אביו הרבי הרש"ב מבקש ממנו להעלות בפניו מזכרונותיו, הבן היה דולה זיכרון ישן מילדותו או מנעוריו והאב היה משלים פרטים ועובדות ומסביר את הדברים, זאת מתוך כוונה ברורה לשמר את הזיכרונות החסידיים.

הרבי לא רק שימר את זיכרונותיו שלו אלא הפך לקולטן ממדרגה ראשונה של עובדות, פרטים וזיכרונות שנשמעו מפי אחרים. בין היתר היה לו סדר קבוע בלילות שבת להגיע לסבתו הדגולה הרבנית רבקה, אשת הרבי המהר"ש, שישבה וסיפרה לו סיפורים. היא הייתה אישה כישרונית ובעלת שמועה שהעבירה לו דברים כהווייתם שראתה ושמעה בבית חמיה אדמו"ר הצמח צדק, ונכדה דאג להנחיל אותם הלאה.

מעבר לסיפורים ששאב ממלמדיו ומסבתו, הרבי העיד בעצמו כיצד היה נצמד לכל חסיד שהגיע לליובאוויטש העיירה, בירתה של חסידות חב"ד במשך כמאה שנה, ומבקש ממנו לספר לו סיפורים מימי קדם. היו שם חסידים זקנים שעוד זכו לראות את אדמו"ר האמצעי ואת אדמו"ר הצמח צדק והוא ישב לצידם ושתה בצמא את דבריהם, שעובר לשמיעתם העלה אותם על הכתב ברשימותיו שהלכו ותפחו.

הרבי הריי"צ העיד על עצמו שכאשר האזין לסיפורים ממלמדיו או מסבתו, הוא ראה את המראות לנגד עיניו וממש חווה אותם. הוא ניחן בחושים יוצאי דופן וביכולת דמיון עשירה במיוחד. היכולת שלו לחוות אירועים שלא נכח בהם רק על סמך הפרטים ששמע, הייתה מופלאה. בדרך זו אסף הרבי כמות עצומה של מידע, כשאת האוצר הגדול הזה הוא לא שמר לעצמו אלא העביר הלאה אלינו בספרי השיחות, בהתוועדויות וביומנים שכתב. לא פלא אפוא שהרבי גם הרבה לדבר בשיחותיו ברבים על המעלות העצומות של הסיפורת החסידית, זו המנחילה יראת שמיים ומוסר השכל.

לסיום, כפי שעשיתי ב'חד בדרא', השתדלתי בספר הזה לא רק לכתוב 'על' הרבי הריי"צ אלא לכתוב 'את' הרבי הריי"צ. כאשר אנו עוסקים בעולמו הפנימי אין די רק בלספר עליו. בחרתי להעניק לקוראים ציטוטים ממכתביו, תכנים משיחותיו ולהכניס אותם אל תוך עולמו הרגשי והתורני, כדי שיוכלו לטעום באמת את הדברים עצמם, ותקוותי שחפץ ה' בידי הצליח. ■