נשמתא דאורייתא

ביאורים מתורת חב"ד לדף היומי

בנשמת התנא או האמורא ההוא ומעורר אותו (ספר ההפלאה עמ"ס כתובות בהקדמה אות ט)

ומקור הדברים הוא בתורת רבו של ההפלאה - הרב המגיד ממזריטש (מגיד דבריו ליעקב סימן יג), ש"כשלומד בגמרא אמר רבי שמעון, תיבת שמעון הוא חיות התנא . . ושם הוי"ה הוא מחיה ומקשר החיות עם המוחין, והדין שאומר הוא השכל שלו דהיינו המוחין. נמצא כשלומד בדחילו ורחימו, הוא מקשר עצמו לר' שמעון ולומד אצלו".

ובמאור עינים כתב בשם הבעש"ט, ש"אפשר לומר כי זה בחינת השתטחות על קברי הצדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור וטמון החיות שלו, וזה הלומד, בהכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא ושפתותיו דובבות בקבר כו'".

וכדאיתא בזהר (בראשית כז, ב) על משה רבינו ע"ה "קבורתא דיליה - משנה".

(ליקוטים למסכת שבת)

מעלת ההשטחות באמצעות לימוד תורת הצדיק

והנה בהשתטחות על ידי לימוד תורת הצדיק יש מעלה יתרה על הבקשה גרידא על ציונו, על פי המבואר במאמר אדמו"ר הזקן (ד"ה כתפוח בעצי היער) ש"מה שמבקשים על הקברות ולזכור חסד אבות על הבנים . . אינו אלא בבחינת הבלי דגרמיה, שהוא בחינת קטנות הנשמות בלבד", שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, כיון ש"הנשמה האלוקית מצד עצמה וכחותיה, מובדלת היא לגמרי מדברים הגשמיים".

וכאשר ההמשכה היא ממדריגה תחתונה ביותר – הרי לבד זאת שהיא המשכה מועטת, שייכים בה גם מניעות ועיכובים, שעל-ידם מתצמצמת ההמשכה עוד יותר בדרך הילוכה. ולכן בהכרח להגיע למדריגה נעלית יותר מ"הבלי דגרמיה".

וזאת, על ידי לימוד התורה של הצדיק, דהנה אמרו רז"ל "צדיקים דומין לבוראם", וכשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמאמר "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם הצדיקים הכניסו את עצמם, בכל עצמותם ומהותם, בתורתם.

והרי ענין זה הוא למעלה לא רק מ"הבלי דגרמיה", אלא למעלה גם מהכחות פנימיים, שהוא ענין ההמשכה שבאה על ידי המזון, למעלה גם מבחינת חיה, ואפילו למעלה מבחינת יחידה, שהרי גם "יחידה" אחד מה"חמשה שמות" של הנשמה", מה שאין כן "אנכי" (ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית") פירושו שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, וכך הוא גם בצדיקים, שהם עצמם, בכל עצמותם ומהותם, נמצאים בתורתם.

ולכן, כאשר לומדים את החסידות של הרבי, והלימוד הוא בכל עצמותו, היינו שלומד את החסידות של הרבי והולך בהדרכותיו ללא הגבלות, מבלי להתחשב עם הבנתו, ואפילו מבלי להתחשב עם ההגבלות דכחות המקיפים – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם, והיינו, כשלימודו הוא באופן שהעצם שלו נמצא שם, וכהפתגם הידוע, שלא זו בלבד שהוא לומד את התורה, אלא עוד זאת, שהתורה מלמדת אותו, ובתורה זו נמצא העצם של הרבי – אזי נעשית התקשרות עצם בעצם.

ועל ידי זה מגיעה בקשתו בהעצם ממש, וממילא ההמשכה היא בלי גבול, ובכל המצטרך לו.

(על פי לקוטי שיחות חל"ב ע' 23. תורת מנחם חי"ב ע"ח .93 'א ע' 221-222)

מיטלטל – מקום שעבודת האדם משפיעה

ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא? דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקן - אף כל מיטלטל מלא וריקן (לח, א)

דומיא דשק בעינן - דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק (רש"י)

מאחר שאדם יכול לטלטל אותם, אם כן יש בהם אחיזת ידי אדם, היינו שתלויים באתערותא דלתתא ועבודת האדם, שאם מוכשרין מעשיו הם מתעלים ובהיפך יורדין ח"ו. ולכן יכול להיות בהם טומאה ח"ו.

ושורשם למעלה הוא – ספירת המלכות שהיא מטלטלת ממקום למקום, כי הרי יורדת מאצילות לעולמות בי"ע, ועולה מבי"ע לאצילות, ונקראת קרבן עולה ויורד, וכידוע בענין מיעוט הירח, שלפעמים היא חסרה ולפעמים מליאה.

וגם למעלה יותר – ששה מדות עליונות חסד גבורה תפארת וכו', שנקראים מטלטלין, כי הם מטולטלין ומתהפכים מרחמים לדין ומדין לרחמים (כמבואר בעץ חיים שער הכללים פ"ח ובשער דרושי הצלם דרוש ג), וזהו ענין שהכלים מיטלטלין מלאים וריקנים: ריקנים הוא כשמטלטלין ומתהפכים מרחמים לדין, שאז הם ריקנים בלי אורות, כי אורות הם בחינת חסד, שם הוי', וכלים הם בחינת דין, שם אלקים. והעדר החסדים היינו סילוק האורות. ומליאים הוא בהיפך, כשמיטלטלין מדין לרחמים, שאז הם מלאים באורות.

וההתהפכות מדין לרחמים (וחלילה להיפך) הוא על ידי עבודת האדם. וזהו שמקבלין טומאה. מה שאין כן בינה שלמעלה מהמדות אינה מיטלטלת מלא וריקן, כי בינה היא למעלה מעבודת האדם וכשרון מעשיו, וכמו שכתוב כי שאל נא לימים ראשונים כו', לימים ראשונים אתה דורש, ימים הם מדות ומלכות, ולא בבינה שלמעלה מהם אלא שלח תשלח את האם, ובינה היא מהנסתרות לה' אלקינו, שלמעלה מו"ה שעליהם נאמר והנגלות לנו ולבנינו.

שק – שבירת הכלים ותיקון השבירה

והלימוד על שכלי המקבלת טומאה צריך להיות מיטלטל מלא וריקן נלמד משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן. והיינו כי ענין שק יש בו ב' דברים הפכים - א' מה שחוגרין שק על צרה ואבילות ר"ל, והוא שק ריקן. ב' היפך מזה, שבשק ממלאין תבואה, שכשיש תבואה הוא היפך דצרה ואבילות, שהרי עני חשוב כמת, וכשיש תבואה הוא היפך דמיתה דעניות ר"ל. והיינו שק ריקן שהוא על צרה ואבילות ר"ל זה נמשך משבירת זו"ן (מדות ומלכות) דעולם התוהו, והוא לבוש ש"ק דקליפה שנמשך משבירת המלכים דתוהו, והיינו משבירת הכלים דתהו שנתרוקנו מאורותיהם, וזהו ששק מיטלטל ריקן.

ואותיות ש"ק יש להם רק חד רגל, כי תוהו הוא בחינת קיימא דחד סמכא.

ושק מלא תבואה ובר הוא כשמתקנים את השבירה, ונעשים השקים מלאים כל טוב, על ידי יוסף המצווה למלאות את השקים דאחיו בר ומזון, זהו שק מלא המיטלטל מדין לרחמים.

ולכן שק מקבל טומאה, מפני שבזו"ן היה שבירה ויש בהם תוספות וגירעון כנ"ל, הנה מזה נלמד לכלי עץ ושארי כלים שצריכים להיות מיטלטל מלא וריקן.

(על פי תורת לוי יצחק ע' ש-דש)

בעלי מום – לוחמי מלחמת השכינה

מומין אלו . . פוסלין באדם פוסלין לכהן לעבודה (רש"י) (מג, א)

בטעם איסור כניסת בעלי מומין למקדש איתא בזוהר (ח"א קפא, א) שבעלי מומין הם נשמות שנמשכו ממקורן בזמן פגימת הלבנה.

והענין הוא, דהלבנה למעלה, היא ספירת המלכות המתלבשת בעולמות להחיותם, ונמשלה ללבנה שאין לה אור עצמי משלה אלא רק מה שמקבלת מהשמש, כך גם ספירת המלכות לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מהספירות שלמעלה הימנה, וכמו שבלבנה יש קטנות וגדלות לפי מידת קרבתה אל השמש, כך גם בספירת המלכות יש קטנות וגדלות, כי אין כל העיתים שוות בענין הארת אלקות לעולמות, וכשהארת אלקות לעולמות הוא בצמצום מאוד, אזי ספירת המלכות היא בבחינת קטנות, ואז נותנת חיות גם לנבראים שאינם בטלים לגמרי לאלקות.

אך ענין "פגימת" הלבנה הוא כשיש בה ירידה בנוסף על בחינת קטנות, והוא בסוד גלות השכינה, כשנותנת חיות לבחינת רע גמור הנפרד ועושה היפוך רצון ה' בתכלית.

תכסיסי מלחמה

והנה הטעם לכך שספירת המלכות מחיה גם את החיצונים, יובן על דרך משל ממלחמה גשמית, שלפעמים מוכרח האחד להניח את עצמו מוכה קצת ביד השני עד שירדוף אחריו, והוא תחבולה עצומה וחכמה עמוקה כדי להוציאו אל מקום טוב ורחב, עד שאחר כך יכהו ויחרימהו מכל וכל עד בלתי השאיר לו שריד. ואם לא היה מניח את עצמו מוכה בתחלה, לא היה יכול לעשות לו מאומה. ונמצא שבאמת מתחלה השונא מכה בו גם כן ומאבד כמה אנשי חיל, אך זהו לרעתו כדי להשמידו אחר כך לגמרי.

וכמו כן יובן הנמשל למעלה במלחמת ה' שהיא מלחמה עצומה עם הקליפות, להוציא מהם חיותם שינקו מהקדושה, כי אין להם שום קיום זולתי הטוב המובלע בהם שמחיה אותם, ולזאת מוסרים נפשם ממש לחטוף ניצוצי קדושה על ידי כל תחבולות שאפשר, כגון להחטיא האדם וכיוצא. והנה כשמוציאים מהם את החיות מיד מתים (כמו שמבואר בספר הגלגולים פ"ב באריכות), ולכן הם מתאמצים ביותר שלא להוציא מהם מה שחטפו כבר, והוצאת החיות מהם היא מלחמה ממש, ולכן נקראת ספירת המלכות אשת חיל – ללחום מלחמת ה' להוציא בלעם מפיו.

וגם במלחמה זו ישנה תחבולה נפלאה הנ"ל, לתת חיות לחיצונים, ואם כי באמת הוא צער גדול לשכינת עוזו ית' להוריד החיות במקום אשר שנא ה', אבל כדאי כל זה בשביל הריוח הנפלא שאחר כך יוציאו מהם את הניצוצים היקרים שלפני האצילות מה שחטפו משבירת הכלים, ואז יאבדו לגמרי, וזהו סוד בסאסאה בשלחה כשנתמלא סאתם, וכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וזהו סוד מעשה יהודה ותמר שהוא גם כן הנחת מקום קצת ליניקת הסטרא אחרא, כדי שיוציאו מהם בכוונתם לשם שמים את משיח ומלכי בית דוד (כדאיתא בזהר פרשת אחרי), שהוא המשפחה היקרה שחפץ ה' בהם וכמה נביאים יצאו גם כן ממנה.

יניקת הקליפות - מהחיצוניות

והנה במשל המלחמה הנ"ל, כשהאחד מניח קצת להכות מחנהו, הוא מניח להכות היותר חלשים ופחותים שבאנשי המלחמה אשר לא יצלחו. וכך גם למעלה, שהיניקה שנותנים לקליפות מספירת המלכות אינה מפנימיותה, אלא מן החיצוניות דחיצוניות בלבד, כי היניקה היא רק מבחינת עור ולא מבשר גידים ועצמות. וענין העור הוא בחינת אותיות ולבושים בלבד.

ומעתה יובן ענין "כמה צערין וכמה כאבין" שסובלות הנשמות שנמשכות בפגימת הלבנה, כי הם אלו שנולדו בשעת המלחמה הנ"ל בסטרא אחרא, וסובלות הצער שבנתינת חיות לסטרא אחרא. וזהו שמבאר בזוהר שם שנשמות אלו בעצמן הן טהורות וקדושות, ורק הגוף שלהם פגום, "גופא אתפגים ונשמתא לגו כגוונא דלעילא" [=הגוף נפגם והנשמה בפנים כמו שלמעלה]. כי היניקה אינה אלא מהחיצוניות. וזהו גם מה שבנשמות אלו חפץ ומתענג הקב"ה, ולעתיד לבוא "בעיין לחדתותי בחדתותי דסיהרא" [=צריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה], כי כשתתגלה נצחון המלחמה והניצוצים היקרים המסולאים מפז יתעלו למעלה, אזי הנשמות הנ"ל שהם חבירים משותפים עמה שסבלו עמה צער המלחמה בפרטות ביותר עד שנפגמו מחמת מלחמה זו, יתייחדו עמה באיזו חדוה פרטית יותר מכללות ישראל שלא סבלו כל כך בפרטות.

ובכל זה יובן מה שנאסרו בעלי מומין לעבוד במקדש ולהיכנס שם, אבל הותרו לאכול קדשים. כי מודעת זאת שבהיכל היה גלוי אור א"ס בחיצוניות עד שראו בעיני בשר, כמבואר בפרשת שמיני, וכן במזבח היה יורד אש שלמעלה כמו שכתוב שם ותצא אש מלפני ה', ולכן הוזהר הבעל מום ליכנס לשם, להיות כי גופו נפגם על כל פנים מחיצוניות, אף על פי שפנימיותו קדוש – אסור לו ליכנס לשם ולהראות פגימתו, כדי שלא יפגום ח"ו גילוי אלקות שיש שם, כיון שהגלוי הוא גם בחיצונית ממש.

אבל לחם אלוקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, להיות כי בפנימיותו לא נפגם כלל, ושלם הוא בתכלית, וענין אכילת הקדשים תלוי בפנימיות, שהרי בחיצוניות אין ניכר הקדושה עליהם רק שהענין תלוי בפנימיות, וסוד אכילת כהנים שבעלים מתכפרים על ידי זה, הוא שהם על ידי אכילתם מעומד, כענין שמונה עשרה, בכוונות ויחודים – גורמים אכילת אדם העליון שעל הכסא שהוא סוד המשכות עליונות לברר בירורים, ולכן אין בעל מום פוסל בזה, שהרי פנימיותו שלם.

(על פי דרך מצוותיך, איסור עבודת כהן בעל מום וכניסתו להיכל)

כהן – אור החסד

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכין (מד, ב)

כי כהן הוא איש החסד, וחסד הוא בחינת אור, ואור נברא ביום ראשון, שיום ראשון הוא לנגד חסד, והכהן הוא מזרע אהרן, שאהרן הוא בחינת נראה (אותיות אהרן) אור, וכשמראיו חשוכים זה מורה על בחינת גבורות, כי חושך הוא בחינת גבורות ודינים מדת לילה (ועיין בזה"ק פ' תולדות קמא, סוע"ב, בפסוק ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות ע"ש), ולכן הוא מו"ם גימטריא אלקים בחינת גבורות ופסול לעבודה.

(על פי תורת לוי יצחק ע' רמט-רנ)