לצד החינוך הקפדני שנהג האב הגדול בבנו יחידו, הרעיף עליו קרבה אבהית שהתבטאה גם בשרשרת ההכנות הפלאית שערך לקראת מועד הבר מצווה שלו • בכוחות משותפים פעלו כדי להעמיד תלמיד צעיר על דרך החסידות, ובמקביל ניהלו מאבקים חסרי פשרות למען כלל ישראל במדינתם • לרגל כ' חשוון, יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר רבי שלום דובער זי"ע בשנת תרכ"א, אנו מביאים שורות מתוך היצירה המפעימה העומדת לצאת לאור בהוצאת 'מעיינותיך' – צדיק יסוד עולם: תולדותיו ומפעליו של כ"ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק זי"ע, עמוד מסירות הנפש בדורו, בהן מתואר טפח מהקשר הנפשי המיוחד ששרר בין שני צדיקי האמת
מתוך פרק ראשון
מקִטפֵיה ידי ע
ביום שני לפרשת פנחס, י"ב בתמוז תר"מ, נולד לכ"ק אדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש נ"ע, החמישי בשושלת נשיאי חב"ד, ולרעייתו הרבנית הצדקנית שטערנא שרה ע"ה – בן זכר. זה היה כחמש שנים לאחר נישואיהם. חמש שנים של תפילות, תחינות ופעולות מיוחדות שנעשו כדי לעורר רחמי שמים ולִזכוֹת לרגע המאושר הזה. יוסף יצחק, קראו ההורים לרך הנולד, כשם אבי אימו – רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש, בנו החמישי של כ"ק אדמו"ר צמח צדק נ"ע וחתנו של רבי יעקב ישראל מצ'רקס זצ"ל.
בזמן ברית המילה בכה התינוק, כרגיל וכצפוי. תגובת הסבא הרבי המהר"ש נ"ע הייתה: "מדוע הינך בוכה... כשתגדל תהיה רבי ותאמר חסידות בשפה ברורה!".
החינוך שספג הרבי הריי"צ מאביו היה שילוב של ציפיות גבוהות, הקפדה יתרה וחיבה אבהית.
מחד גיסא, הדרישות שדרש ממנו אביו היו מעל ומעבר למקובל. הוא הקפיד איתו על קוצו של יו"ד ותבע ממנו 'קבלת עול' ומשמעת שבדרך כלל אינן מצופות מבני גילו. וביחד עם זאת, היו להם גם הרבה מאוד רגעים של קרבה אישית רבה ושל המתקת סוד בין אב לבנו.
מתוך כּתביו המרובים של הרבי הריי"צ – הן אלה המתארים את שנות ילדותו ונעוריו בזמן אמיתי והן אלה המבטאים הסתכלות מאוחרת ובוגרת יותר לאחור – ניכרות ועולות אהבה גדולה לאביו, הערצה עצומה כלפיו, ושאיפה מתמדת להשביע את רצונו ולהרוותו נחת.
מותר לו לרעוד
באחת מרשימותיו מתאר הרבי הריי"צ את הפעם הראשונה שבה לימד אותו אביו לומר "מודה אני" בקומו משנתו בבוקר, וגם כיצד לומר זאת: "להניח יד אחת מול חברתה, להרכין קצת את הראש ובמצב זה לומר 'מודה אני'". אביו אף הוסיף ואמר לו, כי כך נוהג כל ילד יהודי, "מפני שזה מה שאביו לימד אותו, וכן הלאה והלאה עד משה רבנו ועד אברהם אבינו שהיה היהודי הראשון".
ובהקשר הזה עצמו מספר הרבי הריי"צ על תקרית שאירעה בוקר אחד בהיותו ילד רך בשנים:
"פעם אחת קרה שאמי נתנה לי 'טעימת בוקר' וכ"ק אבי נכנס ושאל את אמי אם היא אמרה איתי 'מודה אני'. ברגע ששמעתי זאת התחלתי לבכות בכי רב. 'הילד', אמרה אמי לאבי, 'היה רעב, אז נתתי לו מעט חלב עם חתיכת עוגה'.
"'וברכה על העוגה עם החלב הוא כן בירך, לפני שאמר "מודה אני"?'. 'הילד', אמרה אמי, 'רועד מִפחד'... על כך ענה אבי: 'מי שאוכל לפני "מודה אני" ובלי ברכה – מותר לו לרעוד'.
"ולמרות שבכיתי, לקח אותי אבי בידו והכניסני אליו לחדר. הוא פנה אליי ואמר לי: 'איך יכול להיות שאתה אוכל לפני שאמרת "מודה אני", ועוד בלי ברכה?!'. אני מיד התכווצתי מפחד, ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה. כשנרגעתי מעט, אמר כ"ק אבי ביחד איתי 'מודה אני'".
לא יצטנן, אלא יתחמם
"מגיל חמש היה אבי לוקח אותי לכל ההתוועדויות", סיפר הרבי הריי"צ. "בזמן ההתוועדויות של 'שמחת בית השואבה' הייתי יושב בסוכה, ולפעמים נרדם.
"פעם אחת נכנסה אימי לסוכה ורצתה להוציא אותי, מפני שנרדמתי. אבי לא הרשה, ואמר: 'שיישאר לישון כאן'. אמרה לו אמי: 'זהו "כרחם אב על בנים"?! והרי לא כתוב "אם" אלא "אב"?!'. ענה לה אבי: 'כן, זהו בדיוק "כרחם אב על בנים"'. טענה אמי: 'אבל קר כאן (היה קור ורוחות נושבות), הוא עלול חלילה להצטנן!'. וענה לה אבי: 'הוא לא יצטנן. אם יישן בין החסידים – הוא לא יצטנן, הוא יתחמם. והחום הזה יישאר לדורי דורות'".
וסיים הרבי הריי"צ באומרו: "זה נקרא מסירות נפש על חינוך".
מעשה באבטיח ועין טובה
מקרה אחר אירע כשהיה הרבי הריי"צ כבן שבע. בגיל זה – לפי עדותו – חינוכו על ידי אביו הרבי הרש"ב נ"ע, עלה מדרגה.
"עד שנת תרמ"ח בערך, לא ידעתי כלום אודות 'רבי'", מספר הרבי הריי"צ. "ידעתי באופן כללי שאבותיי היו אנשים גדולים. אבל דברים מפורטים – לא ידעתי. למדתי אז אצל המלמד ר' שמשון... ולא היה מקום במוחי הילדותי לחשוב על עניינים אחרים זולת ענייני החיידר.
"בשנת תרמ"ח החל אבי לספר לי בפרוטרוט על דבר אבותיי הקדושים, ואשר הסבא, רבנו הזקן, היה רבי וחיבר שולחן ערוך וכו'".
"בראש השנה תרמ"ח, ואני אז כבן שבע שנים ושני חודשים, כיבדה אותי הסבתא הרבנית רבקה ב'פרי חדש' – אבטיח. יצאתי החוצה והתיישבתי עם חברי על אחד הספסלים מול חלון חדרו של אבי. וירא אבי שאני מכבד את חברי מהאבטיח שקיבלתי. אולם הוא קראני אליו [ואמר לי]: 'אמנם ראיתי שכיבדת גם את חברך, אבל לא נתת לו בלב שלם'. והוא החל לבאר לי את עניין 'טוב עין' ו'רע עין'.
"כל כך התרגשתי מדברי התוכחה של אבי, שפרצתי בבכי רב למשך חצי שעה, ולבסוף הקאתי את כל מה שאכלתי.
"לקול בכייתי נכנסה אמי וכשנודע לה מה אירע, אמרה לאבי: 'מה אתה רוצה מהילד?!'. ויען לה: 'טוב כך, שתשתרש בו מידה טובה".
ומסיים הרבי הריי"צ: "אכן, זהו חינוך".
מחנך טוב דומה לגנן
מקרה נוסף המדגיש את חינוכו הבלתי מתפשר על ידי אביו, התרחש בהיות הרבי הריי"צ ילד כבן שבע:
"כשהייתי בן שבע שנים ושלושה חודשים, קראני אבי אליו בערב יום הכיפורים, ויאמר לי: 'היום בערב וכל הלילה אסור לך לאכול. [מחר] לאחר השעה שתים עשרה – תלוי ברצונך. איך שתרצה – כן לאכול או לא לאכול'.
"אבי הסביר לי את חומר העניין בכלל. אולם – המשיך אבי – אם תרצה לאכול, אל תבקש מאף אחד אלא תבוא אליי. הכנתי עבורך מה לאכול וגם מים ומיץ לשתות. אם אהיה באמצע שמונה עשרה, תחכה לי. אך היזהר שלא לבקש מאף אחד לאכול, חוץ ממני.
וחותם הרבי הריי"צ וכותב: "בשנה ההיא השלמתי את התענית בפעם הראשונה בחיי, ולשנה הבאה כבר היה הדבר בפשיטות".
לימים סיפר הרבי הריי"צ, כי "שנים רבות אחר כך אמר לי כ"ק אבי לגבי אופן החינוך הקפדני ההוא: 'מחנך אמיתי וטוב צריך ללמוד את סדר החינוך מגנן טוב – שהוא נותן את מרב תשומת הלב לשתיל הרך שזה עתה ניטע, כדי שיצמח כראוי – ואז יגדל ויתפתח ממנו עץ ישר וחזק'".
מן הדברים האלה נראה, כי זו אכן הייתה
וחזקת והיית לאיש
המעמד כולו היה נורא הוד.
השעה הייתה שבע בבוקר והעיירה ליובאוויטש רק פקחה את עיניה ליום החדש, יום שני בשבוע. באותה שעה ממש כבר ניצבו להם כ"ק אדמו"ר הרש"ב ובנו (רבי) יוסף יצחק, שבזה היום מלאו לו שלוש עשרה שנים, בבית העלמין שבפאתי היישוב, בתוך ה'אוהל' הקדוש של אדמו"רי חב"ד השלישי והרביעי נשמתם עדן.
עוד קודם לכן הספיקו שניהם לטבול עצמם במקווה, בראשיתו של יום גדול וחשוב זה וכהכנה לכניסתם ל'אוהל' הקדוש.
האב – הדומה למלאך – העמיד את בנו יחידו בין שתי המצבות. בין מצבת זקנו כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' למצבת אביו כ"ק אדמו"ר המהר"ש. ומעומק לבבו הטהור בקעו ויצאו המילים הבאות: "היום בני – הנכד שלך והנין שלך – יוסף יצחק בן שטערנא שרה, נעשה בר מצווה. עוררו רחמים בעד כולנו ובעדו!".
לאחר מכן קרא את הפ"נ – הפדיון נפש ובו השמות והבקשות – שעמו.
או אז פנה אל הנער הנרגש. "חזור נא בני", אמר לו, "חזור על המאמר 'הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא וכו''". מאמר חסידות זה היה אחד משלושה מאמרים שאביו הורה לו ללמוד לקראת יומו הגדול. הוא, (רבי) יוסף יצחק, עשה זאת בצייתנות פשוטה. בחרדת קודש עמד שם, בין שני הקברים, חגור גישתו החינוכית הבסיסית של הרבי הרש"ב נ"ע. גישה מחמירה של יהודי קדוש, נשיא ישראל "שאין על גביו אלא ה' אלוקיו".
אולם אי אפשר להימנע מן המחשבה כי לכך נוספה גם העובדה שמדובר בבנו יחידו, וממילא גם זה אשר עתיד בבוא השעה למלא
מתוך פרק שני באבנט שקיבל כחודשיים קודם לכן מסבתו אֵם אביו, הלוא היא הרבנית הצדקנית אשת אדמו"ר מהר"ש. עמד וחזר על פה את המאמר, מראשיתו ועד סופו. וכל אותה העת ניצב בסמוך לו הרבי הרש"ב והקשיב רוב קשב לכל מילה ומילה שיצאה מפיו הטהור.
בסיום המאמר פנה שוב הרבי הרש"ב אל אבותיו הקדושים וברגש רב ביקש מהם: "אנא אדוני אבי מורי ורבי, ואנא אדוני אבי-זקני מורי ורבי, ברכו את בני שיהיה ירא שמים חסיד ולמדן, וברכו אותו שיהיה בריא ומצליח בעבודת ה' יתברך!".
הקשר בין האב לבין בנו היה כל כך עמוק עד כי לא פעם חילופי המסרים ביניהם הועברו במבטים בלבד, בלי צורך במילים. "ויבט אליי", מוסיף הרבי הריי"צ ומתאר את אותם רגעים נשגבים ב'אוהל' אבותיו הקדושים, "והבנתי מהבטתו כי גם אני צריך לבקש ברכה".
בתוך כל ההתרגשות הגדולה שלו מצליח (רבי) יוסף יצחק להגות בפיו רק ארבע מילים: "הייליקע זיידעס, בענטש'ט מיך!" ["זקניי הקדושים, בָרכו אותי!"].
מיד לאחר מכן רמז הרבי הרש"ב לבנו להשאירו לבד. הנער יצא החוצה ורק האב נותר ספון בתוך ה'אוהל', עוד כחצי שעה.
מ סכֶת בר מצווה
התיאור הזה מציג את אחד מרגעי השיא במ סכֶת בר המצווה של הרבי הריי"צ, כפי שהוא את מקומו ולשאת על כתפיו את עול הנהגת הדור כולו. וחינוכו של ילד כזה, שלגדולות נועד – על אחת כמה וכמה בתקופה שהיא כל כך רבת קשיים ואתגרים – אינו עניין של ליטופים וחיזוקים חיוביים בלבד. הסיפור על הצום ביום הכיפורים, בגיל שבע, ממחיש זאת היטב. בעצמו מתאר בכתביו בצורה חיה וצבעונית. מדובר היה בחוויה ארוכה ומתמשכת שלא הסתכמה רק ביום בר המצווה עצמו, אלא החלה כבר זמן רב קודם לכן ונמשכה לפחות שבוע לאחר מכן.
כ"ק אדמו"ר הריי"צ בצעירותו
בשנת תרנ"ג חל י"ב בתמוז – יום הולדתו השלושה עשר של הרבי רבי יוסף יצחק – ביום שני בשבוע. אך כבר ביום חמישי, ח' בתמוז, החלו לנהור לליובאוויטש אורחים מכל רחבי רוסיה ואוקראינה.
וכי קלה היא? בנו יחידו של הרבי עומד להיות 'גדול'!
בין האורחים הרבים היו גם כמה מזקני ונכבדי החסידים, האריות שבחבורה. ומרגע הופעת ראשוני האורחים ועד לאחר השבת שאחרי הבר מצווה, שבת פרשת בלק, התקיימו ב'חצר' התוועדויות יום יומיות, כאשר בחלק מהן השתתף הרבי הרש"ב נ"ע בעצמו ואף אמר בהן מאמרי חסידות.
כאמור, זה קורה בשבוע הבר מצווה עצמו, אבל כעת נלך לאחור ונציין את שני חודשי ההכנה לבר המצווה, או כפי שהרבי הריי"צ מגדיר זאת, "כאשר התחלתי להניח תפילין בגלוי". גם במהלכם נכונו לו – מלבד הנחת התפילין ה'גלויה' – כמה וכמה חוויות רוחניות מרגשות במיוחד.
ועוד קודם לכן הייתה סדרה של הנהגות סודיות שבאמצעותן הכין הרבי הרש"ב נ"ע את בנו (רבי) יוסף יצחק לקראת כניסתו למצוות – כבר שנה ואפילו שנתיים לפני מלאות לו שלוש עשרה.
ויצַו עליי לחכות
"משנת תרנ"א בערך ציווה עליי [אבי] לשאת חגורה [גארטל] לכל השלוש תפילות, ובתנאי אשר החגורה [תיחגר] מתחת לבגד העליון... ושלא יֵדע איש שהנני נושא חגורה. ובעצמו נתן לי חבֶל דק של משי שחור ותכלת שהייתי יכול לחגור בו פעמיים. ואיש לא יָדע. וכאשר התחלתי להניח תפילין בגלוי – בראש חודש אייר תרנ"ג – נצטוויתי לשאת אבנט כנהוג.
"הנני אומר 'בגלוי', כי [כבר] משנת תרנ"ב בחודש תמוז ציווה עליי [אבי] להניח תפילין, ויצווני כי איש לא יֵדע מזה, וגם שאמי תחיה לא תדע מזה; ואשר אלך להתפלל לבית הכנסת כנהוג", כלומר, להשים עצמו כמתפלל תפילה שלמה עם הציבור. "אמנם קודם הליכתי לבית הכנסת, שהייתה בכל יום בשעה קבועה (חצי התשיעית), הנה עשר מינוט על שעה התשיעית הייתי נכנס לחדרו, והיה סוגר את הדלת, והיה נותן לי תפילין, והייתי מניחן.
"כשבועיים הנחתי בלא ברכה, ואחר כך הייתי מניח בברכה. ועד חודש אלול תרנ"ב הייתי מתפלל בהן 'קריאת שמע' [בלבד]... ובחדרו ציווה עליי לחגור חגורתי מעל לבגדי, כנהוג. ופעם [אחת] הידקתי הרצועות של יד ביותר, והיו ניכרים רשמי הכריכות על קנה היד, ויצַו עליי לחכות עד אשר יעברו הרושמים...
"ובתחילת אלול [תרנ"ב] ציווה כי אתפלל
מנהֵל פּועֵל
"פעם אחת אירע שלישיבה – ישיבת 'תומכי תמימים' – הגיע תלמיד למדן ובעל כישרון וועד ההנהלה של הישיבה קיבל אותו ברצון רב כתלמיד הישיבה", פתח הרבי הריי"צ נ"ע וסיפר בהתוועדות חג הפסח תרצ"ד, וגילה אגב כך טפח מתהליך קבלת התלמידים לישיבה בליובאוויטש.
"הסדר בקבלת תלמידים חדשים בישיבת 'תומכי תמימים' היה שלאחר שסיימו קבלת התלמידים, היו מסדרים רשימה מפורטת של התלמידים שנתקבלו.
"בתור 'מנהֵל פ וֵעֵל' של הישיבה הייתי מכניס את הרשימה אל אבי בצירוף הרצאה כללית ופרטית, בפירוט דעותיהם של חברי ועד הבחינה הגלוי ושל חברי הוועד החשאי אודות כל תלמיד בנפרד.
"אבי היה מתעניין לדעת כל הפרטים ביחס לכל תלמיד ותלמיד. כשהגיע לתלמיד האמור התעניין בו אבי באופן מיוחד, שכן הבחור היה בעל כישרונות טובים. ברם, לפי הרצאת הוועד המבקר החשאי צוין שאותו בחור הינו בעל מידות גסות וגם פניו אינן עדינות ביותר". מתוכן הדברים עולה שהבחור – שאכן היה עילוי ושעוד קודם לבואו לישיבה הספיק למלא את כרסו בש"ס ובפוסקים – לקה במידה גדושה של הערכה עצמית.
"אבי חשב רבות והתעמק בעניין; עבר על ההרצאה מספר פעמים ולאחר מכן אמר שיש לקבלו כתלמיד אלא שיהיה צורך לקחת אותו כל התפילה בחדרו. והייתי בא לחדרו רבע שעה לפני השמינית. ובבית הכנסת הייתי אומר 'פסוקי דזמרה' כעין אמירת מזמורי תהילים, וב'קריאת שמע' הייתי אוחז הציצית, ועומד תפילת 'שמונה עשרה' למראה עיניים [בלבד], ועל פי פקודתו הייתי [בשעת מעשה] חוזר משניות בעל פה".
כשני אגלי טל ירדו מעיניו
יומיים לפני מועד הנחת התפילין הרשמית של (רבי) יוסף יצחק – אייר תרנ"ג – בירכה אותו זקנתו הרבנית רבקה ע"ה ולאחר מכן העניקה לו במתנה גארטל, שמאז והלאה החליף את זה שהוא קיבל מאביו.
"בעת שנתנה לי המתנה", מספר הרבי הריי"צ, "אמרה לי: שאל את אביך מה אמר לו אביו בעת שקרא אותו לחדרו קודם הבר מצווה שלו, ואנחנו שנינו נתנו לו מתנה זו".
מוסיף הרבי הריי"צ ומספר:
"זקנתי הרבנית סיפרה לי, כי לקראת בר המצווה של בעלה המהר"ש, אמר אביו הרבי ה'צמח צדק' לרעייתו הרבנית מוסיא, 'ברצוני לתת לבננו (המהר"ש) גארטל, כשם שסבי (כ"ק אדמו"ר הזקן) נתן לי'. ותשאל אותו אשתו הרבנית, 'מדוע אפוא לשאר בנינו לא נתת?'. וענה לה ה'צמח צדק', 'אצלנו לא
מתוך פרק שלישי חזק בידיים.
"מיד לאחר אישור רשימת התלמידים, במחצית חודש חשוון בערך, הוצאתי עבור תלמיד זה סדר חמור מיוחד, ולמשגיחים על סדרי הנגלה והחסידות הוריתי להשגיח עליו במיוחד. כך נמשך הדבר במשך כל החורף.
"בראש חודש טבת נסע אבי לחו"ל. בתקופת ראש חודש אדר כשהיו צריכים להתחיל בבירור החיטה ל'שמורה', כותב לי אבי באחד ממכתביו להטיל על אותו תלמיד את כל העבודה הקשה הקשורה בהכנות ל'שמורה' ושאכתוב לו כיצד מתבצעת אצלו העבודה, שכן באותה שנה היה על אבי להגיע לליובאוויטש ימים ספורים בלבד לפני פסח.
פנים אחרות לגמרי
"קיימתי את כל ההוראות בהידור. כל העבודות הקשות בבירור החיטים, בהעמדת הריחיים של יד ובטחינה עצמה, העמסתי על התלמיד האמור, עד שבמשך שני שבועות לא היה לו רגע מנוחה; לא היה לו לא יום ולא לילה והכול היה בסדר מסודר שלא ירגיש שמתבצעת כאן הוראה מסוימת... כל התלמידים עבדו, אבל את העבודות הקשות הטלתי עליו. כששב אבי לליובאוויטש הרי נוסף על הידיעות שכתבתי לו במכתבים, התעניין ביחוד ובמפורט אודות אותו תלמיד.
"כשהגיעו ההכנות לאפיית מצה שמורה של ערב פסח, הרי נוסף על כל העבודות, כיבדתי את הבחור בבדיקת חמץ ב'מניין', במשרד שואלים שאלות, ועלינו לא שואלים שאלות'.
"כשהגיע מועד הבר מצווה של אביך (הרש"ב), נכנסתי לבעלי (המהר"ש) ושאלתי אותו בעניין נתינת גארטל לבננו. והוא ענה לי, 'זהו רעיון טוב'.
"כעת גש לאביך ושאל אותו, כאמור, מה אמר לו אביו בשעה שנתן לו את הגארטל...".
הרבי הריי"צ מספר כי תחילה סבר לגשת אל אביו כבר באותו היום, אך הדבר לא הסתייע בידו והוא פנה אליו, בעניין זה, רק למחרת בבוקר. וכשסיפר לאביו על הגארטל שהעניקה לו זקנתו הרבנית (רבקה), "התלהבו פניו הקדושות, וכשני אגלי טל ירדו מעיניו הקדושות".
הרבי הרש"ב לקח מידי בנו את הגארטל שהעניקה לו הסבתא וחגר אותו בו. תוך כדי חגירתו אמר לו את הפסוק "חגרה בעוז מותניה", שזה גם הפסוק שאביו (הרבי המהר"ש) אמר לו בעת שהעניק לו את הגארטל ביום בר המצווה שלו.
לאחר מכן אצַל הרבי הרש"ב נ"ע לבנו ברכות רבות, ובין השאר אמר לו: "שלא תתפעל משום דבר, תעבוד את ה' יתברך באהבה ויראה כפשוטן... על הגארטל שלך להיות חזק כמו ברזל, וממילא הקב"ה יחזק את ליבך שתהיה ירא שמים, חסיד ולמדן". וכשסיים את דבריו, "וינשק אותי במצחי". הישיבה, עבודה שנמשכה עד לשעה שתיים-שלוש אחרי חצות הלילה, ובשעה שבע בבוקר של ערב פסח היה עליו להיות במקום האפייה כדי להכשיר את המאפייה.
"כשסיימו את כל העבודות, קראתיו אליי בשעה חמש בערב, וציוויתי עליו שילמד היטב את המאמר 'ששת ימים' ש'בסידור' [עם דא"ח, הכולל את מאמריו של אדמו"ר הזקן], ולמחר – יום ראשון של פסח – יבוא אליי בשעה שבע בבוקר ואלמד איתו את המאמר.
"ידעתי שהוא אחד הממונים על השולחנות ב'זאל' הגדול, ועד לאחרי ה'סדר' – שבוודאי יימשך עד לשעה שתיים אחרי חצות הלילה – לא יהיה לו אפילו רבע שעה פנאי ללמוד. כל העניין היה כדי לראות עד כמה נוגע לו לימוד החסידות.
"בשעה שבע בבוקר, היה המאמר קלוט במוחו, לפי ערך ידיעתו אז בחסידות. למדתי איתו עד לשעה שמונה. כשנכנסתי אחר כך אל אבי וסיפרתי לו ככל האמור, היה שבע רצון ואמר לי, 'נטענו בעזרת ה' יתברך אילן עושה פרי; הריני מקווה שהוא יהיה טופח על מנת להטפיח, ואם כי יעבור עוד זמן רב, הרי סוף סוף יהיו ענפיו מרובים עם פירות רבים וגידולי גידולין'.
"ב'אחרון של פסח', בשעת סעודת החג אצל תלמידי הישיבה ב'זאל' הגדול, אומר לי אבי: 'יוסף יצחק! ראֵה פעולת זעה של מצווה – בהצביעו על הבחור האמור מבלי שיבחינו בכך – הוא הרי קיבל פנים אחרות לגמרי, הגסות הוסרה ונראים פני אדם!'".
מתוך פרק רביעי
עד כדי מסירות נפש
יום אחד נודע לרבי הרש"ב כי ה'משכילים' זוממים לפגוע בחינוך היהודי ובהתנהלות הקהילות היהודיות על פי המסורת המקובלת מדור דור. הללו ליקטו וערכו חומר רב נגד תורת ישראל ועמדו להגישו לשלטונות רוסיה. מי שהופקד על עריכת החומר היה 'רב מטעם' בעיר אודסה, ד"ר מ"ל קרֶפס שמו. באותה עת הוא שהה בעיר הבירה פטרבורג, כדי להשלים את הכנת החומר עליו שקד ולהגישו לאחר מכן לממשלה.
הרבי הרש"ב קרא לבנו, הרבי הריי"צ, והורה לו לנסוע לפטרבורג ולהכשיל את מזימת ה'משכילים'.
הרבי הריי"צ שהה בפטרבורג כמה ימים, אך כל המאמצים שעשה – לא צלחו. ככל שהוגיע את מוחו, הפעיל קשרים והפך כל אבן בסיפור הזה, לא מצא דרך לבטל את הגזירה. בצר לו חזר לליובאוויטש לדווח על כך לאביו.
הכול ירד לטמיון
בהיכנסו אל אביו מצא אותו עוסק בהכנות לתפילת שחרית. הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, והוא בדק את ציציותיה.
כששמע הרבי הרש"ב את דברי בנו, הגיב על כך בסיפור:
"פעם אחת הטיל כ"ק רבנו הזקן על בנו כ"ק רבנו האמצעי שליחות מסוימת. כעבור זמן שב רבנו האמצעי לאביו והודיע לו כי לא עלה בידו למלא את השליחות. באותם רגעים עמד רבנו הזקן, טליתו על כתפו והוא בדק את הציציות. בשומעו את דברי בנו, הגיב רבנו הזקן ואמר: 'רואה אתה? זוהי טלית. טלית היא בחינת 'מקיף', והאור המקיף מסמא את עיני ה'חיצונים'". 'חיצונים', כידוע, הוא כינוי קבלי לכוחות הטומאה.
"כששמע בנו את הדברים, אחז בציציות טליתו של אביו ונשק להן. הוא חזר ונסע בניסיון למלא שוב את שליחות אביו, והפעם הצליח".
כאשר סיים הרבי הרש"ב את סיפורו הבין בנו מה עליו לעשות. הוא התקרב לאביו, אחז בציציות טליתו ונשק להן. מייד לאחר מכן חזר לפטרבורג, נחוש להצליח במילוי המשימה.
רעיון חדש הבריק במוחו של הרבי הריי"צ. הוא הלך למלון שבו שהה אותו קרֶפס, וביקש לפגוש אותו. קרֶפס קיבלו בכבוד, והם שוחחו ביניהם שעה ארוכה. האיש התפאר באוזניו כי בקרוב, לאחר שימסור לממשלה את החומר שהכין נגד האדוקים בשמירת הדת, יתערב השלטון בחיי הקהילות היהודיות ויתמוך בקו החדש שלו ושל חבריו ה'משכילים'.
הרבי הריי"צ שאל את קרֶפס אם יוכל להראות לו את החומר שהכין. "בוודאי", השיב בשחצנות, והושיט לידי הרבי הריי"צ כמה מחברות שנועדו להימסר לשר הרוסי. הן כללו פירוט של טענות ה'משכילים' על החינוך הישן וכן של הצעות השינוי שלהם.
הרבי הריי"צ נטל לידיו את המחברות – כביכול כדי לעיין בהן – ומול עיניו ההמומות של קרֶפס קרע אותן לגזרים.
"מה עשית?!", החל קרֶפס לצווח עליו. "מאמץ של חודשים הורדת לטמיון! חוץ מזה, כעת לא אוכל להגיש את החומר במועד שהוקצב לכך!".
קרֶפס השתולל מזעם, איבד שליטה על תגובותיו וסטר לרבי הריי"צ על לחיו. הרבי הריי"צ קם ומיהר לעזוב את המלון. הוא חזר אל אביו ובישר לו כי המשימה הוכתרה בהצלחה.
ואגב, סופו של אותו רשע הוא שכעבור זמן לא רב חלה בשחפת ומת בחטף.
לא מדובר כאן אפוא בתעוזה גרידא, אלא בגבורת לב היונקת את קיומה מחיבור למדרגה רוחנית גבוהה. מאותו 'אור מקיף' שמסמא את עיני ה'חיצונים'. בכוחו פעלו יחד הרבי הרש"ב ובנו הרבי הריי"צ למען הצלת ישראל – ובחסדי ה' הצליחו. ■