נתינת מעות לעבד שקונה בהם חמץ- מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה לך אוכל, אע"פ שיודע שיקנה בזה חמץ, אע"פ שמזונותיו עליו, (ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא). אבל לא יאמר לו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול, אפי' אם אין מזונותיו עליו, מפני שנראה כשלוחו, אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול. ואם אומר לו צא ואכול חמץ ואני פורע, או שלא מזכיר חמץ אבל יודע שילך לאכול חמץ, השו"ע כתב שאסור, דהחנוני הוא כשלוחו והוא כמאכילו ונהנה ישראל שמקבל מנכרי ככרות בכל שבוע עבור ריבית, ממנו כיון שמזונותיו עליו, והביא שיש מתירים אא"כ לכתחילה יאמר לנכרי שבשבוע של פסח יתן לו קמח או הקדים דינר לחנוני ואמר לו לתת מזונות לעבדו כשיבוא דמי הככרות או שיתן לו ככרות שיאפה אחרי פסח, (דאל"כ (שבזה אסור אפי' אם אינו יודע שיקנה חמץ, כיון דהוי כיון שהנכרי חייב לתת לו וייחד לו בפסח ככרות הוי כזכה כשלוחו), וה"ה בנותן לו בשעה שהחנוני נותן את החמץ בהם וכאילו עבר הפסח על חמץ של ישראל), ובכהאי גוונא לפועל, ורק כשמשלם לו אח"כ מותר, דאינו אלא כפורע אף אם הכין לו ככרות חמץ בפסח לא איכפת לן, ובדיעבד חובו, (וי"א שגם בהקדים לו דינר, אם הרשהו להוציאו אף אם לא התנה מותר לקבל ממנו את הככרות אחר הפסח בהוצאה לפני שנותן לו אוכל מותר, אבל כמה אחרונים בשביל שבוע של פסח אע"פ שייחדם לישראל בפסח, דכל אוסרים בזה), וכן אם הישראל מעביר בעצמו את החמץ שלא באו לרשות ישראל לא זכה בהם. וכתב הט"ז שהתנאי
מהחנוני לפועל אסור אפי' אם לא נתן מעות כלל, דקנה החפץ במשיכתו מן העכו"ם, ואם הפועל נתן את המעות לחנוני, מותר לפי תוס', מפני שהחנוני מקנה את החמץ למי שנתן לו את המעות, ובעה"ב אינו אלא שליח להביא את החמץ. ולדעת היש מתירים מותר גם לומר לחנוני תן לפועלי חמץ ואני פורע. וכתב (וה"ה בריחיים), והישראל מקבל את השכירות ממי המ"ב שהעיקר כהמתירים, ולכתחילה נכון לחוש לאוסרים, שעושה שם שיכר, יש למכור את הזכות לנכרי או והיינו דהיכא שמזונותיהם עליו לא יאמר לו שיקיף על להשכירה לנכרי לכמה שבועות כדי שימי הפסח יהיו חשבונו, אלא יתן לו מעות מזומן והוא יקנה מה שירצה.
מועיל דווקא כשיכול לפרוע לו בכל יום, אבל בהלואה שאין אחד מהם יכול לחזור בתוך הזמן, צריך להתנות בתחילת ההלואה, ומהמ"א ועוד אחרונים סוברים שאין לחלק בזה, וכתב הבה"ל שאין דבריהם מוכרחים אלא כשהנכרי מתרצה לתת בפסח מעות, אבל כשאינו מתרצה אפשר שאין הישראל יכול לשנות מהתנאי הראשון, והפמ"ג מחמיר כהט"ז במקום שדינא דמלכותא הוא שהתנאים קיימים ובדיעבד צ"ע, ודעת הבה"ל שבדיעבד אין להחמיר בזה.
בהבלעה, כיון שהישראל רוצה בקיום החמץ (שהרי אם ישפך הלתת תבקע היורה אם היא עומדת על האש), וכשמקבל שכר נמצא משתכר באיסורי הנאה, וגם כיון
ישראל ונכרי שיש להם תנור בשותפות ושניהם שותפים בככרות, בסתמא אסור לישראל ליטול אחרי פסח עבור תינוק שנחוץ לו לאכול או לשתות חמץ צריך לקחת חלקו אפי' מעות, אבל אם הישראל אמר לנכרי לפני פסח אותו לבית הנכרי ולבקשו שיאכילו חמץ, ולא יקח את 'טול אתה שבוע של פסח בין יהיה בו בין לא יהיה בו, ואני החמץ ביד מפני שזוכה בו, ואם הנכרי לא מסכים לתת שהמנהג לתת מידת לתת ולא מעות, נמצא שכבר זכה אטול שבוע לפני או אחרי פסח כפי מה שיזדמן לי' מותר, בחינם מותר להבטיח שישלם לו אח"כ, אבל לא יתן לו הישראל בחמץ בפסח, ואף אם נותנו אחרי פסח הוי חמץ דרק חולקין הזמן, ואם אמר לו 'טול אתה הככרות מה מעות לפני או בשעה שנותן את החמץ לתינוק, מפני שקונה של ישראל שעבר עליו הפסח. ואם לא חכר את הבית אלא שיהיה בפסח ואני אטול ככרות כסכום זה אח"כ' אסור, כיון בזה את החמץ כנ"ל. ואם אינו יכול לשאת את התינוק מחוץ רק שהמדות שהעושים נותנים יהיו שלו, די שיצוה שלא שניחא ליה בככרות והתנור זוכה לו אלא שהוא מחליפם עם לביתו, ובעל כרחו צריך הנכרי להביא את החמץ לבית יפרישום בפסח אלא יכתבו בפנקסם שטחנו בפסח ואחרי הנכרי ונמצא נהנה מן החמץ, ואם אמר "ואני אטול דמים הישראל, יאמר לנכרי שיוציא מביתו את כל החמץ שנשאר, פסח יתנו לו, אמנם התר זה אינו ברור, וצ"ע.