"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים". (שמות יט ה).ודרשו חז"ל 'אם עתה תקבלו עליכם, יערב עליכם מכאן ולהבא, שכל ההתחלות קשות. השמיעה בקול ד' וקיום המצוות קשה היא רק בתחילתה, אבל מכאן ואילך 'יערב לכם'.
לכאורה 'פתח בכד וסיים בחבית' (בק כז),פתח בקבלה וסיים בהתחלה, האם די בקבלה, או שצריך גם התחלה. ביאור הענין בס"ד הוא דהא בהא תליא, קבלה בלא התחלה מתפוגגת, התחלה בלא קבלה היא קשה, צריך לחזק מחד את הקבלה, ומאידך להתחיל בעשיה, ואז, מבטיחים לנו חז"ל 'מכאן ואילך יערב לכם'.
'רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע, ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנוגעות לתנועות הנדון, ואין לי בעולמי אלא זאת'. (אגרות חזו"א א קנג). 'בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים, העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גדול מכשלון בעוון'. (שם).
הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר הוא ללמוד בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה, כי זה הלימוד עושה קנין חזק בנפשו היות העבירה מרוחקת ממנו בטבע. (הגרי"ס באגרת המוסר). בטור זה אנו מביאים בפני הלומדים מידי חודש עיון עמוק בנושא הלכתי מעשי, בדיני ריבית החמורים, וכאמור עיון זה הוא הכח הרפואי כנגד תחלואי היצר, ודקדוק ההלכה הוא הוא העונג האמיתי.
עוד כתב החזו"א (אמונה ובטחון ד' ז'-ח')שדקדוק הדין היא הדרך לתיקון המידות, כי אף קיום המצוות בשטחיות כמו ההמון זה קל, אולם המקיים את ההלכה לפרטיה ודקדוקיה עומד תדיר בפני נסיונות, פעמים מפני העצלות או הפסד ממון או כבוד ושלא להגרר אחרי סביבתו ועוד נסיונות רבים, וכיון שהמידות מתנגדות לדקדוק הדין, הרי הדקדוק מלבד שמרומם את האדם בכללות ללכת אחרי השכל ולא אחרי הנטיות הטבעיות, הוא גם מתקן את המידות באופן פרטי, שכל דבר שעושה לדקדוק ההלכה נגד מידותיו, מרגיל אותו לתיקון אותה מידה, ומאידך עזיבת דקדוק ההלכה מפסידה את תיקון המידות, שכאשר יודע שיש בהלכה שנפגש בה פרטים רבים ונמנע מלבררם, והולך אחרי מידותיו ונטיותיו הטבעיות, ממילא מתרגל ללכת אחרי מידותיו.
כאשר אנו לומדים הלכה, עלינו לברר את ההלכה הדק היטב היטב הדק, וכן להעמיד לנגד עיננו את המציאות המעשית של הדברים, ולקבל על עצמינו עול מלכות שמים להתייעץ בכל תנועה עם חלקי השו"ע, ועי"ז נזכה לקיים את ההלכות כתיקונם, לחזק עצמינו ביראת שמים אמיתית ובמידות טובות,להתענג על ד', וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
גם מי שלא הורגל לדקדק בהלכה, ומציאות הדקדוק נראית לו קשה ורחוקה, עליו להתחיל בהדרגה, להקדיש זמן ללימוד ההלכה, לברר לעומק מקרים העולים על הפרק, לדקדק בדברים שלא דקדק בהם עד כה, והרגל נעשה טבע לקנות בנפשו קנין אמיתי בדבר.
וכעת נעבור לעיין בדקדוקה של הלכה.
יהודי אירס את ביתו בשעטו''מ, וכנהוג - תיכף תפסו תאריך באולם שבחרו לאחר הבירורים המתאימים, שילמו מקדמה כנדרש, ופנו להמשך הכנות לחתונה.
לקראת התאריך שנקבע פנו מהאולם להסדיר מראש את גמר התשלום (נהוג לדרוש כן בכדי שלא יצטרכו אח''כ לרדוף אחרי בעלי השמחה). נכנס ראובן למשרד המנהל וביקש שהתשלום יהיה בהיתר עיסקא. המנהל - יר''ש ולמדן מובהק - תמה טובא, הלא כך נהוג תמיד שמשלמים מראש כאמור, ורבים וגם טובים קיבלו ממני שירות בתנאים האלה ואין פוצה פה. ועוד הלא בתשלום המקדמה לא בקשת שיהיה בהית''ע ומאי שנא השתא.
השיב אבי הבת, את המקדמה - שאינה ניתנת בתור הקדמת מעות אלא בתורת בטחון לעמידה בהתחייבותך כצד בעיסקה-מקובל להורות להתיר, ואבוהון מדברי המהרש"ם (משפט שלום סי' רט סז. במוסגר) דאין לאסור מעט מעות שניכר לעין כי לא מחמתם הוזיל המקח ועיקרם לשם קנין כמנהג הסוחרים בכדי שיהי' מוכן לו סוחר לקבל בעת שיהיה לו הסחורה.
ויש להבין בדבריו שלא נאסרה פסיקה אלא בגוונא שההקדמה נועדת להנאת המתנת מעות למוכר או שעכ''פ היא מהווה סיבה עיקרית לדרישתו זו, אבל כל שהרצון הוא לשמור לקוחות וכד', אלא שדורש 'דמי רצינות' לא אכפ''ל שגם נהנה (ומש''כ מהרש''ם 'מעט' כוונתו ביחס לעסקה, והכל לפי הענין), משא''כ השלמת התשלום מהיכא תיתי להתיר, ואינני יודע לפרש מנהג העולם להקל בזה, שמא לאו אדעתייהו. נחזי אנן אם צדקו דבריו.
הנה שכירות האולם שהוא קרקע כבר הכריע הש''ך (נכוה''כ קעו ו)דשרי אף שלא נכנס מיד לקרקע, ואף דרע''א (עב:) צידד לאסור כשאין בעה''ב יכול לתת לו מיד כגון שכעת שכורה הקרקע לאחר, והכ''נ מצוי שהאולם שכור ללילה הסמוך, מ''מ בד''כ יכול לתת לו את האולם בבוקר וכד'. ואף אם לא חתמו על חוזה ומשלם בהעברה בנקאית דיל''ד טובא דלא חשיבא קנין כסף(ואולי כך אף בצ'ק), מ''מ שרי משום 'יש לו'.
הן אמנם מתן שירות המלצרות לתאריך ושעות מסויימות הוי פועל, ולא קבלנות אלא כשכיר יום, דאף שהמנהל לאו דוקא צריך להיות בשטח ודי לו לדאוג מראש לתפקוד הפועלים, מ''מ משועבד לספק את פעולתם בתאריך ובשעות המסוכמות, באופן שאם תהיה תקלה או אפילו ירידה באיכות השירות מחוייב לטפל מיידית (אבל זה שהפועלים שכירי יום לא נוגע לן, דאינם משועבדים לבעל השמחה אלא למנהלם. איברא דבברית יהודה (פכ''ו הע' ז)נ' דנקט דכשם שפסיקה המחייבת חיטים אסורה הכ''נ פסיקה המחייבת העמדת פועלים אסורה,וכן נקט בנתיבות שלום עמ' תקיב וביותר עמ' תרכב בשם הרב אלישיב. ותימה, דלא קרב זא''ז, דבפסיקה חיוב המוצר-שהוא החיטים-הוא המוטל אקרקפתא דגברא והאספקה אינה אלא היכ''ת לקיום החיוב, לעומת זאת קבלן עבודה לא מתחייב כל מוצר אלא מחוייב לספק פעולה, ומה לי אם ע''יגופו או ע''י שיספק פועלים). ובברייתא ב''ב פז. אסרה לשלם לפועל אם לא מתחיל במלאכה מיד אף שע''י המעות נשכר לו מיד למלאכה לכשיגיע הזמן, מ''מ כיון שפועל יכול לחזור בו משום 'עבדי הם' דמיא להו לאינשי כהלואה. אלא שהברייתא מיירי בהוזלה, ובאג''מ (יו''ד ג קסא הע' יט) כתב לדייק מינה שדוקא בהוזלה נאסר, אבל למיחש שמא יתייקר לא חשו בה. מיהו יש לדחות דנקטה הוזלה משום כחא דהתירא דסיפא - 'אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר', דקמ''ל דאף שיכול לחזור בו שרי אפי' בהוזלה.
אכן היה מקום לדון להתיר משום דהוי דרך מקח שהתיר רע''א (שם) בקרוב לזה ולזה, ופסיקה שאסורה בשווי השוק שמא יתייקר - אף שיתכן שיוזל ואינו קרוב לשכר מלהפסד-הוא דוקא דרך הלואה דהוי חוב על גופו לספק לו מוצר, אבל דרך מקח - שמוכר לו דבר מסויים - לא אסור אלא בהוזלה, והכא לכאו' דרך מקח הוא שהרי משכיר את עצמו, ואמנם כיון שיכול לחזור בו מחזי כהקדמת מעות מ''מ מסתברא דהך מחזי היינו כהקדמה על דבר מסויים, וא''כ אין לאסור אלא בהוזלה.
אבל זה אינו, דאי הוי דבר מסויים אמאי לא התירו משום משום 'יש לו', אע''כ כיון שיכול לחזור בו מחזי כחוב על גופו[ושאני פסיקה ב'יש לו' דאיכא מי שפרע או עכ''פ מחוסר אמנה, משא''כ פועל. יעוי' שבט הלוי (ז רלו או' ה) שדן אם גבי פועל יש משום מחוס''א, ולכאו' מכאן מוכח כדאמרן],א''כ הוי דרך הלואה ואסור אפי' שלא בהוזלה.
ברם במתני' (ב''מ עה.) נכש ואנכש מותר נכש ואעדור אסור, ופירש הראב''ד (בשיטמ''ק)דאף דניכוש ועידור חשיב יש לו מ''מ 'אינם עומדים בשער אחד ואפילו בזמן אחד'. הא קמן שגם נכש ואנכש שעשוי להתייקר[דלא שמענו להתיר עדור ואנכש, הרי דחיישינן שהניכוש יתייקר]ואעפ''כ מותר משום יש לו אף שיכול לחזור בו, והא דאסרה ברייתא דב''ב שם היינו דוקא בהוזלה וכדנקט באג''מ הנ''ל.
ובטעם הדבר י''ל דהנה אף דקי''ל(קעג ז)דפסיקה ביש לו מותרת אפי' בהוזלה, מ''מ באין לו ובאנו להתירה משום יצא השער - אף שגם יסוד היתר זה הוא דחשבינן שאין המתנת זמן ['כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה' (ב''י ריש סי' קעה)]- מ''מ מהני רק שלא בהוזלה(קעה ה).
שמעינן מן הדא דיצא השער קליש מיש לו, ולא אמרינן כאילו אין זמן כאשר ניכר - ע''י ההוזלה - שמעמיד כאן זמן, והכ''נ יל''פ ד'יש לו' בגוונא שיכול לחזור בו גם הוא קליש, הלכך בהוזלה שמעמיד כאן זמן אסור, אבל בלא הוזלה שרי (וכבר העלנו כן בס''ד ב'תמצית' אב תשפ"ד).
הבעיה הברורה היא שמתחייב לו אוכל ובד''כ אין לו, ואפי' אם יש לו יתקלקל עד הזמן שקבעו וי''ל דכה''ג לא חשיב יש לו. ואמנם אם כנים דברי בעל השמחה שהמקדמה איננה אלא דמי רצינות ניחא, דכבר שומר לו מחיר מחמת המקדמה וממילא גם אין בעיה להשלים את התשלום לפני הזמן, אבל בד''כ האולמות דורשים סכום גבוה למקדמה, ובברית יהודה (פכ''ד הערה ב') נתחבט מה השיעור של 'מעט' דהמהרש''ם, ונטייתו שתלוי בסכום ולא לפי היחס לערך המכירה. וכ''נ ממהרש''ם דכתב שניכר לכל שאינו מחמת הקדמת המעות, והכי מסתברא דאל''ה הותרה הרצועה בכל פסיקה דנימא שרוצה לסגור עיסקה ולא מפני הנאת ההקדמה.
לכן נראה שיש להקפיד על היתר עיסקה, וכן נקטו בפשיטות בספר תורת רבית (פרק י' סע' עה-פג), וכן בחוט שני (עמ' צ"ח).