חמץ של ישראל שמכרו או נתנו לנכרי, החמץ מותר בהנאה אחרי הפסח, אף אם הישראל יודע שהנכרי לא יגע בו אלא יחזירנו לו אחרי פסח, ולהלן יבוארו פרטי דיני מכירת חמץ.
מתנה או מכירה גמורה- צריך ליתנו לנכרי במתנה גמורה בלי שום תנאי (שמא יעבור הנכרי על התנאי ותתבטל המתנה למפרע ועבר על בל יראה), או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט ואין לחוש לביטול מקח, כיון דניחא ליה שלא ישאר ברשותו ויאסר בהנאה, ועדיף לו למוכרו למכיריו בדבר מועט, דמסתמא יחזירוהו לו אחרי פסח,
והאידנא נוהגים למכור בערך בשווי החמץ, והנכרי נותן דמי קדימה לתחילת פרעון, והשאר זוקפין עליו במלוה. וטוב שלא יקבעו מחיר גבוה הרבה יותר מהשווי האמיתי, ומשמע בפמ"ג שבמקום שגם למנהג הנכרים יש בזה ביטול מקח זה לעיכובא, וצ"ע. ולא מספיק לומר מה הוא מוכר, אלא צריך לפסוק את דמי הדברים הנמכרים, או שיאמר לו שישלם כפי שישום פלוני או כפי שישומו שלשה בקיאין. ואם הנכרי אינו
הפסח, וחלק עם הנכרי אחר הפסח, החמץ של הישראל רוצה להחזיר אסור לכופו בדיניהם או בשאר כפיות להחזיר, אסור בהנאה, (ויש מצדדים שאם רובו של הנכרי בטל ברובא, אך זה אך אם נתן רק מקצת הדמים ואינו רוצה לשלם את שאר
המעות, מותר לתבוע אותו בדיניהם שישלם לו את שאר של הנכרי ולא של העדים, דאין זכיה לנכרי), וי"א שאין ותתבטל המכירה למפרע ויעבור הישראל על בל יראה, אבל המעות או שיתן לו את החמץ בתורת תשלומין על החוב. קניינים אלו מועילים בנכרי אלא רק בישראל. ועל כן אם הקנה לו לגמרי ושייר לעצמו זכות שאם ימכרנו ימכרנו (ואסור לישראל אחר לקנות את החמץ מהנכרי אחרי פסח, לכתחילה יקנה לו בכסף ומשיכה יחד דמועיל לכו"ע, או דווקא לו, י"א שזה מותר אפי' לכתחילה, דכיון דאינו תנאי, ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים, וזה תקנת חכמים עכ"פ במשיכה דמועיל לרוב הפוסקים, ואם מכר בכסף או גם אם ימכור לאחר אינו מבטל מכירת הישראל, ומ"מ לא ולא גרע מעני המהפך בחררה, ואם שילם לנכרי יותר מהראוי אגב או חצר או חליפין, מותר לאחר הפסח, וכן אם נזכר אחרי לתת א"צ להחזיר לו אלא בשיעור הראוי לתת). ומותר לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר פסח חמץ אחר.
מתנה ע"מ להחזיר לאחר הפסח וה"ה מכירה ע"מ להחזיר לא מהני, ויש להסתפק אם זה משום חומרא דחמץ, או משום שמא לא יחזירו לו ותתבטל המכירה למפרע, ורעק"א תמה שהרי אם לא יחזיר יכול לומר הריני כאילו התקבלתי, הוי כאילו קיים התנאי, ובדיעבד אם כף, או ע"י נתינת פרוטה בתורת השתעבדות (דבתורת תחילת החזירו לו נחלקו האחרונים אם מותר, ואם לא החזירו עבר בבל יראה. ואם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי, להמ"א מותר בדיעבד, וכ"ש דמהני היכא שאמר ותחזירהו לי לאחר הפסח, וכ"כ הא"ר והמחצית השקל והדגול מרבבה, ובחק יעקב כתב שלשון זה אינו לשון מתנה כלל, ובדעת הט"ז והגר"א צ"ע אי מהני.
כמה תנאים במכירה- צריך לפרט כל מין חמץ שיש לו, ולא יכתוב סתם שהוא מוכר כל דבר שיש בו חשש חימוץ, ורק המדידה או השומא יכולים להיות אחרי פסח, ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ, ועבר עליו הפסח, השדי חמד מביא כמה אחרונים שמצדדים להקל בדיעבד. וצריך לפרט בשטר את שם הלוקח.
שהחמץ לא יהיה בבית הישראל- צריך שהנכרי יוציא את החמץ מבית הישראל, י"א דהיינו שיוציאו לביתו או לסימטא כדי לקנותו במשיכה, ואח"כ יכול להחזירו לבית הישראל ויעשו לו מחיצה עשרה, אבל דעת כמה אחרונים שאסור שיחזירו לבית הישראל, דמיחזי שהוא שלו, וגם יש לחוש שיבוא לאוכלו, ולא מהני לזה יחוד זוית או מחיצה, אמנם בדיעבד אם לא הוציא ולא ייחד מקום אין לאסור אם המכירה היתה כדין. ואם יש הרבה חמץ וא"א להוציאו מביתו, ימכור לו גם את החדר בכסף עם שטר, (ואם ירא שהנכרי יחזיק בחמץ וזה הפסד מרובה, יש להקל להתנות עמו שיקנה בכסף בלי שטר), וימסור לו את המפתח של החדר כדי שיוכל להכנס לשם מתי שירצה, או שעכ"פ יאמר לו שיוכל מתי שירצה לקחת את המפתח ולהכנס ליטול את החמץ.
ברירא כ"כ להתיר בזה כיון ששייר לעצמו בגוף החמץ. (סעיף ד').
מכירה באופן שהנכרי ירויח כשיחזור ויקנה ממנו-מותר לישראל לומר לנכרי שבמקום לקנות חמץ במנה כפי שהוא צריך, יקנה ממנו מאתים, וכשיצטרך אותו אחרי פסח יתן לו רווח על כל המאתים. וכתבו האחרונים שרשאי אפי' להבטיח שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו רווח. (שם).
חמץ של ישראל שביטלו או הפקירו אסור לאחר הפסח אפי' בהנאה, גזירה שמא ישאיר ויאמר שהפקיר. ואם הישראל גם בדק את החמץ, י"א שגם בזה החמץ אסור בהנאה, דלא חילקו בדבר, ויש מקילים עכ"פ בהנאה כיון שעשה הכל כדין, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על המקילין. ואם היה בספינה או בדרך ויש איתו חמץ ואין לו למי למוכרו, והפקירו בפני עדים, לדעת רוב האחרונים אסור לזכות בו לאחר הפסח ולהנות ממנו, ובמקום הפסד מרובה יש להתיר למוכרו לנכרי או שיחליפו עימו בדבר אחר. ואם היה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בביתו ואין לו למי למוכרו
שהגיעה שעה שישית, אפשר לסמוך על קניינים אלו וא"צ לפדות את
החמץ מהנכרי ולבערו. ואם א"א למשוך את החמץ, כגון שהחמץ מרובה או שאינו כאן, יקנהו בשאר קניינים הנהוגים אצל הסוחרים באותו מקום שבזה גומרים את המקח (כגון ע"י שהלוקח רושם סימן ידוע על הדבר הנקנה, או בתקיעת
פרעון זה קנין כסף), או ע"י מסירת מפתח ובלבד שיאמר שמוכר את החמץ בעד סך כך וכך ולא שיאמר הריני מוכר לך את המפתח), וכן יכול להקנות או להשכיר לנכרי קרקע ויאמר לו שאגב זה הוא מקנה לו את החמץ שבאותו מקום או בכל מקום שהוא, דקנין אגב מועיל אע"פ שאינם צבורים כאן, (אלא שבאופן זה כתב המקור חיים דמהני רק אם נטל כל הדמים ולא בזקף חלק מהדמים במלוה, אכן כמה אחרונים מקילים בזה), והקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר אבל אם מתנה שמקנה לו בכסף לבד קשה להקל בזה, אבל אפשר להחזיק בקרקע באחד מדרכי קנית הקרקע, והיינו בחדר שיש בו מנעול ונכנס לתוכו על דעת להחזיק בו, ובשכירות מספיק כסף לבד, וא"צ לתת את כל הכסף כדין, והפקירו בפני עדים, יכול לזכות בו ולהנות ממנו אחרי ומספיק לתת דמי קדימה ולזקוף את שאר הכסף במלוה. פסח, כיון שהחמץ לא היה בידו ולא היה יכול למכור או ובית שכור א"א למוכרו לנכרי (דאינו שלו) אלא להשכירו לבערו. (סעיף ה'). להחזיק בו כליו או מטלטליו דלהשכיר לנכרי לדור אין לשוכר רשות, וישכיר לו סתם ולא יאמר שמשכירו כדי להניח בתוכו חמץ. וקנין אגב לבד אין סומכים עליו לכתחילה מפני שיש מפקפקים על קנין זה, ומ"מ בשעת הדחק אפשר לכתחילה לקנות בקנין אגב, מפני שכמעט כל האחרונים החזיקו בקנין זה למובחר שבקניינים, ומ"מ לכתחילה יצרף לזה עוד קנין כמו סיטומתא או קנין סודר (וכמו שנוהגים היום לכפול כמה קניינים). וקנין שמועיל בדיניהם יש מחלוקת אם סומכים בזה גם לענין איסורא כמו מכירת חמץ, וגם קנין סיטומתא לא ברירא לכתחילה לסמוך עליו, ונכון לכתחילה שלא לסמוך על מנהג הסוחרים אלא לצרף עוד קנין. והיכא שעושה כמה קניינים, נכון שיאמר בפירוש שהוא מקנה אפי' בקנין אחד או בכל הקניינים, וטוב שגם יפקיר לפני בי"ד אם הנכרי לא קנה באותם קניינים.
איסור נעילת החמץ מפני הנכרי- איסור גמור להניח שום קנין בהחזרת החמץ לישראל- כתב בבגדי ישע שגם כשהנכרי מחזיר את החמץ לישראל אחרי פסח צריך לקנותו באחד מדרכי הקניינים, וכתב הבה"ל שדי שיקנה מהנכרי את החמץ והחדרים בכסף, והנכרי יחזיר את שטר המכירה, דהיכא דסמכה דעתיה יכול ישראל לקנות מנכרי קרקע בכסף בלי שטר.