בן המלך וה'אני'

בן המלך וה'אני'

כל שנה משתמשים בו הדרשנים כדי להמחיש את חובת היהודי לחזור בתשובה באלו הימים. הגיע הזמן לראות איך נראים הדברים מזווית ראייתו של גיבור המשל

על הגזוזטרה המפוארת במרומי הארמון המלכותי ישב בן המלך, שקוע בהרהורים נוגים.

כמה משלים התחברו עליו ועל מעלליו, כמה קיתונות של דיו נשפכו על מערכת היחסים המורכבת בינו לבין אביו, המלך. כל שנה מחדש, בפרוס חודשי הרחמים והתשובה, מסירים בעלי המוסר את דמותו מעל המדף, מנערים את האבק שדבק בה בימי החולין, ומשתמשים בו כדי להמחיש את עבודת האדם באלו הימים.

מה לא אמרו עליו? מה לא כתבו עליו? שנה אחר שנה מנתחים הדרשנים לעומק את אישיותו המסובכת, מתארים את ילדותו בצל הארמון המפנק, ומעלים על נס את מאמציו המרובים של יועץ המלך הזקן והחכם להשפיע עליו למוטב.

בצדק ציינו כמה דרשנים, שהתנהגותו השלילית נבעה בחלקה מחיי ההפקר להם התמכר משחר נעוריו. החיים בקרב החצרנים ההוללים השפיעו עליו לרעה. בשלב מסוים הוא אף ברח מהארמון והסתפח לחבורת פוחזים באחד הרבעים המפוקפקים של העיר. באחד המשלים חושפים סוד אפל מעברו: הוא עסק במעשי פשע ומרמה עד כדי כך שאפילו אביו, המלך, החליט שהגיע הזמן להעמיד אותו לדין על כל מעלליו.

המעלות

אבל למרות חסרונותיו המרובים, התברך בן המלך גם בכמה מעלות חיוביות שעליהן לא תמיד מדברים. יש לו סבלנות אין קץ, נכונות להקשיב ושאיפה גדולה להשתפר. חזותו החיצונית אינה הולמת בן מלך, ומעשיו מעוררים תרעומת בחוגי השלטון - אבל בליבו פנימה הוא עדיין נסיך. והוא בהחלט נזקק לכל אותה סבלנות.

אחרי כל כך הרבה שנים, התרגל בן המלך לכך שחייו הפרטיים הם נחלת הכלל. אין כמעט פרט מביך מעברו שלא מצא את דרכו אל בתי המדרש.

פעם הוא מסתובב בבגדים קרועים ואינו מזהה עוד את אביו; פעם הוא מתרועע עם איכרים ושוכח את גינוני המלכות; ובגרסה אחרת הוא מוצא את עצמו מושלך לבור, כלוא בבית האסורים או מתגלגל באכסנייה נידחת בקצה הממלכה.

הכול, כמובן, לצורך המשל.

גם אביו לא יצא בזול. פעם המלך כועס עליו, פעם מתגעגע אליו, פעם שולח אחריו שליחים ופעם יוצא בעצמו לחפש את בנו האובד. אפילו הארמון כבר הספיק להחליף במרוצת השנים אינספור שערים, שומרים ויועצים - הכול בהתאם לצרכי הדרשן ולמסר שאותו ביקש להעביר.

בן המלך אינו מתלונן. להפך. אם יהודי אחד התעורר לתשובה בזכות צרותיו, מבחינתו היה שווה לסבול הכול. אבל למרות חסרונותיו המרובים, התברך בן המלך גם בכמה מעלות חיוביות שעליהן לא תמיד מדברים. יש לו סבלנות אין קץ, נכונות להקשיב ושאיפה גדולה להשתפר. חזותו החיצונית אינה הולמת בן מלך, ומעשיו מעוררים תרעומת בחוגי השלטון - אבל בליבו פנימה הוא עדיין נסיך. והוא בהחלט נזקק לכל אותה סבלנות.

אחרי כל כך הרבה שנים, התרגל בן המלך לכך שחייו הפרטיים הם נחלת הכלל. אין כמעט פרט מביך מעברו שלא מצא את דרכו אל בתי המדרש.

שעות ספורות קודם יום הכיפורים, קומץ בן המלך את אגרופיו ומחליט בליבו בנחישות: עד כאן! עם הקריירה הנצחית שלו כגיבור המשלים, הוא סיים. שהדרשנים ימצאו לעצמם בשנה הבאה משל חדש!

הגיע הזמן להסדיר אחת ולתמיד את היחסים עם אבא. הגיע הזמן לקחת אחריות ולהתחיל להתנהג כמי שעתיד לרשת יום אחד את המלוכה.

בקיצור, אומר לעצמו בעודו צועד במרץ בחזרה לארמון, הגיע הזמן לעבור מהמשל לנמשל...

מה לא אמרו עליו? מה לא כתבו עליו? שנה אחר שנה מנתחים הדרשנים לעומק את אישיותו המסובכת

למען שמו באהבה

משה רבנו מתאר בפני בני ישראל את הצרות שעתידות לעבור עליהם לאורך הגלות הארוכה, וכתוצאה מכך את הייאוש שלהם מן הגאולה, אך גם את העובדה כי למרות זאת הקב"ה יגאל אותם למען שמו. "כי ידין ה' עמו... כי יראה... אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (לב, לו).

ובאמת, אם אין אנו ראויים להיגאל, מדוע הקב"ה גואל אותנו? ואם אנו כן ראויים, מדוע גאולה זו מכונה "למען שמו"?

והתשובה פשוטה. בגלות בית ראשון, שבו בני ישראל בתשובה, וכששבו למעשי אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב הקב"ה גאל אותם - בזכות אבות.

לעומת זאת, בגלות האחרונה אנו רואים חלק מבני ישראל לא שבים בתשובה, וגם לאחר ששבו לארצם הם אינם מחזיקים במעשי אבותיהם, ואפילו מתנגדים למחזיקים בהם.

"איך בכל זאת ניגאל? בזכות אותם אנשים, שלמרות הסביבה המלגלגת, הם שבים להחזיק במעשי אבות, למרות שהרוב אינו ראוי, הקב"ה יגאל אותנו בזכות המיעוט שכן ראוי למען שמו. כדי שלא יתחלל שמו. כדי שידעו כולם שבזכות אלו שכולם לעגו להם, באה הגאולה. בזכותך רועי, ובזכות בעלי התשובה.

"לכן מצאתי זמן להיפגש איתך. כי אתה וכל אלה שכמותך משמשים לימוד זכות גדול על עם ישראל. בזכותכם, גם אם תמה זכות אבות, אנו עדיין בזכות. תחזיק חזק", הוספתי. "כל עם ישראל בונה עליך, אתה תרשה לעצמך להישבר?"

הקונספציה

בין מלחמת יום הכיפורים לקונספציה הפרטית

לאחר ששת הימים, ראשי מדינות ערב המושפלות נשבעו להשליך את מדינת היהודים לים. אבל... קולות המלחמה היו חזקים. ההערכות שסיפק מדי תקופה אגף המודיעין, היו סותרות ולא ברורות. יחידות צבא קיבלו פקודות להעלות כוננות, אבל כעבור זמן קצר, הפקודות בוטלו.

אלי זעירא מונה באותה תקופה למפקד אגף המודיעין, בין השאר כדי לטפל באי הוודאות הזו. זעירא שם לעצמו מטרה, לספק הערכות ברורות ולהתריע רק כאשר הסיכון למלחמה אמיתי. הוא קבע כללים שרק אם יתממשו, ישנו סיכון אמיתי למלחמה. 'הקונספציה' (תפיסה), כך כונתה רשימת הקריטריונים.

כלל ראשון: ישראל הציגה עליונות אווירית מרשימה, לכן שום מדינה לא תסתכן בהתקפה, אם לא יהיה לה חיל אוויר חזק דיו כדי להגן על כוחות הקרקע שלה מפני חיל האוויר הישראלי. כלל שני - מדינות ערב לא יפתחו בהתקפה, אם לא יהיו להן טילי סקאד שיכלו להגיע לעומק המדינה, עד תל אביב. כל עוד לא מתמלאים שני התנאים הללו, איומי המנהיגים הערביים אינם אלא איומי סרק.

המבחן

באביב תשל"ג כוחות של צבא מצרים נערכו לאורך תעלת סואץ. מרגלים הזהירו מפני תקיפה. זו הייתה הזדמנות לבחון את הקונספציה.

ביום ראשון של חול המועד פסח תשל"ג, כינסה ראשת הממשלה, הגב' גולדה מאיר, ישיבה דחופה. הרמטכ"ל וראש המוסד סברו בטוח שהתקפה מצרית היא אפשרות ממשית.

אבל ראש אמ"ן טען שלמצרים אין עדיין חיל אוויר חזק דיו, וגם אין להם טילים שיכולים להגיע לתל אביב. הסיכויים לפלישה נמוכים עד לא קיימים.

ראשת הממשלה לא לקחה סיכון. היא הורתה על גיוס מסיבי. אלפי חיילים ביטלו חופשות. אלפים נקראו לשירות המילואים. מיליוני דולרים הושקעו בהיערכות למלחמה קרבה, שלא הגיעה. ראש אמ"ן הוכיח את הקונספציה.

ההפתעה

בה' בתשרי תשל"ד, שלח קצין מודיעין למפקדיו אזהרה, שיש כוננות גבוהה במיוחד לאורך הגבול עם מצרים. הדיווח הצטרף לדוחות דומים באותו שבוע, אבל זה לא הטריד אף אחד. עדיין אין למצרים טילים שיכולים להגיע לתל אביב. חיל האוויר שלהם לא מספיק חזק.

תזוזה משמעותית נצפתה גם בגבול הסורי. אנליסטים במודיעין גילו שברית המועצות החלה לפנות את היועצים שלה ממצרים ומסוריה. תצלומי אוויר הראו טנקים רבים מתקרבים לגבולות... חילות האוויר של צבאות ערב חלשים ואין להם טילים שיכולים להגיע לתל אביב. אין צפי למלחמה בזמן הקרוב... הפעם, כל ראשי הביטחון הסכימו לקונספציה, שכבר הוכחה.

ערב יום הכיפורים. עם ריבוי הרמזים למלחמה, שר הביטחון כינס את בכירי הצבא ואמר להם שהמצב מדאיג. באותו בוקר הוא הורה על כוננות גבוהה. אבל לראש אמ"ן עדיין היה הסבר אחר. המצרים והסורים רק מתכוננים למקרה שישראל תתקוף.

בבוקר יום הכיפורים, עוד לפני הזריחה, חייג ראש המוסד לעמיתיו, ואמר שעל פי מקור אמין (מרואן אשרף, חתנו של נאצר) מצרים תפלוש בלילה.

ברגע הזה כולם הבינו שהכול השתנה. הוחלט על גיוס מאסיבי. מקוצר הזמן, רוב האנשים גויסו בטלפון. חלקם שמעו מחברים שיש מלחמה ובאו. רבנים הקריאו בבתי הכנסת רשימה של אנשים שקיבלו צו 8. בשל יום הכיפורים, עם כ-2,200 הרוגים ו-8,000 פצועים...

הפתק

חלפו 40 שנה. אלי זעירא כבר היה בן שמונים וחמש. ביום השנה למלחמת יום הכיפורים, הוא הרצה בפני קהל מומחים לביטחון לאומי בתל אביב. "נעשו טעויות, אבל לא רק על ידי", דבריו נקטעו שוב ושוב, על ידי הקהל שלא קיבל את טענתו.

ואז... ברגע של וידוי הוא אמר: "תמיד החזקתי פתק בכיס, עליו היה כתוב 'ואם לא'. הפתק הוא כמו קמיע ששומר עליך לא להיות בטוח כל כך בעצמך. הפתק אמור להזכיר לך לשאול שאלות, ולערער את הביטחון שלך. אבל בימים שלפני המלחמה, לא הוצאתי את הפתק. זו הייתה הטעות שלי".

לכל אחד מאיתנו יש פתק. הפתק אמור להזכיר לנו לפקפק בקונספציה שבנינו לעצמנו; דעתנו על האנשים שמסביבנו, דעתנו על היכולות שלנו, והרוחניות, דעתנו על יכולתנו להשתנות, כיצד יגיבו אנשים שנבקש מהם סליחה. כל אלו... רק קונספציות שבנינו לעצמנו, ועוצרות אותנו מלעשות צעד לתיקון.

קיבלתם פתק... אל תשכחו להוציא אותו מהכיס.

מתוך הפרשה

"בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" (לב, ח).

מה פירוש הפסוק?

וכי גבולות המדינות בעולם נקבעו לפי מספר היהודים?

התורה מגלה יסוד עמוק בהשגחת ה' על מאורעות ההיסטוריה. אומות העולם רבות הן. חז"ל מנו שבעים אומות, ואילו עם ישראל הוא עם קטן במספרו. גם כיום, אם נשווה את מספר היהודים לאוכלוסיית העולם, מדובר בשבריר זעום.

מבחינה סטטיסטית, עם ישראל נראה כמעט זניח. אך התורה מלמדת שהמציאות הפוכה: ההיסטוריה של העמים מתנהלת לפי עם ישראל.

זהו פירוש הפסוק: כאשר הקב"ה חילק את העולם לאומות וקבע את גבולותיהן, הוא כבר ראה את מסלולו של עם ישראל לאורך הדורות. היכן יגלו, היכן ימצאו מקלט, והיכן תקום קהילה חדשה לאחר גירוש או רדיפה.

כשגורשו יהודים מצרפת, מצאו רבים מהם מקום בספרד; לאחר גירוש ספרד קמו מרכזי תורה בפולין, בטורקיה ובארצות נוספות. מה שנראה כמהלכים פוליטיים של עמים וממלכות, היה חלק מתוכנית אלוקית של שמירת עם ישראל.

"צור ילדך תשי, ותשכח א-ל מחללך" (לב, יח).

מה פירוש המילה 'תשי'?

חז"ל והמפרשים ביארו שהמילה 'תשי' היא מלשון שכחה והסחת הדעת. כלומר: התרשלת והסחת את דעתך מן הקב"ה, עד שבאת לידי "ותשכח א-ל מחוללך".

מבאר המגיד מדובנא במשל. אדם אחד שקע בחובות כבדים. מדי יום היו הנושים דופקים על דלתו ותובעים את כספם. אחד מחבריו, שגם הוא היה מבעלי החוב, נתן לו עצה: "כאשר יבואו הנושים, העמד פנים כאילו השתגעת. כשיראו שאין עם מי לדבר, יתייאשו וילכו".

העצה הצליחה. עברו הימים, והגיע אותו חבר שנתן לו את העצה. אלא שגם כלפיו החל האיש להעמיד פני משוגע. כעס החבר: "וכי נגדי אתה משתמש בעצה שאני עצמי נתתי לך?"... כך אומר הקב"ה לישראל: אני נתתי לך את מתנת השכחה, שתוכל לשכוח מהקשיים והצער, כדי שתוכל לחיות בשמחה ובתקווה. אך האם אתה משתמש בה נגדי, ושוכח אותי ואת חסדיי?

לך א-לי תשוקתי

פיוט זה מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא, אם כי יש המייחסים אותו לחמיו, רבי יהודה הלוי. הפיוט מבטא את כיסופיה של הנשמה אל בוראה, ומתאר את הקשר עם הקב"ה בלשון של אהבה, געגוע ותשוקה רוחנית.

(מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס)

שבת פיוס

תורת הבית

התשובה שקדמה לעולם

בעיצומה המרוממת של שבת שובה, בבתי הכנסיות מהדהד קולו של הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע יד, ב). מילים אלו מעוררות בלב כל יהודי את הרצון להשתפר ולהתקרב, אך לעיתים מקננת בלב השאלה: כיצד הדבר ייתכן? כיצד מסוגל האדם, בשר ודם, למחוק במחי יד מעשים שנעשו בעבר? הרי המציאות מראה שמה שהיה - היה, ולא ניתן להשיב את הגלגל לאחור.

היסוד שקדם לבריאת העולם

התשובה לשאלה זו טמונה בסוד עמוק שגילו לנו חז"ל. התשובה אינה נבראה בדיעבד, לאחר שהאדם חטא, אלא יסוד בבריאה. המדרש מלמדנו כי התשובה היא אחד משבעה דברים שנבראו עוד לפני שנברא העולם, כפי שנאמר בתהילים: "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ותאמר שובו בני אדם" (צ). הקדוש ברוך הוא, בחסדו האין-סופי, ידע כי האדם עתיד ליפול, ולכן הטביע בתוך חוקי הטבע של היקום את האפשרות לתקן.

אילו הייתה התשובה נבראת לאחר בריאת העולם, היא לא הייתה יכולה לפעול מעל חוקי הזמן. הכוח המיוחד של התשובה נובע מכך שהיא נעלה מהעולם הזה ומחוקיו. כאשר יהודי יושב בעיצומו של יום, מתבונן במעשיו ומקבל על עצמו בכנות גמורה ובלב נשבר שלא לשוב עוד לאותה טעות הוא מתעלה מעל הזמן. באותו רגע קדוש, יש בכוחו לשוב אל אותה נקודה בעבר, לעקור את הרצון הישן, ולשנות את המציאות הרוחנית של מעשיו.

השליחות של בן האנוש

מעלה זו היא שמייחדת את בני האדם, ויצרה את הוויכוח המפורסם בשעה שעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה. מלאכי השרת טענו כי התורה הקדושה, חמדה גנוזה, צריכה להישאר אצלם בשמי מרומים, מקום שבו הכול נקי, טהור וללא רבב. אך הקדוש ברוך הוא הורה למשה להשיב להם.

משה רבנו הסביר למלאכים כי דווקא משום שהם יצורים רוחניים מושלמים שאינם טועים לעולם, התורה אינה שייכת להם. התורה ניתנה לבני אדם שיש להם יצר הרע, שנאבקים בכל יום מחדש, שעלולים ליפול אך ניתנה להם המתנה המופלאה של התשובה. המלאכים אינם זקוקים לתשובה, ואילו האדם נברא כדי שיוכל להתקדש מתוך המאבק.

תיקון הבית

ההזדמנות הגדולה של שבת שובה קוראת לנו להוריד את הדברים הנשגבים הללו לחיי המעשה. חסיד מודאג הגיע לרבו בערב יום הכיפורים. החסיד סיפר בבכי כי במהלך השנה כעס ופגע בבני ביתו, וכעת הוא חרד מיום הדין. אמר לו הרבי: "התשובה נבראה לפני העולם, כדי שתוכל לשנות את העבר. לך לביתך, בקש סליחה אמיתית, ותהפוך את הריחוק לקירבה ושלום".

השבת הזו, רגע לפני ששערי הרחמים נעלים ביום הכיפורים, היא העת לגשת אל הרעיה, אל הילדים ואל הסובבים אותנו, לבקש סליחה בלב שלם על כל פגיעה או חוסר תשומת לב, ולפתוח דף חדש ונקי לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

ניקוי הנפש

מדוע קשה לנו לסלוח לעצמנו?

האם ישנם אנשים שמסוגלים לבקש סליחה מאחרים, אך אינם מוכנים לסלוח לעצמם? מסתבר שכן. ישנם אנשים שגם לאחר שהתחרטו, תיקנו ככל שיכלו וקיבלו החלטה לעתיד, הם ממשיכים לשאת את העבר כמשא כבד. המעשה כבר הסתיים, אך בתוכם הוא מוסיף להתרחש שוב ושוב. הם משחזרים אותו, שופטים את עצמם ומנהלים משפט פנימי שאין בו הכרעה ואין בו זיכוי.

לעיתים נדמה להם שהמשך ההאשמה העצמית מוכיח עד כמה הם מתייחסים ברצינות למעשה. הם חוששים שאם יניחו לכאב, יהיה בכך זלזול בחומרת הטעות. כאילו עוצמת הסבל היא המדד לתיקון. מבחינתם, סליחה עצמית דומה להתעלמות, לטשטוש או לבריחה מאחריות. אך דווקא כאן עלולה להיווצר טעות נפשית: האדם מחליף את עבודת התיקון בעבודת ההענשה, ומשכנע את עצמו שהכאב המתמשך הוא עצמו התיקון.

יש הבדל עמוק בין חרטה לבין הלקאה עצמית. החרטה אומרת: עשיתי מעשה שאינו מתאים לערכיי, ועליי לתקנו. ההלקאה העצמית אומרת: המעשה הזה מוכיח שאני אדם חסר תקנה ואיני ראוי לסליחה. החרטה מתייחסת למעשה, ההלקאה העצמית מתייחסת לזהותו של האדם. החרטה פותחת פתח לשינוי, ואילו ההלקאה העצמית סוגרת אותו. כאשר האדם אומר לעצמו "טעיתי", הוא עדיין רואה בתוכו מי שיכול לבחור אחרת. כאשר הוא אומר "אני כישלון", הטעות חדלה להיות אירוע, והופכת להגדרה עצמית.

מבחינה פסיכולוגית, האשמה הבריאה היא רגש שיש לו תפקיד: היא מצביעה על פער בין התנהגותנו לבין ערכינו, ומניעה אותנו לתיקון. אולם לאחר שהמסר הובן והתיקון החל, המשך ההאשמה אינו מוסיף כוח. לעיתים הוא הופך למעגל של מחשבות חוזרות, שבו האדם אינו מתקדם, אלא רק מעמיק את תחושת חוסר הערך שלו. הוא מאמין שהוא עוסק בעבר כדי ללמוד ממנו, אך למעשה הוא נשאר לכוד בו. לעיתים מסתתר מאחורי ההלקאה העצמית גם פחד: אם אסלח לעצמי, אולי אחזור שוב על אותה טעות. האדם משתמש בכאב כשוט פנימי ומקווה שהחומרה שבה הוא דן את עצמו תגן עליו מפני כישלון עתידי. אך פחד ובוז עצמי אינם מחנכים לאורך זמן. הם עלולים להחליש את האדם, לערער את אמונו בעצמו ולגרום לו להימנע מהתבוננות כנה. דווקא מי שמאמין שיש בו טוב ויכולת להשתנות, מסוגל להתייצב מול חולשותיו בלי לברוח ובלי להתמוטט.

השמחה

התשובה אינה נמדדת במשך הזמן שבו האדם מצליח לייסר את עצמו, אלא בשינוי שהוא מחולל במחשבה, ברצון ובמעשה. סליחה עצמית אינה שחרור מן האחריות, אלא שחרור הכוחות לטובת השינוי.

בספרי המוסר מובא, שבתוך כאב החרטה צריך האדם לחוש גם את השמחה הנובעת מעצם רצונו להיות טוב. הכאב מעיד שהמעשה אינו מתאים לפנימיותו, והרצון המתחדש מעיד שנפשו אינה מזדהה עם הכישלון.

לסלוח לעצמנו פירושו לומר ביושר: טעיתי, אני אחראי ועליי לתקן, אך אינני חייב להישאר לנצח האדם שהייתי באותו רגע. אני יכול לשאת את הלקח בלי לשאת לעולם רגשות אשם. זהו ניקוי הנפש: לא מחיקת העבר, אלא הפיכתו ממקור של בושה למקור של התבוננות, אחריות וצמיחה.