הכרת הטוב
להכיר טובה למטיבו ולא להיות כפוי טובה!
נלמד מהפסוק: "עם נבל ולא חכם"... (פרק לב-ו)
ופירשו המפרשים (רש"י, רמב"ן, דעת זקנים ועוד) עם נבל ששכחו הטובות שעשו להם. והוסיף הרמב"ן: "ולפי דעתי העושה טובות חינם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל... ולכן אמרו על נבל הכרמלי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה... והוא לא רצה לשלם לו גמול ועט במלאכיו ויבזהו... אם כן, יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את השם על הטובות שעושה עמכם, עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה". עכ"ל.
חז"ל השתמשו בלשון "כפיה" בטובה ו"כפירה" בטובה גם יחד. וביאר הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל משום שכפיה וכפירה תלויות זה בזה. כי איך מסוגל אדם שלא להכיר בטובה? ע"י שמתעלם ממעשי הטובה, או לכל הפחות מקטין בערכו. נמצא שמכסה ומסתיר על המעשה ככופה כלי על חפץ.
יסודו של מעשה כפיה זה נובע ממידת הכפירה, שמתוך שכופר בטובה מכסה אותה. מי שיש בו מידה זו, עלול לבוא לכפור בכל טובותיו של הקב"ה, ומי שמכיר בטובות השי"ת עליו מביאו לעובדו בכל לבב.
כ"ק האדמור מגור בעל הבית ישראל ביקש ממקורבו למצוא אברך ת"ח שיפרוש חסותו על נער יתום שילמד עמו, יקדמו ויחזקו בתורה ויר"ש. עשה האיש כאשר נצטווה, ומצא אברך חשוב. הוא כתב לו באריכות על חשיבות העניין ואכן הלה התנדב למצוה גדולה זו. כששמע הרבי שהלה ביצע שליחותו, הזכיר לו כי יש לו להביע הכרת הטוב לאותו אברך ולהודות לו.
לאחר ימים אחדים שאלו הרבי אם כבר הביע תודתו והשיב בשלילה, כי חשב שכשיפגוש אותו יודה לו בפניו. נזף בו הרבי: "כשבאת לבקש ממנו, כתבת לו מכתב שלם, ואילו כעת כשעליך להודות לו, אתה רוצה להסתפק רק באמירה בעל פה כשיזדמן לך לפוגשו?!"
והוסיף הרבי: המידה הנכונה היא להודות לכל הפחות באותה צורה שבה מבקשים את הטובה. וכמו שמצינו בהבאת ביכורים שיש לאומרה בקול רם ומדוע? משום שביכורים קשור להכרת הטוב כפירוש רש"י לומר שאינך כפוי טובה.
שכן בדרך כלל כשאדם מבקש דבר שנחוץ לו, מאת הקב"ה, הרי הוא מרים את קולו בזעקה מעומק הלב "אנא ה' הושיעה נא". על כן, גם כשהוא מגיע לאחר שקיבל את מבוקשו, כדי להודות להקב"ה על הטוב אשר גמלהו, צריך לעשות זאת לכל הפחות באותו קול שביקש ולא נמוך ממנו.
"מכיר טובה לשניכם על רוב טובכם"...
פעם התארח הגרא"א דסלר זצ"ל אצל זוג צעיר בארה"ב. לאחר זמן שלח להם מכתב רצוף בהבעת תודה ורגשי הכרת הטוב. וכה כתב..... לבבתני ר' זושא היקר נ"י ברוב טוב לבבך שבבואי מבית הכנסת והנה ראיתי כי הכנת תה עבורי. ולא די בכל זה אלא גם זוגתך הרבנית החשובה תחי' קמה למעני ותפצר בי לקחת מזה ומזה ומזה עד אין מספר לדברים שאין להם שיעור... ואכלתי ושבעתי ב"ה... אין די באר עד כמה אני מכיר טובה לשניכם על רוב טובכם וחסדכם אשר כל אחד מכם כיוצא במשנהו, ומתאמץ להגביר ולהגדיל על מעשי הבר..."
מכתב מאליהו - ח"ה
כיצד יהודי קשיש אינו גומר להודות...
סיפר הגר"ש ברוודא זצ"ל: "פעם, אחרי יום הכיפורים, נסעתי באוטובוס עם הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל וזוגתו מליקווד לעיר אחרת. ירדנו שלושתינו בתחנה סופית. אך רבי אהרן ואשתו רצו לקחת מונית למחוז חפצם. כשנוכחתי במזוודתו הגדולה של רבי אהרן, החלטתי לעזור לו. סימנתי למונית לעצור, ונשאתי את מזוודתו של רבי אהרן עד לרכב והנחתי אותה בתוכו. ונפרדתי מרבי אהרן.
"לפתע שמעתי שקוראים לי בקול רעש גדול. נדהמתי לראות שהקורא לי הוא לא אחר מאשר רבי אהרן קוטלר. הוא סימן לי שאחזור אליו. מיהרתי להגיע ולשאול לרצונו. הוא כופף עצמו ואמר לי בהתרגשות רבה: "איזה בעל חסד אתה! איזה בעל חסד! אי אפשר לתאר את גודל הטובה שעשית עמדי!"
"לא הבנתי כלל לאיזה חסד גדול מתכוון רבי אהרן. חשבתי שאולי החליף אותי בטעות עם אדם אחר שהטיב עמו. לא העלתי על דעתי שעל עצירת מונית ונשיאת מזוודה לא גדולה, מתכוון הוא לומר שאני כזה בעל חסד. ואשר על מעשה פעוט שכזה מודה לי בכזו חמימות.
"אך רבי אהרן, גם אחרי שהודה לי פעם אחת מעומק ליבו, לא נתקררה דעתו והוסיף להודות עוד פעם ועוד פעם בהתלהבות רבה תוך שהוא לוחץ בחמימות את ידי.
הוא בירך אותי בברכות מאלפות, כאשר כל אותה שעה הגוים ברחוב עומדים סביבנו ומביטים בתדהמה במחזה המוזר הזה כיצד יהודי קשיש אינו גומר להודות לאברך צעיר על מעשה חסד פעוט שעשה עמו".
הלמות עמלים
עצה מן הזקנים
ליטול עצה מזקני הדור - חכמי התורה, קודם כל פעולה חשובה וגורלית!
נלמד מהפסוק: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (פרק לב-ז)
ודרשו חז"ל על הפסוק: "ואספת את זקני ישראל" (שמות טז-יח) לעולם זקנים מעמידים את ישראל [לתת להם קיום בעצתם הנבונה והישרה] אימתי ישראל עומדים? כשיש להם זקנים. למה כשהיה בית המקדש קיים היו שואלים בזקנים שנאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (מד"ר שמות ג-ח). עוד אמרו חז"ל: נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ לזקנים (מד"ר ויקרא יא-ח)
הנוטל עצה מן הזקנים, צריך להאמין בכוחם המיוחד ובסיעתא דשמיא שיש להם לתת את העצה הנכונה. ראייתם הבהירה והחודרת למרחוק של זקני הדור - חכמי התורה, היא למעלה מיכולתנו והשגתנו. לפיכך אין לנו אלא להשתמש בראייתם ולהישען על עצתם הנובעת מראייתם הנכונה. כי על כן נקראים הם "עיני העידה", לפי שהם לנו לעיניים והעושה כעצתם מובטח לו שאינו נכשל.
וכבר כתב הרמב"ן (ב"ב יב:) "נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נתלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". כיצד הם מגיעים לכך? ע"י ששקועים הם יומם ולילה בלימוד התורה בלבד. דבקים בה בכל נפשם ומאודם, ואין להם שום ענין בעולם ושום חשבון אחר מלבד התורה. ובזה נעשה דעתם דעת תורה ועצתם עצת התורה.
ואף אם נדמה לנו משום-מה שעצתו של החכם תמוהה ואינה מתיישבת עם דרך הטבע, עלינו לדעת כי רואה הוא מה שאיננו יכולים לראות, ובמיוחד כאשר יש לו סיעתא דשמיא להצליח בעצתו.
דוגמא לכך הביא פעם הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל מעצתו של יוסף הצדיק במצרים, לקבוץ אוכל שבע שני השובע ולשמור לשבע שנות הרעב, שלכאורה לא מובן היאך תצליח עצה זו עפ"י דרך הטבע, וכי אפשר להחזיק ולשמר מזון מספר שנים? למרות זאת קיבל פרעה את הצעתו, לא בגלל שהיא הגיונית, אלא משום שיוסף הוא "איש אשר רוח אלוקים בו" וממילא יש לו סיעתא דשמיא ומובטחת הצלחתו.
[וכך בכל דור ודור, גדולי ישראל של אותו דור אשר רוב מנין ובנין עולם התורה הולך לאורם, יש להם את הס"ד הזו].
הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל היה אומר (בהקדמה לספרו קובץ הערות): התורה נקראת "תושיה" מפני שהיא העצה היחידה לאומה הישראלית, וכן לאיש ישראל בפרט בכל השאלות. אין אדם יודע מה טוב בשבילו ומה הדרך הנכונה לטוב, רק התורה "תייעצו" עצה נכונה ובטוחה לטוב לפניו. צריכים רק לחפש בתורה, וכמובן לדעת איך לחפש. עכ"ד.
לאור זאת מובן שגם אדם שהוא חכם ופיקח גדול בעיני העולם, עדיין אין זה אומר שיכול לייעץ את עצת התורה וידע למצוא בה את חפצו, שכן כדי להיות ראוי לכך, צריך שיהיה כפי שהגדיר זאת הגר"י קניבסקי - הסטייפלר זצ"ל בתשובה לשאלה, בדברים הבאים:
"להיות תלמיד חכם שכל כולו תורה. ראשו תורה, ומוחו מתייגע בתורה, וכל הוויתו שקוע בתורה. לומד כל היום ויושב וגורס באורייתא. כאשר שואלים אותו דבר, והוא לא פוסק מגירסתו, חושב ועונה, זוהי דעת תורה אמיתית".
וכן כתב רבינו הגרא"מ שך זצ"ל (בהקדמה לספרו אבי עזרי - נזיקין) בזה"ל: אבל התנאי הקודם לכל זה הוא אחרי עמילתו ויגיעתו בתורה ככל הנצרך עד כמה שיש להפליג בשכלו להגיע, בלי שום נגיעה ונטייה כלשהי, ויהיה שכלו זך ונקי וטהור, אזי שכלו הוא שכל מופשט וכו' ואז דעתו ושכלו היא דעת תורה ממש".
"כדבר האורים"...
סיפר הגה"צ רבי חזקיהו דוב הכהן קוק שליט"א (בן שושנה לרפו"ש): היה יהודי שהיו לו שני בנים שסבלו מ"אנגינות" (דלקות קשות מאוד בגרון) ונגרם להם מכך צער וסבל רב. כאשר הגיעו אל הרופא לשמוע את חוות דעתו הרפואית, אמר להם כי אין מנוס אלא להוציא את השקדים. מה עושים במצב כזה? החליטו לשאול בעצתו של החזון איש.
הם נכנסו לחדרו של החזון איש והציעו בפניו את שאלתם. עצם החזון איש את עיניו, ואחר אמר: "הראשון כן השני לא"...
האב לא הבין את דברי החזו"א, הרי שניהם סובלים ממש מאותה בעיה? הסביר לו החזון איש בקצרה: "מי שצריך את השקדים, שלא יוציאו לו אותם, ומי שאינו צריך להם שיוציאו".
חזר האב לרופא ומתוך אמונתו התמימה בעצתו של החזון איש אמר לרופא: "לאחד כן ולשני לא". התפלא הרופא למשמע הדברים והיה בטוח שיצא מעט מדעתו. אך האב נשאר בשלו כשהוא מוסיף: "כך הורה לי החזון איש"!
"ויהי מקץ שנתיים ימים"-כעבור שנתיים, התפשטה מחלת טיפוס קשה מאוד. אחד הבנים הובהל לבית החולים במצב סכנה. והנה לאחר ימים יצא משם לתדהמת כולם כשהוא בריא ושלם. הסביר הרופא לאביו: "אם לא היו לו שקדים, הוא היה מת! השקדים שמרו על הגרון שלו שלא יפרוץ הטיפוס. קיבלת בן במנה!"
אתעלותא
שומע לעצת חכם...
תלמיד ישיבת פורת יוסף, שהיה חתן קודם חופתו, פנה לרבו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ושאל בעצתו: מה לעשות, הוא רוצה לכבד את רבו הגאון רבי יהודה צדקה שיסדר אצלו קידושין, ואף אולם הורי הכלה רוצים ועומדים על כך שהגאון רבי יעקב מוצפי הוא זה שיסדר את הקידושין.
אמר לו רבי בן ציון: "אתה תסדיר שיכריזו על הרב יהודה צדקה שהוא מסדר הקידושין, ואתה תראה בעצמך שהוא כבר יפנה לרב יעקב מוצפי ויבקש ממנו לערוך את סידור הקידושין"... ואכן כך היה כדברי רבי בן ציון והכל בא על מקומו בשלום.
הלמות עמלים
"הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל"...
מנהלי בנק ידוע ומבוסס יעצו לגבאיי קרן כספי צדקה, להשקיע אצלם את כספם, תמורת אחוזי ריבית גבוהים הרבה מהמקובל בשוק. לעומת זאת הציע בנק אחר להשקיע אצלם את הכספים תמורת אחוזי ריבית רגילים.
עלו הגבאים להיוועץ עם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ושמעו מפיו את הדברים הבאים: "אומנם יתכן שסיבת אחוזי הריבית הגבוהים שמציע הבנק הראשון היא בשל עסקיו הריווחיים והמוצלחים, אך ישנה גם אפשרות שהסיבה לכך נעוצה בקשים הכספיים של הבנק, ומאחר והכספים אינם שלכם, אסור לכם ליטול שום סיכון ואסור לכם להשקיע סכומים בבנק הראשון".
הגבאים שמעו לעצת רש"ז והשקיעו את הכספים בבנק השני. והנה לא עברו שבועיים, ונודע כי הבנק הראשון פשט את הרגל וכל המשקיעים שם יצאו נקיים מנכסיהם...
המאור הגדול
"הרואה את הנולד"...
כאשר שהה כ"ק האדמו"ר מגור בעל הלב שמחה בפולין בשנת תרצ"ט, הגיע אחד האברכים להיפרד ממנו לקראת הפלגתו בספינה לארץ ישראל. היה אז הקיץ בעיצומו והרבי הורה לאברך כי יטול עמו שופר לדרך... הלה טען כי בראש השנה אמור כבר להיות בארץ. אך הרבי עמד על דרישתו.
כעבור מספר ימים נודע לאברך כי יש שינוי בתוכנית, והוא אמור להפליג באוניה אחרת שאמורה אכן להגיע ארצה רק לאחר ראש השנה...
ליבם של ישראל
זיכוי והטבה לרבים
העוסק בתורה וגמילות חסדים מרבה זכויות לעצמו ולכלל העם!
נלמד מהפסוק: "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (פרק לב-כט)
ואמרו חז"ל (בספרי): "אילו נסתכלו ישראל בדברי תורה שניתנה להם, לא שלטה בהם אומה ולשון. ומה אמרתי להם, קבלו עליכם עול מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה את זה בגמילות חסדים". ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) דרשו חז"ל בפסוק להלן (לב-מז) "כי לא דבר רק הוא מכם" - זה תלמוד תורה... "ובדבר הזה תאריכו ימים" - זו גמילות חסדים.
המהר"ל זצ"ל (בנתיבות עולם-נתיב גמ"ח פ"ג) כותב כי ההטבה והחסד שגומל אדם עם זולתו, גורמת לו התעלות ומרוממת אותו אחר השי"ת להיות קרוב אליו, לפי שהולך הוא בדרכיו של הקב"ה, והקב"ה מגינו ומצילו. וכפי שמשפיע האדם טוב וחסד על זולתו, כן יושפע עליו משמים שפע טובה וברכה.
ובמיוחד בזמננו, ראוי לשנן ולזכור את שאמרו חז"ל (תנדב"א זוטא) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול: מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? אמר להם: יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומובא על הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל שרמז עניין זה בפסוק שאמר יעקב אבינו לרועים כאשר הגיע לחרן: "הן עוד היום גדול לא את האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו".
וכך נדרש הפסוק: "הן עוד היום גדול" - עדיין גלות אדום ארוכה מפני חטאינו, ומשום כך עדיין "לא את האסף המקנה" להיגאל גאולה שלמה. ומה היא העצה? "השקו הצאן" אלו תעסקו בתורה שנמשלה למים. "ולכו רעו" היינו גמילות חסדים, ואז יהיה יצרכם מסור בידכם ותזכו להיגאל.
בדברי חז"ל אלו תמה החפץ חיים (בחתימת ספרו שם עולם): וכי תלמידי רבי אליעזר הגדול לא ידעו זאת שהתורה מגנא ומצלא ושמצוה כמו גמ"ח מגני ומצלי כמבואר בגמרא (סוטה כא.)?!
אלא ביאר הח"ח, כי באמת כח הדין נמשל ממש כמו אש, ככל שיותר תתגבר האש, כן צריך להביא יותר מומחים ויותר כלים לכבותה, ופעמים שמרוב התגברות התבערה, גם זה לא עוזר. כן ממש הוא כח הדין, כאשר אין הדין מתגבר כל כך, די בזכות כלשהי של מצוה לעכבו, אך כשמתגבר מאוד, כבר אינה מועילה זכות המצוה.
לפיכך תלמידי רבי אליעזר שראו ברוח קודשם עד כמה יתגבר כח הדין בעולם לפני ביאת המשיח, כיצד ילכו הצרות ויתרבו, עד שלא יועיל שום זכות כנגד זה, על כן שאלו: "מה יעשה אדם". אך רבי אליעזר ענה להם שעדיין יש עצה, שיעסוק בתורה ובגמ"ח שזכות התורה והחסד תועיל אף בעת צרה כזו.
מסופר בגמרא (עבודה זרה יז:) על רבי חנינא בן תרדיון שכאשר נתפס למלכות עם רבי אלעזר בן פרטא, אמר רבי חנינא לרבי אלעזר: אשריך שנתפסת על חמישה דברים ובכל זאת אתה ניצול, משום שאתה עסקת לא רק בתורה אלא גם בגמילות חסדים ולכן תזכה להינצל, ואוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצל משום שעסקתי רק בתורה בלבד.
ותמה הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל (בדרשת שבת שובה): מדוע באמת לא הספיקה לו זכות זו שעסק בתורה במסירות נפש, כדי להגן עליו? ומה עוד שזו היתה זכות של תלמוד תורת דרבים, כפי שאמרו חז"ל לקמן (יח.) שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה.
וביאר הרב פישר, שאף כי אומנם עשה תשובה (על שהגה את השם באותיותיו), אבל ידע שהקב"ה מנהיג עולמו ב'מידה כנגד מידה', ממילא אם נהג אדם במידת החסד, גם הקב"ה נוהג עמו בחסד. מידה כנגד מידה. אך אם אינו עוסק בחסד, הרי שגם הקב"ה לא נוהג עמו במידת החסד, אלא רק במידת הדין. ולכן צריך לעסוק בחסד כדי להינצל.
ואמנם מי שעסק כל ימיו בתורה הוא במדרגה גדולה יותר מהעוסק בגמילות חסדים, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם. וזו הסיבה שרבי חנינא עסק בתורה ולא בגמילות חסדים. מכל מקום צריך גם לגמילות חסדים כדי להינצל מן הפורענות. כאמור.
"ופניתי אליכם"...
נשאל כ"ק האדמו"ר מגור בעל החידושי הרי"ם: כיצד גאון כמוהו העמוס בעבודת ה' יכול להקדיש שעות על גבי שעות לעשות חסד עם הזולת, כיצד יש לו פנאי להקשיב לכל משאלות חסידיו, לייעץ להם ולהדריך אותם?
ענה הרבי: כתוב: "כי אין מחסור ליראיו", לא חסר להם דבר, אף לא פנאי... ובהזדמנות אחרת השיב בצחות לשונו: בברכות שבתורה נאמר "ופניתי אליכם" (ויקרא כו-ט) הרי זו ברכה, שיהיה לכם פנאי לכל דבר...
שיח שרפי קודש
"מלים טובות מרפאות"...
הגאון רבי אברהם פאם זצ"ל (ראש ישיבת תורה ודעת) היה אומר לתלמידיו: אדם יכול לעשות חסד על ידי חיוך או מילה ידידותית.
ישנם פשוטי עם שאיש אינו שם לב אליהם. כאשר מישהו מתייחס אליהם בידידות ואומר להם מילה טובה או אפילו רק "בוקר טוב", הם חשים נכבדים ויש להם קורת רוח מרובה מכך. וזה שאמר שלמה המלך "לשון חכמים מרפא" (משלי יב-יח) המילים הטובות שמשפיעות מרפא ללב הזולת, הוא החסד הגדול ביותר!
בשנותיו האחרונות ערך רבי אברהם הרבה מכתבי בקשה לצדקה עבור אנשים פרטיים. שאלוהו: מדוע כה טורח בעניינים אלו. השיב רבי אברהם כשהוא מצטט מדברי אחד הצדיקים מהדור הקודם: "לשם מה צריך הריבונו של עולם עוד יהודי זקן, אם לא כדי שיעשה חסד עם חבריו"?!
אהוב על כולם
"התורה תלויה בחסד"...
סיפר נכדו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "פעמים רבות שמעתי את זקני מתבטא שתורה בלי חסד אין הפירוש שיש תורה שחסר לה חסד, אלא עמוד התורה שבור כשאין עמוד של חסד!
הרהבתי עוז ושאלתי: מתי הסבא עוסק בחסד הרי אנו לא רואים שהסבא הולך לבקר חולים ולסייע לנזקקים?
נענה הסבא ואמר לי: "החסד שלי הוא כשאני מפסיק ללמוד ועונה לאנשים על שאלותיהם, זהו דבר מאוד קשה עבורי...!"
כתבי הגרי"ש
להתחסד עם הזולת בכל עת...
בערב חג הסוכות היה הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל עסוק עם בדיקת הלולבים, ובמענה לשאלות שהגיעו אליו. והנה בתוך כל זה נכנס אדם והתאונן בפני רבי חיים כי אין לו מספיק סכך לסוכתו, אולי הרב יודע היכן ניתן להשיג כעת סכך...
תיכף ומיד הורה רבי חיים לבניו לדלל מהסכך של סוכתם ככל האפשר ולהשאיר רק כשיעור הנצרך, ולאחר מכן, לקחת את הסכך עד לביתו של אותו אדם ולסייע בידו לסכך סוכתו... כמובן שעשו בניו את ציווי אביהם והיה זה להם לימוד נוקב עד כמה צריך להתחסד עם הזולת בכל עת ובכל מצב.
אגן הסהר - בהערות
הכסף שנותר ילך לצדקה ולחסד...
הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ"ל היה ראשון לענין צדקה או חסד. בשנותיו האחרונות, ימים אחדים לפני ראש חודש, נותר בכיסו סכום מסוים. הוא ראה שבביתו יש מספיק מזון, והחליט שעכשיו הסכום הזה מיותר אצלו. הלך לחנות וקנה בגדי ילדים והביאם לביתו של תלמיד חכם המטופל בילדים קטנים.
עולמו של צדיק