אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- האדמו"ר הָרַב יִשְׂרָאֵל פְרִידְמַן מִסָדִיגוּרָה זצ"ל

האדמו"ר הרב ישראל פרידמן מסדיגורה זצ"ל, בעל ה'אור ישראל'- נולד ב-כ' בשבט ה'תרי"ב (1852) בעיירה סדיגורה, כבנו הרביעי של אביו האדמו"ר הזקן מסדיגורה. כשנולד היה הרך ללא רוח חיים. אביו הקדוש ביקש שילחשו באוזנו כי קיבל את נשמתו של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א, סנגורם של ישראל. מיד לאחר שעשו כן השתנה מצבו לטובה והוא החל לנשום. אחיו הגדולים וגיסו היו מיועדים לרשת את הנהגת החסידות, אך נפטרו ל"ע בחיי אביהם. לאחר פטירת אביו ב-י"א אלול ה'תרמ"ג (1883) החלו רבינו ואחיו רבי יצחק להנהיג יחד את חסידות סדיגורה. בשנת ה'תרמ"ו (1886) נערכה חלוקת הירושה בין האחים: רבינו קיבל את הנהגת החסידות בסדיגורה ואת חצר אבותיו, ואילו אחיו רבי יצחק, בעל ה'פחד יצחק', קיבל את נשיאות 'כולל ווהלין' ועבר לכהן בעיר בויאן.

צורת רבינו הייתה אצילית ומרשימה מאוד. כאשר הלך ברחוב, גם הנכרים ואצילי הסביבה היו נעצרים ומתבוננים בדמותו ביראת כבוד. נודע כמלומד בניסים. רבים פנו אליו נושעו בברכותיו. סירב בתוקף שיצלמו אותו בשום אופן. נפטר ב-י"ג תשרי ה'תרס"ז (1906). חי כ־54 שנים. מנוחתו באוהל אבותיו בסדיגורה, לצד אביו וזקנו, הסבא הקדוש מרוז'ין. בנו, רבי אהרן, מילא את מקומו כאדמו"ר מסדיגורה, ולצדו נהגו חלק מהחסידים גם באחיו רבי שלום יוסף, רבי אברהם יעקב ורבי שלמה חיים.

סבא (מצד אביו): האדמו"ר ר' ישראל מרוז'ין. אביו: האדמו"ר ר' אברהם יעקב (האדמו"ר הזקן מסדיגורה, כיהן כאדמו"ר המרכזי לחסידי רוז'ין). אמו: מרת מרים (בת האדמו"ר ר' אהרן פרלוב, בעל ה'בית אהרן' מקרלין). מרבותיו: אביו, האדמו"ר ר' אברהם יעקב מסדיגורה. נשותיו: מרת אסתר (זיווג ראשון- בת האדמו"ר ר' יצחק מבוהוש. נישאו בשנת ה'תרכ"ח [1868]), מרת בת שבע (זיווג שני- בת האדמו"ר ר' יצחק מבוהוש, אחות אשתו הראשונה). ילדיו (מזיווג ראשון): משה מרדכי מנחם (נפטר בילדותו), מרת חוה חיה (נישאה לאדמו"ר ר' שלום יוסף פרידמן ממילניצא), האדמו"ר ר' אהרן (ממלא מקומו באדמו"רות בסדיגורה, בעל ה'קדושת אהרן'), האדמו"ר ר' שלום יוסף (כיהן כאדמו"ר בסדיגורה-צ'רנוביץ), מרת ציפורה פייגא (נישאה לאדמו"ר ר' יצחק מרדכי שפירא מגוואדז'יץ). ילדיו (מזיווג שני): האדמו"ר ר' אברהם יעקב (בעל ה'אביר יעקב', כיהן כאדמו"ר מסדיגורה לאחר פטירת אחיו ועלה לארץ ישראל), האדמו"ר ר' יצחק (האדמו"ר מרימנוב), דוד יהושע (נפטר בצעירותו), האדמו"ר ר' שלמה חיים (כיהן כאדמו"ר בוינה ולאחר מכן בארץ ישראל), הרה"צ ר' יהודה צבי, מרת רחל (נישאה לאדמו"ר ר' שלמה פרידמן מצ'ורטקוב), מרת בלומא רייזל ומרת מרים (נפטרו בילדותן). מספריו: •אור ישראל- על התורה והמועדים.

רבינו לא הסכים שיצלמו אותו. פעם לאחר תפילת שחרית נודע לרבינו שבין הקלויז לביתו עומד קצין צבא שרוצה לצלמו. כששמע כך נמנע מלצאת מהקלויז. כך עברו כמה שעות ולא רצה לצאת מחדרו. אחד מהיושבים כעס על כך: איך ייתכן שבשביל גוי הרבי ייאלץ להמתין זמן רב? הוא הלך לשם וגירש את הקצין משם בבוז. הקצין תבע אותו למשפט על הזלזול בכבודו. גזר הדין היה שעל החסיד לשבת במאסר שבוע ימים. אחר שהודיעו לו את גזר הדין הוא נכנס לרבינו ואמר לו: "בשביל כבוד הרבי לא אכפת לי לשבת במאסר, אבל אני מצטער שעליי לשבת במאסר בשבת."

הרבי הבטיח לו שבשבת הוא לא יצטרך לשבת. ואכן, ביום שישי כשהכריזו את שמות המשוחררים הכריזו גם את שמו ברשימה. הוא הלך לביתו בשמחה. במוצאי שבת קודש אנשי בית הסוהר באו לביתו והודיעו לו שחלה טעות ברישום ועליו לחזור לבית הסוהר כדי להשלים ביום א' את היום השביעי של המאסר. (מעובד מתוך 'ליקוטי מאמרים ושיחות').

איש אחד גר סמוך לסדיגורה. היה לו בחור כבן שלוש עשרה שנים. יום אחד הבחור הפך להיות אילם רח"ל. האיש הלך לרופאים מומחים כדי שיבדקו את בנו, אבל לצערו הם לא הצליחו למצוא מה הסיבה שנהיה אילם וכיצד ניתן לרפא אותו.

פעם אחת האדמו"ר הזקן, מרן הרה"ק מטשארטקוב, הגיע לחתונה שהתקיימה בבויאן. האיש חשב לנצל את ההזדמנות. הוא נסע עם בנו לבויאן. מרן אמר לו שילך אצל רבינו, בעל ה'אור ישראל" מסדיגורה זיע"א, והוא בעז"ה יעזור לו. האיש עשה כפי שצווה. הוא בא לפני רבינו ואמר לו שהאדמו"ר מטשארטקוב שלח אותו אליו.

האיש מסר לידו את הקוויטל ובו כתב את שם בנו וכן את העובדה שהוא אילם. רבינו קרא את הקוויטל. להפתעת הסובבים אמר לבחור האילם: "אני אברך אותך ואתה תענה אמן על ברכתי". הבחור התפלא והצביע על פיו כאילו רצה לומר לרבינו שאינו יכול לדבר ולכן אינו יכול לענות אמן על ברכתו. רבינו אמר לו: "אני מצווה עליך שתענה אחר ברכתי אמן". רבינו בירך אותו: "ה' יתברך יעזור שתהיה לך רפואה שלמה ושתהיה בריא". כאשר סיים את ברכתו אמר לבחור: "אמור נא אמן". הבחור, למרבה הפלא, ענה: "אמן".

מאותו הרגע הבחור האילם התחיל לדבר כמי שמעולם לא חלה. רבינו ציווה על האב שייסע תיכף לביתו עם הבן, כדי שלא תשלוט חלילה עין הרע בבנו. (מעובד מתוך 'כרם בית ישראל').