ומי עמך ישראל
בין איש לרעהו - סיפורים בני זמננו
לדעת להקשיב
'יחיאל' (שם בדוי לתלמיד אמיתי) התקבל למוסד באמצע החורף, בסוף חודש טבת.
כבר ב"שלום" הראשון איתו - במסדרון - קלטתי שמדובר בטיפוס מוכשר, עוצמתי ו..."מְאַתגֵר".
הוא נכנס לשיעור כמו כולם, הקשיב יפה, אבל בתוך חמש דקות מצאנו את עצמנו בוויכוח נוקב על פשט מסוים.
אני טענתי כך, הוא טען הפוך - וחוזר חלילה.
השיעור המשיך והנה הוא שוב הצליח לגרור אותי לוויכוח עקר שלא מוביל לשום מקום.
למחרת הדבר חזר על עצמו, וויכוח לשם וויכוח (או כמו שאומרים: "טענו בחיטים והודו לו בזכר קדשו"...)
הבנתי שהוא פשוט מבקש להעמיד אותי במבחן "מי המלך". נו, אני חייב לתת לו להבין שהוא לא ירוויח כלום מוויכוח לשם וויכוח (ודאי שלא בפרהסיה...)
העיניים הרושפות שלו היוו עבורי הוכחה שלא טעיתי ב"אבחון". בוויכוח המיותר הבא הסרתי את הכפפות. לא צעקתי חלילה, חס ושלום לא התלהמתי אבל נתתי לו להבין שהוא פשוט מדבר... שטויות. חושבים שזה עזר? גּוּרְנִישְׁט! כלום.
* * *
באותו ערב חיטטתי במגירה שלי. אין שם יהלומים, אבל יש כל מיני דפים שנתלשו מעלונים, גזירי-עיתון וכדומה. דברים שקראתי בעבר, מצאו חן בעיניי, והחלטתי לשמור עליהם לעת-מצוא. האוצר לא מקוטלג ואני לא זוכר מה יש שם. מדי פעם אני נהנה לחטט, ולגלות מחדש מטמונים ישנים...
* * *
הפעם עלה לי ביד גזיר מלפני שנים רבות - וזה דווקא דבר שאני עצמי כתבתי ופרסמתי באיזה עיתון - וכך קראתי בו:
הרב דניאל נשיא מעביר בסמינר 'ערכים' את הרצאתו המרתקת אודות חכמת חז"ל. כאשר הוא עובר לעסוק בנושא "כַּדּוּרִיוּת הארץ" נעמד אחד המשתתפים ומכריז בהתרסה: 'זה לא נכון. הארץ שטוחה!' האיש אפילו לא ממצמץ בעודו מציג נתון פרימיטיבי שמזה מאות שנים ידוע כ"שטוח" - תרתי משמע.
במושכל ראשון חושב הרב נשיא לתת לו מנה אחת אפיים, ולהחזיר אותו לגבולותיו הראויים. אבל קול פנימי לוחש לו: אל תיכנס לעימות - תן לו הרגשה טובה!
'אני מתפעל מהשנינות שלך, ומעריך את הַכֵּנוּת' אומר הַמַּרְצֶה, והקהל - שבטוח שהמשפט נאמר בציניות - מתפוצץ מצחוק. אבל לא. הַמַּרְצֶה ממשיך בשיא הרוגע והרצינות: 'אודה לך אם תְּפַנֵּה לי מזמנך לאחר ההרצאה, כדי להשמיע באוזניי את ההוכחות אשר בפיך'.
האיש מחליף צבעים בהתרגשות כמו רמזור.
ההרצאה מסתיימת. אנשים ניגשים עם שאלות, כאשר איש אחד (להלן "המדען") מפלס לו דרך בין כולם ומודיע להרב נשיא: 'אני מהארץ השטוחה!'
'אני חייב לשמוע את הנימוקים שלך!' אומר הַמַּרְצֶה, והאיש משיב: 'אבל לא פה בַּלּוֹבִּי!'
שביל ארוך מפריד בין אולם ההרצאות לַלּוֹבִּי, שניהם צועדים יחדיו - ושובל ארוך של סקרנים מלווה אותם. הם מתיישבים לשוחח בכורסאות, כאשר מעליהם - במפלס המרוצף צופים כמאה וחמישים איש בנעשה.
במשך רבע שעה מציג האיש את משנתו. הַמַּרְצֶה רק מקשיב ומדי פעם משמיע קריאת התפעלות בנוסח שחוזר על עצמו 'פשששש... מה אתה אומר!' 'פשששש... מה אתה אומר!'
המונולוג של "המדען" מתחלק לשלושה חלקים. בחמש הדקות הראשונות הוא מדבר בביטחון מוצק על הארץ השטוחה. תקשיבו טוב: כל התאוריה המדעית לפיה העולם כדורי, אינה אלא מניפולציה של נאס"א; אינטריגה של המלחמה הקרה; קונספירציה של... הקהל שעומד ביציע לא מבין מה מתרחש לנגד עיניו. "המדען" משמיע תאוריה הזויה ומופרכת והמרצה הבכיר (רב + ד"ר) יושב מולו שְׁמוּט כְּנָפַיִם, מקשיב בהכנעה.
'באותה שיחה' משחזר הרב נשיא 'גיליתי תופעה מדהימה, שמאז ימי ניוטון לא נשמעה כמותה. האיש דיבר בפאתוס, בביטחון מוחלט על הארץ השטוחה, אך בחלוף חמש דקות עבר לדבר בנימה יותר ספקנית. יש אומרים שהעולם כדורי, זו מחלוקת של אנשי מדע- באותו רגע אמרתי לעצמי: תמשיך לומר לו "פשששש... מה אתה אומר!" והכל יסתדר מאליו.'
בשלב השלישי של המונולוג כבר גילה "המדען": 'האמת, האמת, אני בכלל לא מאמין שהארץ שטוחה אבל רציתי רק שתדע שיש כאלו שמאמינים בזה!'
שַׁוּוּ בְּנַפְשְׁכֶם מפיק הרב נשיא את המסר: שהייתי מזלזל בו, שהייתי משיב לו מנה אחת אפיים, שהייתי חובט על קדקודו, האם הייתי מגיע אתו לחוף מבטחים!!
עד כאן מתוך גזיר הנייר שמצאתי במגירה.
קפצתי מהספה הבנתי שזה בדיוק מה שקורה עם יחיאל! הוא לא באמת מחפש להתווכח, הוא פשוט זקוק לבמה, לקשב. הודיתי להקדוש ברוך הוא שכיוון אותי על דבר-אמת.
למחרת נכנסתי לשיעור ברוגע.
ברגע ש"הַמְּאַתְגַּר" פתח את הפה הקשבתי.
שתקתי כמה שניות ואמרתי בטבעיות: 'מעניין מה שאתה אומר. אשמח מאוד לדבר איתך על זה מיד לאחר השיעור! בהפסקה'.
ברגע שהשיעור הסתיים הוא נמלט לענייניו "כתינוק הבורח מבית הספר"...
תאמינו או לא: מאז לא חזר להתווכח - לשם וויכוח - אפילו לא פעם אחת(!) והוא אחד התלמידים הכי אהובים!
* * *
מאז שהסיפור התרחש, יחיאל כבר סיים את השנה אצלי. בכל פעם שאנחנו נפגשים ברחוב, אני זורק לעברו חיוך ענק.
מעניין אם הוא יודע למה.
אתם כבר יודעים!
('קול מְלַמְדַי' תשרי פ"ז)