מזאת חנוכה תשפ"ג עד שבת סליחות תשפ"ו
את שבת חנוכה של שנת תשפ"ג שבתתי בירושלים, בבית חמותי שתחי' עמו"ש.
ממול הבית, שברחוב זית רענן בירושלים, שלט צנוע הורה על בית כנסת חדש שנפתח: "ברכת מנחם". אני מחבב חידושים ו"פרישקייט", ונכנסתי ולראות במה מדובר. אחרי שהות קצרה הבנתי כי מדובר בקבוצה מגובשת של אברכים צעירים חסידיים חוצניקים שפתחו לעצמם בית כנסת חדש. התחושה במקום מרגישה כמו משפחה, ופחות מתאימה לאדם זר ולא מוכר. המשכתי בדרכי, לא לפני שהשארתי במקום עותק של הקונטרס "בטחון מהו" שיצא לאור באותה תקופה, בתקווה שיגיע לעינים המתאימות.
ביום ראשון קיבלתי מכתב מרב בית הכנסת, הרה"ג ר' יצחק אונגאר שליט"א, וזה לשונה:
לכבוד הרב מרדכי הכהן מלאכי
דברתי בבית הכנסת במעלת היום של חנוכה שכוחו הוא ביטחון ואפילו לרשעים והבאתי דברי החפץ חיים ור' שלמה קלוגר ומגן דוד ועוד בזה, כמו שהוא בקובץ שאני מצרף פה "בזאת אני בוטח".
בליל שבת ראיתי באותו בית המדרש שאמרתי את הדרשה על בטחון את הקונטרס של מע"כ "ביטחון מהו" והיה לי כעין דרישת שלום משמיא וכהסכמה על מה שאמרתי על ביטחון בזאת חנוכה, שזהו מעלת היום.
כי ממש אורו עיני מהקונטרס מסודר להפליא על בטחון, ושמחתי בזה מאוד, ועוד מצאתי אותו במקום של הדרשה באותו יום.
נסתובב משמים שהקונטרס הזה בטחון מהו בא לידי, והוא חוב לכל אחד ואחד לקרותו לדעת ביטחון מהו, וגם בזמנים קשים ביותר, והוא ממש כמים קרים על נפש עייפה איך לחיות כפשוטו עם ביטחון,
והוא מקרב ומחבר יהודי להקב"ה לסמוך עליו בכל מצב, וזה רצונו, ווזה עצמו מביא הישועה, וכמו שהבאתי ממגן דוד - שאמונה בלי ביטחון אינו כלום, והקב"ה רוצה שנאמר גם זו לטובה, וכמו שהבאתי מר' שלמה קלוגר, וזה עצמו מביא הגאולה שלימה. תודה רבה, ויזכה להרבות ביטחון עוד ועוד בין אחינו בני ישראל
יצחק איימיק אונסר
חלפו מאז כשלוש שנים, שבמהלכן רגלי לא דרכה עוד בבית כנסת "ברכת מנחם".
השבוע, שבת סליחות תשפ"ו, שוב שבתתי בירושלים. לעת רעווא דרעווין, כאשר יצאתי ל"טיש",ראיתי שיש עוד שהות לפני, וכאשר עברתי ליד בית הכנסת ברכת מנחם, אמרתי לעצמי:
הבה ואכנס לרגע קט, ואראה את מראה פניו של הרב אונגאר ששלח לי אז את המכתב, ומאז הוא שולח לי את דברי התורה שלו באופן קבוע.
כשנכנסתי לבית הכנסת - הרב בדיוק התרומם ממקומו ל"קבלת עול מלכות שמים". שוב חשתי את אותה תחושה מעקצצת של אורח לא קרוא שפלש לתוך מרחב משפחתי. תוך שאני מתגבר על המבוכה, שלפתי ספר מהארון, והתיישבתי ליד אחד השולחנות הצדדיים, כדי לקלוט את אווירת המקום.
והנה מתרומם אברך ממקומו שבמרכז השולחן ורץ לעברי כשהוא נרגש מאד.
היה זה הר"ר שלום אסט, המוכר לרבים מהקוראים כאשר שיתף אותנו בסיפור השגחה פרטית נפלא שאירע עמו. והוא קורא לעברי: ר' מרדכי, הקב"ה בעצמו הביא אותך... זה לא יאומן! ממש משמים נשלחת לפה בדיוק ברגע זה! הנה יושב פה עמנו אברך ומספר לנו סיפור השגחה פרטית מדהים שאירע עמו, וחיזק את כולנו באמונה תמימה. משסיים את סיפורו אמרתי לו: סיפור כזה אתה חייב לשלוח לר' מרדכי מלאכי. והוא אומר לי:
לא, זה לא סיפור של עלונים, זה סיפור אמיתי שהיה באמת...
אמרתי לו: "הגיליון 'בטחוני בצורי' זהו המקום בה"א הידיעה עבור סיפורים מדוייקים שהיו במציאות, אם אתה לא מכיר כדאי לך להכיר. אתה חייב לספר לו את זה". הוא מביט בי כחוכך בדעתו, ואז הדלת נפתחת, ואתה פשוט מופיע בפתח...
אני ממש לא זוכר שראיתיך פה אי פעם...
האברך, שראה מול עיניו את צירוף המקרים המדהים, מיהר לגשת אלי. הוא אומר לי: לא היה עולה בדעתי לתת פרסום לדברים, אבל מה שראיתי פה עכשיו זה לא משהו שניתן להתעלם ממנו... יצאנו החוצה והוא החל מגולל בפני את סיפורו המאלף:
הר"ר יונה 23י ס6יין ירושלים
זכינו בארבעה ילדים בלעה"ר. ביתנו הבכורה היא ילדה עם צרכים מיוחדים, שמאתגרת אותנו ההורים לא מעט.
בחודש סיון האחרון חמי השיא את בתו בארצות הברית, ונערכנו לנסוע ולהשתתף בשמחה המשפחתית.
זו נסיעה משמחת, אך מאידך מאתגרת במיוחד. מי שמכיר מקרוב התמודדות עם ילד מיוחד מבין מה כרוך בנסיעה כזו: טיסה של שתים עשרה שעות במטוס סגור - זו משימה כמעט בלתי אפשרית. תוסיפו למשימה גם תינוק בגיל כמה חודשים, שגם אותו יש להחזיק על הידיים משך כל אותן שעות ארוכות, לכם נסיעה שכל כולה התמודדות שלא כל אחד מסוגל לעמוד בה.
עבור בתי של לנו כדור מרגיע מיוחד לזמנים כאלה, אך השפעתו מותנית באמונה תמימה. בתנאי אחד: כדי שהוא ישפיע לטובה היא חייבת לשכב. כאשר היא יושבת, התרופה לא רק שאינה מועילה, אלא אף מגבירה את אי השקט שלה. פירוש הדבר היה כי אנו חייבים מקום פנוי נוסף לצידה, כדי שהיא תוכל לשכב ברוגע. בלי זה כמעט בלתי אפשרי עבורנו לטוס.
בימים שלפני היציאה יצרנו קשר עם סוכן הנסיעות, והוא בדק והרגיע אותנו כי הטיסה הלוך צפויה להיות
ריקה למדי, וכי נוכל למצוא מקום פנוי ללא קושי. ואכן, כך היה. הטיסה הלוך עברה בשלום וברוגע יחסי, כשהיו לצידנו מקומות פנויים בשפע, ובסיעתא דשמיא הגענו לארצות הברית לששון ולשמחה.
הקושי האמיתי החל לקראת הטיסה חזרה לארץ הקדש. בתחילה גם פה היה נראה שהמטוס פנוי ברובו, אלא שבדיוק באותם ימים החלו להישמע דיווחים מתוחים על אפשרות של התחדשות העימות הצבאי מול איראן. בתוך שעות ספורות התמלאו כל הטיסות עד אפס מקום. כשבקשתי לוודא את סדרי הטיסה שלנו, דיווח לי סוכן הנסיעות באופן חד משמעי ובצער רב כי אין כל סיכוי להשיג מקום נוסף, ולו תמורת תשלום מלא, שכן אין בנמצא אפילו מושב פנוי אחד בכל המטוס.
נפלה עלינו חרדה גדולה. זכרנו היטב טיסה קודמת שבה טסנו עמה ללא היכולת להשכיבה: היא נכנסה לסערת רוחות כה קשה, עד שהטייסים כמעט נאלצו לבצע נחיתת חירום ולהוריד אותנו מן המטוס. והפעם - התלוותה אלינו גם תינוקת קטנה, שבלא מקום פנוי היינו נאלצים להחזיקה על הידיים לאורך כל הטיסה המייגעת.
הרגשתי שכל השערים ננעלו בפני, ואין לי שום מוצא בדרך הטבע. וההרגשה הזו הביאה אותי לעמוד להתפלל מקירות לבי לפני מי שרק הוא יכול להושיע. זו היתה תפילה מעומק הלב, מתוך תחושה זכה של אפס אונים והכנעה מלאה. והנה, בשלב מסויים של התפילה, חדרה ללבי בהירות פנימית עמוקה. הרגשתי בבירור שאני סומך לגמרי על אבינו שבשמים, וכאשר משליכים באמת ובתמים את כל הקושי והדאגה עליו, אין מקום לדאגה.
זו ממש לא הדרגה שלי ביום יום. אני עוסק באמונה ובטחון דרך למודי ככל אברך מן השורה, אבל מעולם לא היה זה עיקר עיסוקי ולא התנסיתי בעבודה מעשית של בטחון. הפעם זה בא מעצמו, ממקום אמיתי ביותר של מצוקת אין אונים שרק הבורא יתברך הכל יכול הוא זה שיכול, ובידו
להושיעני. תחושת רוגע מוחלטת התיישבה על לבי. סיימתי להתפלל ואמרתי לרעייתי בביטחון מלא כי אין מקום לדאגה, אפשר להיות רגועים, ה' יתברך יעזור לנו!
כשהגענו לשדה התעופה, המציאות נראתה הפוכה לחלוטין מציפיותינו. העומס היה כבד מנשוא. בכל דלפק שבו ניסינו לבקש או לשאול על מושב פנוי, הביטו בנו כתמהוניים... הנציגים אמרו לנו בפירוש כי מדובר במצב של מכירת יתר, וישנם בשדה התעופה נוסעים שבידם כרטיסי טיסה אך הם לא יוכלו לעלות למטוס. לא היה שום סיכוי טבעי להשיג מקום נוסף.
הגענו לשער העלייה למטוס. הלבבות פועמים בחזקה, איזו מן טיסה ממתינה לנו, ועוד תוך צפיפות כזו... אך בתוכי התחזקתי שוב ושוב עם תחושת הביטחון הזכה שחשתי בלבי בעת התפילה, היא היתה עוצמתית והאפילה על החששות, ומשתאה הייתי לראות כיצד יפול
עלינו למטוס. הדחיסות היתה איומה, המטוס היה מלא וגדוש עד אפס מקום, כמעט ולא היה אוויר לנשום. פסענו לעבר המושבים שלנו, והנה המחזה שנגלה לעינינו: ליד המושב שלי היה מושב פנוי, וליד המושב של רעייתי - מושב פנוי נוסף!
היו אלה שני המקומות הפנויים היחידים בכל המטוס העמוס והדחוס הזה, חיכו בדיוק עבורנו, אבינו שבשמים באהבתו שמר לנו אותם, ללא שום הסבר והגיון!
כולם מקבלים עול מלכות
בימי הרחמים, רציתי לשלוח לכם סיפור מתוק על ילדה קטנה שהתרחש בראש השנה תשפ"ו. וכן סיפרו להם, כי "כל הטאטעס" צועקים בשוהל "המלך"... וממליכים יחד את הקב"ה עלינו.
בתי בת ה-3, למדה בגן אודות ראש השנה, כמובן. וכן סיפרו להם, כי "כל הטאטעס" צועקים בשוהל "המלך"... וממליכים יחד את הקב"ה עלינו.
ראש השנה בשעות הצהריים, שעה שבבית הכנסת אוחזים בעיצומו של תפילת מוסף, חשבו בבית לקחת את הילדה לביקור קצר למבואה של בית הכנסת, ומחלון צדדי-להתרשם ממאות המתפללים הלבושים בגדי לבן צחורים.
בדרך לבית הכנסת, בתי סיפרה בהתרגשות, כי היא הולכת לשמוע איך כולם צועקים "המלך".
כמה שניסו להסביר לה, כי "המלך" כבר אמרו בבוקר, ועכשיו נשמע דברים אחרים מתוך התפלה, היא התעלמה מכך והתהלכה בטוחה בעצמה, "אני הולכת לשמוע את כל הטאטעס צועקים המלך"...
מה קיווינו שלא תתאכזב...
הן הגיעו לדלת עזרת הנשים,
מאות מתפללות ספונות בסידוריהן,
עוד הן תוהות היכן אוחזים, ונשמעת צעקה אדירה:
"ואתה הוא מ-ל-ך א-ל חי וקיים"
חיוך מאושר עלה על פניה הטהורות של בתי, לא מודעת כלל לתזמון המדויק שהקב"ה סיבב במיוחד בשבילה!
ה' מחכה לכולנו, רוצה שכולנו נמליך אותו עלינו, וגם בשעה 1:30 בצהרי ראש השנה, עדיין לא מאוחר מדי!
מזמור לתודה - כיצד!
האם הודיה תמידית - אפשרית לפשוטים כמונו?
אפשרי בהחלט!
מעובד על בסיס רשימה שכתבתי בחודש טבת תשפ"ד
בראש השנה לפני התקיעות ניגש אלי אברך ואומר: יש לי סיפור השגחה פרטית מדהים, אבל חסר לי את הכשרון לתאר אותו בצורה מספיק דרמטית, האם תוכל לסייע בידי?
מה הסיפור? שאלתי. "באורח פלא, הוא אומר, השגתי מגבת עבור הטבילה שלפני תקיעת שופר. למרות שמלאי המגבות שעומד לרשות הציבור שימש כבר בערב החג, וגם בשני הבקרים של החג"!
חייכתי, אבל חשבתי שנכון יהיה לכתוב על כך.
רבות נכתב והתפרסם בשנים האחרונות בגודל הענין של הודיה להשי"ת.
אלא שרבים מתייחסים לענין זה כאילו זו איזו "מדרגה גבוהה" שמיועדת לאנשים מורמים מעם. וזה אני רוצה לעסוק הפעם.
בימי ילדותי, בכל אופן בסביבה בה גדלתי בירושלים, המילה "תודה" היתה מילה נדירה למדי.
להגיב באמירת "תודה" כאשר מישהו הגיש לך אוכל,
או סיוע כלשהו זו היתה סוג של "התנהגות מודרנית" במובן השלילי...
מחקים היינו במן לעג את הביטוי הייקי "דאנקע שיין", כאומר: אני לא נמנה על צאצאי עולי גרמניה, בעלי הנימוסים המהוקצעים.
היו כנראה סיבות טובות להתנהגות הזו, ולא כאן המקום להאריך.
אגב - עד היום אני לא מכיר באידיש תחליף למילה "בבקשה" מה שגורם לדוברי אידיש להישאר בפה פעור כשמישהו מודה להם... מי שמכיר פתרון ראוי למצב המביך הזה מוזמן להחכימנו...
בכל אופן, בנושא הזה חל ב"ה שינוי מבורך.
היום מקובל לומר תודה על כל צעד ושעל, גם אצל בני הקהילות הכי שמרניות.
אנו מודים על כל פעולה, גם לנותני שירות בשכר מלא. לנהג האוטובוס, למוכר בחנות, וגם ילדים מחונכים רגילים להודות להוריהם על כל נתינה.
זה הפך להיות כטבע שני שלנו, ואדם מן היישוב אינו נזקק למאמץ כלשהו כדי לומר תודה. הוא עושה זאת באופן אינסטינקטיבי.
אדם שעיסוקו במגע עם קהל, עשוי לומר את המילה "תודה" מאות פעמים ביום.
זו התנהגות חיובית ומבורכת, בפרט אם היא נעשית בכנות ובמחשבה ראויה וחיובית.
במשנת רבותינו - הכרת הטוב היא הבסיס המרכזי לכל מידה טובה, ולכל התורה כולה.
מה שנדרש מאיתנו זה פשוט: להעתיק את ההתנהגות הזו מ"בין אדם לחברו" ל"בין אדם למקום".
אנו מקבלים מהקב"ה טובות ומתנות לאין מספר. קמנו בבוקר, קודם כל אומרים "מודה אני", מי מאיתנו ששם לבו למעשיו, מודע לזה שהוא התעורר בבוקר ואמר תודה על כך שהוא התעורר... עכשיו המשימה שלנו היא פשוט: להמשיך את המגמה הזו.
על כל הטבה - אומרים להקב"ה תודה. על כל צורך - פונים להקב"ה בבקשה.
זה יכול להתבטא במחשבה, או בדיבור, העיקר שזו הגישה השולטת: אני מקבל - אני מודה. אני צריך - אני מבקש. ותמיד תמיד, לכולם, יש על מה להודות ולבקש עוד...
נטלנו ידיים, שטפנו פנים, המגבת זמינה, יש לנו מוטיבציה לקום מהמיטה ויש כח לקום ובשביל מה לקום - "שכויי'ח טאטע".
אני מכין קפה, קופסת הסוכר מלאה, החלב לא חמוץ, הקפה יצא טעים, לא קר מידי ולא חם מידי, יש לי זמן ואפשרות לשתות אותו בלי להפסיד את האוטובוס תודה אבא שבשמים.
אני יוצא למקווה, יש בגדים נקיים בארון, איך דאנק דיר טאטע.
המעלית פועלת ולא מתעכבת, תודה.
מישהו תלה במעלית "הלכה יומית" ואף דאג לעדכן את הדף המתאים להיום - תודה.
מזג האוויר מסביר פנים אה! כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני.
בכניסה למקווה אין תור ארוך - ברוך ד'.
הגלגלת נפתחת ביראת כבוד למול הצ'יפ טאטע
בילדותי אם הייתי נוכח במחזה כזה הייתי חושד את בעל הצ'יפ למכשף מסוכן...
מצאת מקום פנוי ונח? תודה.
המים חמים? ב"ה.
לא שכחתי את המגבת? הודו לד'.
אופס... דווקא כן שכחתי... גם תודה! גם זו לטובה! וממשיכים לעבר ההטבה הבאה.
ראיתי השבוע בישיבה כיצד בחור צעיר חוטף מכה הגונה וכואבת במצחו מחודו של ארון מתכת... תגובתו היתה משובבת נפש: הקריאה "גם זו לטובה" נמלטה מפיו תוך שניות ספורות מהמכה הכואבת. אשרי לו ואשרי הסובבים אותו!
החברותא שלי הגיע בזמן? תודה!
יש מנין בזמן הרצוי לי? תודה אבא!
מישהו חייך אליך כשנכנסת? זה לא מובן מאליו.
הכנת כוס קפה? מצאת כוס נקיה וגם קפה, סוכר וגם חלב, ואפילו כפית? כמה צריך להודות.
אה, הקפה כרוך בתשלום? היה שקל בכיס? תודה אבא שבשמים!
החזן מתפלל בקצב סביר, לא "טס" ולא "זוחל"? אה! ברוך ד'.
מישהו מבקש צדקה, יש לך מטבע בכיס? ברוך ד'
האוטובוס הגיע בזמן? הרב קו מוטען ותקין? התיישבת במקום סביר? תגיד תודה!
סיימת מטלה מכבידה ומחקת את התזכורת בסלולרי? תודה!
מספיק דוגמאות?
ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל־גמוליו:
האם זה מעשי? האם אפשרי לחיות כך? בהחלט! לאחד פחות, לאחד יותר, ולאחד עוד הרבה יותר! ככל שמתרגלים את הדברים הם הופכים להיות כאינסיטנקט טבעי ובריא. אמונה מלשון אימון - כמו ויהי אומן את הדסה. מכאן עד לשייכות פנימית לבטחון של ממש - הדרך כבר הרבה יותר קרובה.
כשמישהו מתקשר אלי להודות על החיזוק שהוא קיבל מהגליון השבועי, אני לא נכנס למבוכה, אלא מקבל את זה בשמחה ואח"כ פונה להודות להקב"ה בפה מלא על שזיכני ונתן לי חלק בין מזכי הרבים. וכך, מה שנקרא בפי העם "פידבק" או "משוב חיובי" - הופך באחת למצווה רבתי של דבקות הבורא. לדבקה בו!
כיום, בהרבה מכשירי טלפון כשאתה נכנס ליומן השיחות - אתה מקבל אוטומטית מידע כמה פעמים התקשרת לכל אחד מהם, כך שנוצרת באופן אוטומטי סוג של תחרות... אמא: 567 - קל קו: 469 - קול הלשון: 422 - וכן הלאה...
בחן את עצמך... האם מצאת את עצמך במצב שהשם הראשון באנשי הקשר שלך, המנצח ב"תחרות" הזו, הוא "אבא שבשמים"! אליו אתה פונה בכל עת מצוא, אם בהודיה, אם בבקשה, או בשניהם יחד? אם התשובה חיובית - אתה במסלול הנכון...
אהבת ד', תמים תהיה עם ד' אלקיך, אמונה, ביטחון, יום אחר יום, מצבור של זכויות אינסופי, יחד עם חיים נעימים ורגועים של שלוות הנפש.
כשפרסמתי את הדברים בעבר, אחד מידידי הקרובים חזר אלי באומרו: הפכת לי את הראש. פתאום שמתי לב לענין הזה, כשאני יורד מאוטובוס שבו הנהג הוא ערבו'ש שונא ישראל, ואני בכל זאת אומר לו "תודה". כי זה המינימום של אנושיות. הוא הדין לגבי פקיד בבנק או בעירייה, גם אם איני חפץ בשום קשר עמו - תודה אומרים תמיד! ורק להקב"ה לא? למה זה כל כך קשה? מאז התחלתי לחשוב על כל פעולה. הלו - יש פה נהג באירוע! תמחול ותגיד תודה. אתה צריך אוכל? תגיד יפה "בבקשה"! וזה פועל!
כל אחד מבטא זאת בדרכו, הצד השוה שבהם שיש כאן כיוון מאד מעשי וזמין לקירבה אל הקב"ה.
אך ראוי להדגיש כאן נקודה נוספת, סופר משמעותית, ומי שיקדיש רגע של מחשבה יבין את ההזדמנות העצומה שהנהגה כזו מניחה לפתחו:
~~~
כשהינך פונה למישהו עם מאה בקשות ביום, ואתה גם אומר לו תודה כמספר הזה, אז מלבד הריווח שייענו בקשותיך ורצונותיך, יש כאן עוד תועלת, כפולה ומכופלת...
נכון שאנו רגילים לשנן את דברי המדרש המנחמים: אפילו רשע הבוטח בד' חסד יסובבנו", והגר"א הגדיל לחדש כי "מי שלבו טוב במדת הבטחון, אעפ"י שעבר עבירות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחוסר בטחון", אבן שלמה ג-ב
אבל למעיישה אין זה כך... אין מצב שזה נגמר בזה... הלא אתה מתיימר להיות "בנאדם"... אינך יכול להתעלם מרצונותיו של טוב ומטיב שעוזר לך לשרוד, ושעוד רגע קט תזדקק לחסדיו שוב ושוב ושוב... אינך יכול לומר תודה - ורגע אחרי זה להרשות לעצמך כל מיני "חטאים קטנים"... שוב אינך מסוגל להיות כה חדל אישים, ולעשות את רצונו של אותו טוב ומטיב באופן חלקי, בלי חשק, לצאת ידי חובה בלבד. הרי למדנו: כמים הפנים לפנים...
ובימי התשובה היקרים הללו, כשמישהו יצביע בפניך על חידושו העצום של רבנו החיד"א, שהשב תשובה מאהבה נמחל לו מיד, בלא להזדקק לארבעה חילוקי כפרה המבוארים בש"ס, שוב לא תפתח עליו זוג עינים כאומר "תשובה מאהבה"? ובכן? "איפה אני ואיפה תשובה מאהבה? מה הקשר לאיש פשוט כמוני? הלוואי ואשוב מיראה ולו מעט"...
כי אחרי שתגיע למצב של קשר תמידי עם הקב"ה על כל דבר קטן וגדול, כבר לא יהיה הרעיון הזה כה זר ומוזר בעיניך...
מי שנמנע מחטא כלשהו כי "לא נעים לו" כביכול מהקב"ה, כבר יש לו איזו שייכות ולו מזערית, למושג הזה של תשובה מאהבה!
הודינו לך א-להים – הוֹדִינוּ וָקרוֹב שְׁמַך - ספְרוּ נְפלֹאוֹת יָך
ובדרך? אינספור מצוות תמידיות.
כל מחשבה קלה כזו היא קיום כמה מצוות עשה של הבה נודה כי תועלת זו היא כבר מקפצה רוחנית כבירה, שמצדיקה בהחלט את ההשקעה הזו!
איפה טובלים בקבוק
אקדים ואומר בדיוק את מה שהרבה אנשים אומרים לך "לא חשבתי שיהיה לי פעם סיפור לשלוח", ואתה עונה להם "מי שקורא בקביעות את העלון מוחזקני שיהיה לו סיפור".
כך גם אני מרגיש, שבזכות קריאת העלון מתבוננים יותר בדרכי ההשגחה, ורואים כמה שהיא מופלאה ומיוחדת.
והנה זה הגיע. "סיפור ששווה מליון דולר" בפרט עכשיו בזמן שמסוגל לתפילה וחיבור עם הקדוש ברוך הוא.
ביום רביעי התחילו הבנות את שנת הלימודים החדשה.
ארבע מבנותי קנו בקבוקים חדשים לכבוד השנה החדשה, והבקבוקים שעשויים מתכת וחייבים טבילה כדין.
ביום שלישי בצהרים הלכתי לטבול את הבקבוקים במקוה כלים בשכונה שבה אני גר (נאות הפסגה) ואני רואה שם פתק שהמקווה פתוח רק בימי שישי.
בשעה 11:45 בלילה החלטתי שכעת אני לוקח את האוטו והולך לטבול את הבקבוקים במקווה מרוחק יותר, בשביל שיהיה להן את הבקבוקים לבוקר.
אני יוצא מדלת הבית ובאותו רגע ממש עובר ממולי אברך מן השכונה שקיצר את הדרך דרך הבנין שלי, אני רואה שהוא לקראת יציאה מן השכונה, ואני שואל אותו בדרך אגב אולי הוא רוצה להצטרף אלי, לאן הוא צריך להגיע, ופשוט לא יאומן מה שהוא עונה לי: הבת שלי קנתה בקבוק חדש ואני הולך לחפש לה מקוה לטבול לה אותו למחר בבוקר. אמיתי! אמיתי! ללא שום הגזמה.
נסענו שנינו ביחד טבלנו את הבקבוקים, והחזרתי אותו חזרה לשכונה.
לא יאומן איך הקב"ה הכניס בי מחשבה בשעה מאוחרת בלילה לצאת עכשיו ממש לטבול את הבקבוקים, ולתפוס את אותו אברך באותם 5 שניות, אם הוא היה עובר שם כמה שניות קודם או כמה שניות לאחר מכן הסיפור הזה לא היה קורה.
אנא העתירו בתפילותיכם גם עבורי ידידכם מרדכי בן חוה חנה המברככם ב:
מסרק ודירה - הכל בתפלה
לידידי היקר ר' מרדכי, כבר תקופה ארוכה שאני חושב בליבי: מתי אני אזכה גם אני ואכתוב סיפור לידיד כל כך קרוב ללב ולנשמה
אני נוסע בקביעות כל בוקר ממודיעין עילית לביתר עילית, שם אני מנהל ת"ת מפורסם בשם "מתיקות התורה".
ביום ג' י"ט אלול החלטתי משום מה לנסוע לביתר באוטובוס, כן כן, הכל מכוון מאיתו יתברך שמו.
בכניסתי ל"מקוה אמשינוב" ברחוב דרכי איש בביתר, אני קולט ששכחתי ברכב את המסרק הקטן, בו אני משתמש לסדר את הפיאות בבוקר.
אני אומר בליבי זה "פכים קטנים" של ממש, אבל אני זקוק לזה. וכך אמרתי בלחישה: "רבונו של עולם תשלח לי מסרק קטן שאולי נאבד למישהו".
אני יוצא מהמקווה ופונה להתפלל בבית כנסת ביאלא שברחוב הרב שך. בסיום התפילה אני יוצא כשלצידי אברך יקר בשם ר' יחיאל מיכל זלוטניק ופתאום אני מצביע לו לעבר האספלט: מסרק!
אני אומר לו הבט מה קורה כאן!
הוא מסתכל עלי ולא מבין מה אני מתרגש... אני מגביה את המסרק ואני אומר לו: תראה ביקשתי מהקב"ה מסרק וקיבלתי! חבל שלא ביקשתי דברים יותר חשובים! ותוך כדי דיבור אני מתקן את דברי אומר לו: זה לא נכון כך לומר. אלא הקדוש ברוך הוא נותן לכל בריותיו כל מה שצריך, אך צריך לבקש לקדוש ברוך הוא, אין אצלו הבדל בין מסרק, לבית. או בנים. הוא נותן לכל אחד מה שמבקשים ממנו!
אומר לי ר' יחיאל מיכל: ככה? אז כעת תורי לבקש מרבון העולמים. אני כבר למעלה משנתיים מחפש לקנות דירה בביתר. הלכתי לראות כבר יותר מ30 דירות ואני מבקש ממך רבונו של עולם: עד ראש השנה אני כבר רוצה לקנות דירה. דירה כזו שתתאים
לתנאים שאני רוצה, וזה כמעט לא בנמצא...
ואז אני מתעניין לתומי: עד איזה מחיר אתה רוצה לשלם? והוא עונה לי עד 1.6 מליון
ואני שואל אותו אתה באמת רוצה לקנות עד ראש השנה? והוא עונה לי בוודאי...
דקה חולפת ורעיון מנצנץ במוחי. ואני אומר לו: כן כן, יש לך דירה ממש כמו שביקשת ובתנאים שחיפשת"
לאחי ר' משה יש דירה בט"מ שעומדת למכירה ומתאימה בדיוק לפי התנאים שהצגת...
אני לא מאבד זמן ומרים טלפון לאחי: "יש אברך שרוצה להגיע לראות את הדירה" מסכמים לשעה 13.50
בשעה 14.00 אני מתקשר לר' יחיאל: "הלכת לראות"? והוא עונה לי: "לא אני כרגע בייבי סיטר"
אמרתי לו: תגיע גם עם הילדים, זו דירה בשבילך לראש השנה... □
בשעה 14.30 הוא הגיע לבקר בדירה, ואמר: כן כזו דירה עוד לא ראיתי. בשעה 18.45 בערב הוא הגיע עם בני הבית שוב.
בי"ט אלול בשעה 23.33 נחתם זכרון דברים, וביום שני נחתם החוזה! כן, לאחר חיפוש של למעלה משנתיים יש לר' יחיאל דירה בשעה טובה ומוצלחת, לפני ראש השנה!
דירה שהגיע עם בקשה פשוטה מהקב"ה. המסרק היה המתווך. אין אצל הקב"ה הבדל, יש מסרק על הכביש, יש דירה שממתינה רק לך, ועוד היום, רק תבקשו מאבא!
שאלה: בתפילת שמונה עשרה, היכן המקום שבו אנו מבקשים מחילה מהקב"ה, בכל התפילות, גם בשבת וביו"ט?
תשובה: ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך! פירוש רש"י [תהלים נא]:
שְׂפָתַי תִּפְתַּח - מְחוֹל לִי, וְיֶהִי לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְהַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ!
ישראל עמך אשר בך מאמין אם בשמאל דחיתו קרבהו בימין [סליחות ליוכ"ק]
גמר חתימה טובה!