המצב בבית נעשה מתוח מאד בין ההורים, ביקורות, מילים קשות והרמות קול יצרו אוירה עכורה וקשה שריסקה את ליבו הקטן והעדין של שלמה. הוא לא יכל להכיל את זה, הוא ישן עם המראות הקשים והקולות המפחידים, הוא הלך לבית הספר עם מחשבות על המצב הקשה בבית, וסירב לשחק עם חברים כשהוא מיואש ומרוסק. כך נראים חייו של ילד שהוריו חיים בחוסר שלום.
עד שהגיע רגע הפרידה הקשה, כאשר שלמה מצא את עצמו מבולבל, חצוי ושבור לחלוטין. הצד של אמו החליטו להשתמש בו ככלי נשק. בני משפחתה של אמו מילאו את ליבו בהתרסה ורעל יום יומי על מנת להרחיק אותו מאביו, ולהשאירו רק עם אימו.
בכל יום מחדש הוא שמע את אותם משפטים מצליפים: "אבא שלך לא באמת אוהב אותך"... "הוא חי את החיים שלו, ואתה לא מעניין אותו בכלל"... "אתה יודע שהוא אמר יותר מפעם אחת שהוא היה מעדיף שלא היית קיים בעולם?".
שלמה הקטן בתמימותו שומע ומאמין. בתחילה, הוא היה המום למשמע הדברים, אך משפט ועוד משפט נתנו לדבר מקום של כבוד בליבו. הלב שלו ננעל לאביו. נסגר. כשאבא שלו ניסה פעם ביום להתקשר, שלמה סירב לענות. כשהאבא המיוסר ניסה להגיע במיוחד עד לפתח הבניין, שלמה לא היה מוכן לרדת לקבל את פניו. האב האוהב לא התייאש והיה מגיע עד לכניסה לבית הספר, אך שלמה לא היה מוכן לצאת אליו. ליבו היה כואב ודואב על כל מה ששמע על אביו. שלמה שלח מסרים קצרים ופוגעים, ורחב כמה שיותר רחוק מאביו. הוא פשוט מחק אותו מחייו.
לאבא כאב מאד, גם את הדבר היחיד שנותר בחייו - שלמה בנו, הוא מאבד ומפספס בשנותיו היפות.
השנים חלפו, השעון לא עצר, ושלמה גדל, כשהקשר עם אביו נותק לחלוטין. עם גיל ההתבגרות, החל שלמה להקשיב לשיחות המבוגרים, לשאול את הדודות והדודים שאלות, ולפתע הוא גילה דברים שונים ממה שחשב וידע עד כה.
הוא התחיל להבין את גודל השקר. הוא תפס שכל מה שסיפרו לו על אבא שלו היה עלילה מרושעת כדי להרחיק אותו ממנו. המטרה הייתה אחת: לנתק אותו, ולגרום צער תהומי לאבא שלו.
אבא שלו היה הכי אוהב, אך הוא התנהג אליו בצורה אכזרית. הגילוי הזה גרם לו למועקה קשה פי אלף, כשייסורי מצפון קשים החזירו אותו לימים מהעבר. לפתע, הוא נזכר כיצד הוא התנהג אל האבא במשך כל השנים הללו. שנים של זלזול, צעקות והתעלמות מוחלטת כאילו מדובר באוויר, כאילו האדם החשוב בחייו - אביו, אינו קיים.
התגלית הקשה גרמה לשלמה להזיל דמעות רותחות, ולהבין את המסקנה: "אחרי כל מה שעשיתי לאבא, אחרי כל מה שפגעתי בו בצורה מחפירה כזו - אין סיכוי בעולם שהוא עוד רוצה אותי. אין סיכוי שהוא עדיין אוהב אותי. שנים של התעלמות וצער שגרמתי לו, הוא בוודאי שונא אותי עכשיו, הוא בטח לא רוצה לראות את הפנים שלי בחיים. השער לליבו של אבא שלי ננעל, אך הפעם באשמתי". שלמה הסתובב בעולם בהרגשה נוראה.
עד שערב אחד, הכל השתנה. שלמה צעד ברחוב חשוך ופגש באקראי את אחד מחברי הילדות הותיקים של אביו. החבר עצר אותו, תפס בידו של שלמה, ובעיניים נוצצות מדמעות אמר לו בקול רועד: "שלמה, אתה לא מבין... אתה פשוט לא תופס מה קורה. אבא שלך יושב איתי שבוע אחר שבוע, בוכה כמו ילד קטן, ומוציא מהארנק תמונות שלך מהילדות. הלב שלו שבור לרסיסים, שלמה. הוא אומר לי שוב ושוב: "אני רק מחכה לסימן חיים קטן ממנו. רק שיגיד לי 'אבא'. לא אכפת לי מה היה, לא אכפת לי מה הוא אמר או מה הוא עשה לי, אני אוהב אותו אהבת נפש ומחכה לו בכל שניה ושניה!".
החבר לא הסתפק בכך. הוא שלח יד לכיס מעילו והוציא צרור דפים מצהיבים. "הנה, תראה. אבא שלך כותב לך מכתב בכל יום הולדת, כבר שנים. הוא פשוט לא העז לשלוח כדי לא ללחוץ עליך, כדי לא להבהיל אותך. הלב שלו תמיד היה פתוח לרווחה אליך, הוא רק מחכה שתחזור!".
שלמה עמד באמצע הרחוב הסואן, ופרץ בבכי תמרורים שסירב להפסיק. חומות של שנים קרסו ברגע אחד. הוא הבין שאבא תמיד אהב אותו וחיכה לו, למרות ההתנהגות שלו, ואף כעת הוא מחכה לו.
שלמה החליט באותו רגע החלטה גורלית... הוא הסתובב והחל לרוץ. הוא רץ בכל הכוח, חסר נשימה, עד שהגיע לבית של אביו...
הוא אפילו לא דפק על הדלת, אלא פתח אותה כאילו היה חי בה תמיד. הוא ראה את אביו המתבגר יושב על הספה מהורהר ובודד.
שלמה פרץ בבכי וזעק: "אבאאא!!", וכשראה האב את שלמה הוא קפץ ממקומו בהתרגשות, פרץ בבכי קורע לב, וקם לחבק את בנו שלמה בחיבוק אוהב ומתגעגע.
בעודו בוכה ומחבק את אביו, פתח שלמה ואמר: "אבא, אני רוצה לבקש...", אך אבא לא נתן לשלמה להמשיך ואמר לו: "אני לא רוצה הסברים, אני גם לא רוצה התנצלויות, לא אכפת לי מה היה בעבר, אני רוצה אך ורק אותך", אמר וכרך את זרועותיו סביב בנו, חיבק אותו בבכי היסטרי, ולא עזב אותו לרגע. "רק תן לי אושר שתמשיך להיות קרוב לליבי, אני רוצה אותך איתי!!!". ונהרות של דמעות מאושרות זרמו ללא הרף.
כל השנה מגיע הרשע הגדול והאויב האכזר שלנו - יצר הרע, המנסה להפריד בינינו לבין אבינו שבשמיים, מלכו של עולם. אחר כל פעם שנפלנו ולא עשינו את רצונו של בורא עולם, אחר שעשינו טעות וקצת התרחקנו, הבטחנו להיות יותר טובים ונשברנו, לא התנהגנו בצורה נאותה לבן ולבת של המלך, מגיע היצר הזדוני ולוחש לנו באוזן: "בורא עולם כבר לא רוצה אותך. הוא כועס עליך. פגעת בו, המרת את פיו, אין לך דרך לחזור אליו. הוא לא באמת רוצה את התפילות שלך או את המצוות שלך".
אנחנו מתחילים להאמין לו, ומביטים על מעשינו ונכנסים לייאוש עמוק.
"אחרי כל מה שעשיתי, איך אבא שבשמיים יקבל אותי?", אנו חושבים לעצמנו, "הוא בטח כבר מחק אותי, הוא בטח לא אוהב אותי יותר". והמחשבה הזו מולידה בנו פחד בחיים, ריחוק מה' האוהב, וגורמת לנו לנעול את הדלת בפניו, להתרחק עוד ועוד, מתוך בושה וייאוש.
אך... זו לא האמת!. האמת היא הפוכה לחלוטין!. בכל שנה מגיעים עשרת ימי תשובה, בדיוק כמו אותו חבר ותיק ברחוב. הוא תופס אותנו ביד, מישיר אלינו מבט אוהב ומראה לנו כמה אבא בשמים מחכה שנשוב.
חודש אלול ועשרת ימי תשובה זועקים באוזנינו: "אבא שבשמיים לא שונא אותך! הוא לא מחפש להעניש אותך, והוא מעולם, אף לא לרגע אחד, ויתר עליך!. הוא יושב על כיסא רחמים, מביט בתמונות שלנו מימי קדם, וכביכול בוכה עלינו. הוא מחכה בכל רגע ורגע רק לסימן חיים קטן ממך. למילה אחת קטנה שיוצאת מהלב, לצעד פעוט של התקרבות וחזרה אליו, חזרה לדרך של בן של מלך.
"קול דודי דופק - פתחי לי" - הקב"ה לא מבקש מאיתנו עולמות, הוא רק מבקש שנפתח את הלב שוב, שנאמין באהבה שלו מחדש, שנשליך את השקרים של היצר הרע לפח האשפה של ההיסטוריה, ונחזור לקשר אוהב איתו, קשר אמיתי ועמוק של תורה ומצוות מתוך אהבה הדדית. (כן, גם אם אנו נופלים, ה' 'הרוצה בתשובה', רוצה שנהיה מחוברים אליו, נקום שוב ונדע שהוא תמיד אוהב ומצפה לנו: 'הבוחר בעמו ישראל באהבה').
ברגע שאתה עושה אפילו צעד אחד הכי קטן: התחזקות הכי קטנה וקבלה של התקרבות, הסטה קלה של ידית הדלת, הוא כבר שם. הוא פותח את זרועותיו האינסופיות, מוחק וסולח על כל מה שהיה, ומחבק אותך באהבה העצומה והחמה שקיימת ביקום - אהבה של אבא לבן שלו. אם רק תחזור ותפתח דף חדש - הוא לא יזכיר לך את מה שעשית עד כה. רק תחזור אליי, בני האהוב. תחזרי אליי, בתי האהובה.
ולכן כותב הירושלמי (ריש סנהדרין) כי בזמן תפילת הנעילה יושב הקב"ה וחותם לכל יהודי את משפטו בלא בית דין של מעלה. ומדוע? כי בית דין של מעלה מדקדק עם האדם, אך ה' מביט בו ברחמים גמורים!.
לכן, כותב 'המשך חכמה' (וילך) שגדולה ונוראה שעת הנעילה שמכפרת אפילו על חילול ה' הקשה, שאותה רק המלך יכול למחול, ונותר לאדם רק לצעוק, לשוב, ולאהוב את ה'!.