אחת המצוות החמורות בתורה היא מצות כיבוד הורים. לקראת בין הזמנים אמר החזון איש שאלו ההלכות שצריך ללמוד כדי להזהר במצווה זו, נפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמא ס''א): צריך להיזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, שהשווה אותן הכתוב למורא ה', שכשם שציוה על כבוד ומורא שמו, כך ציוה על כבודם ומוראם. שלושה שותפים הם באדם: הקב''ה, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקב''ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם.
איזהו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקומו המיוחד לו להסב בביתו, ולא יסתור את דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו [''יפה אמר אבי, יפה אמרה אמי'', מפני שמשווה עצמו אליהם שהוא ראוי להכריע]. עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות [בגדים יפים ונאים] ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו - לא יכלים אותם ולא יכעס כנגדם! אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שציווהו בכך!''
איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא [סיפוק צורכי ההורים, בעת הצורך], ויעשה הכל בסבר פנים יפות''.
''הא כל המבקש ימים ושנים, ועושר ונכסים, וחיים בעולם הזה, וחיים ארוכים לעולם הבא שאין לו סוף, יעשה רצון אביו שבשמים ורצון אביו ואמו!" (תנא דבי אליהו רבה כד)
כתב הפלא יועץ זצ''ל: כבר מילתי אמורה, שיש מצוה שהיא בת מזל. שהרי כמה מעות אדם מפזר לעשות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה, אף שאין בזה לא מצוה דאורייתא ולא מצוה דרבנן, אלא חיבוב מצוה, אשריהם ישראל! ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו - מקיים מצוה רבה דאורייתא!''
אומר הרב בן ציון אבא שאול זצ''ל: לפעמים אדם לא משתווה עם הוריו, וצוחק מהם, או שאומר להם אתם לא צודקים וכדומה, ידע שהוא עובר איסור חמור, והוא בכלל ''ארור מקלה אביו ואמו, [שפירש רש''י מקלה - מזלזל. ולדעת ספר חרדים, אפילו מבזה בלבו עובר בארור הנ''ל]. על כן, צריך האדם להזהר מאוד במורא אביו ואמו, והוא כעין המורא שמחייבים לנהוג למפקד בצבא, שאף אם אין דבריו נראים בעיניו, בכל זאת אסור לו לזלזל בו מחמת סדרי וחוקי הצבא. להבדיל, גם אביו ואמו - גם אם אין הצדק עמהם, צריך לשמוע להם, כי כך חוקת מלך מלכי המלכים עלינו, לבד אם רצונם נוגד חלילה את התורה הקדושה [שבזה יש את הציווי של ''אתה ואביך חייבים בכבודי'']. וצריך לכבדם ממש, וירגיש שהם ככתר על ראשו, ולא רק במעשה אלא גם בלב, וכשאמו מבשלת או מכינה לו איזה דבר, ישבח אותה.
כיבוד הורים המופלא של הגאון ר' ברוך בער - בעל ברכת שמואל
הגאון רבי ברוך בער זצ"ל התבלט והתפרסם בהקפדתו הגדולה במצות כיבוד אב ואם, ותלמידיו שזכו לראות זאת במו עיניהם היו מרבים לספר על הקפדתו וזהירותו במצווה זו. בייחוד ראו זאת תלמידי הישיבה בתקופת תפקידו כראש הישיבה בעיר קרמנצ'וג ובווילנה, שכן בתקופה זו התגוררו הוריו בביתו והיו רואים את התנהגותו אליהם. הוריו של רבי ברוך בער היו עשירים. במלחמת העולם הראשונה איבדו את כל רכושם ונאלצו לבוא ולהתגורר בבית בנם הגאון רבי ברוך בער, והוא היה דואג לפרנסתם ולכל מחסורם. מדרך הטבע, העניות קשה הרבה יותר עבור אדם עשיר שאיבד את עושרו, אולם רבי ברוך בער הצליח בעמל רב לתת להוריו תחושה נעימה כדי שלא יצטערו על מצבם. למשל כאשר היה לוקח חפץ כלשהו מן הבית, היה מבקש מהם את הדבר כאילו שייך הוא להם, וכל מי שהיה בביתו הרגיש שהוא עצמו מסתובב כאורח וכבן הנתמך על ידי אביו. באופן כללי נדמה היה לבני הישיבה שיומו של רבי ברוך בער סובב כל הזמן סביב צורכיהם של הוריו. מפעם לפעם ניגש היה לראות אם זקוקים הם למשהו, ולאחר כל רמז קטן שצריכים הם דבר מה, מיד היה דואג שיקבלו, ומברר היטב אם הם מרוצים.
כשהגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, היה מספר על הנהגות אלו לתלמידיו, היה אומר שאחד מגדולי הדור התפלא פעם מתי רבי ברוך בער מספיק גם ללמוד, אם כל היום עובר עליו בחשבונות של כיבוד אב ואם. פעם בעת חירום, לא שילמו לו ראשי הקהל בקרמנצ'וג את משכורת רבנותו, והיה רעב ללחם במשך תקופת מה, ואמר אז לראשי הקהילה: אם עבור עצמי - מילא, אבל הקפדתי היא בגלל אבי, שאין לי כיצד להאכילו לחם. האב רבי שמואל דוד (על שמו קרא רבי ברוך בער שם ספרו 'ברכת שמואל') היה מגיע באופן קבוע לשיעורי בנו, ולפני שהתחיל הגאון רבי ברוך בער למסור את השיעור, היה ניגש אל אביו ומבקש ממנו רשות. כשסיים את השיעור היה ניגש שוב אל אביו ואומר לו: "אבא יקר, האם אמרתי טוב את השיעור?"
הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל סיפר שראה פעם איך רבי ברוך בער הולך עם אביו לישיבה, ונראה היה כהולך אחריו, כילד ההולך אחר אביו. באחד הימים הסתכל תלמיד הישיבה רבי שלמה היימן מהחלון וראה את רבי ברוך בער הולך עם אביו בדרכו לישיבה, ולא הרחק מהם הבחין בקבוצת גויים מתפרעים. דפק רבי שלמה בחוזקה על החלון וסימן בידו לרבי ברוך בער שיראה שיש סכנה וימהר לרוץ עם אביו, והשיב לו רבי ברוך בער "אינך רואה שאבא לוקח אותי עכשיו לישיבה?!" ובדומה לזה מסופר כי בזמן הפרעות בקרמנצ'וג קרה פעם שהלך עם אביו ברחוב וכולם ברחו מפחד הפורעים, אולם רבי ברוך בער בשלוות נפש המתין לאביו וטיפל בו במסירות, עד שהביאוֹ למקום בטוח. רבי ברוך בער היה מספר על נס שהיה לו, שנכנס חייל ורצה לקחת מאביו את השעון שלו, ורבי שמואל דוד לא הסכים לוותר. אותו תוקף נאבק עם האבא ובתוך כך הוציא סכין ורצה להורגו. מיד קפץ רבי ברוך בער ונאבק בו ואמר: "תפגע בי ולא בו", ולפתע הגיע גנרל זקן בפתח וצעק על החייל שיעזוב אותם. ואמר שההצלה המופלאה הייתה בזכות מצות כיבוד אב במסירות נפש.
החזון איש: אם תכבד הורים כמוני תזכה להיות כמוני
מרן החזון איש זצ"ל התבקש לכבד בני ישיבה קטנה בביקור ובחינה. הייתה זו שעה מרוממת שתיזכר לעד. בעת הביקור הוא הבחין שאחד הנערים לוחש למגיד השיעור, כנראה ביקש רשותו לשאול שאלה, והרב השתיקו בפסקנות. בחכמתו, פנה החזון איש אל הרב: "הבחור רוצה משהו?" "כן" השיב הרב כבעל כרחו. "אז מדוע אינך מניח לו?" הרב שתק, והחזון איש נתן מבט מזמין בנער, ששאל: "רציתי לשאול איך אוכל גם אני להיות כחזון איש". הכל הבינו מדוע הרב השתיקו. השתררה דממה מתוחה. החזון איש השעין ראשו על מקלו, וכעבור רגע קט הזדקף ואמר: "אם תקיים כיבוד הורים כמוני, תוכל להיות כמוני!"
על הסיפור הזה נשאל הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, מגדולי תלמידי מרן החזון איש: במה התייחד כיבוד ההורים שלו. והוא השיב: אודות כיבודו את אביו, איני יודע. אביו, רבה של קוסובה, נפטר עוד בשנת תרע"ו. אבל אימו האריכה ימים ועלתה לארץ ישראל, חיתה בערוב ימיה בקרבת בנה הגדול. עין בעין ראינו כיצד כיבד את אימו. ואספר, לדוגמא - החזון איש סבל מאבן בכליות. כשהאבן המשוננת הייתה זזה, הסבה כאבי תופת. פעם אמר, שאילו נדרש לתאר עוצמת הכאבים, היה מצייר אדם שלופת את מזוזת הדלת, וטורקים אותה בכוח על אצבעותיו. הייסורים, עד לב השמיים. כאלו ייסורים הסבה לו האבן לפרקים, כששנתה מקומה. היה נופל לארץ ומתפתל בעוצמת מכאוביו. פעם, סיפר רבי חיים ברים, ישב החזון איש ולמד ולפתע תקפוהו ייסוריו, ומעצמתם הוטח ארצה ונאנק מרה. לפתע שמע שאימו מגיעה. מיד זינק והתיישב, ולמד בקול ובנעימה, לשמחה! איזו גבורה, איזו מסירות לכבד אם, שלא לגרום שמץ צער!.