משמעות - הנפש והחינוך

אתה אחד ומיוחד

אחרי ראש השנה ישבתי עם קבוצת בחורים. אחד מהם העיז לגלות רגשותיו בקול ואמר:

"אני קצת חושש. כי בתפילה אמרנו 'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון' - שכל אחד עובר יחידי. וזה ממש פחד! כשצריך לעבור לבד לפני הריבונו של עולם הרי הקב"ה ראה הכל - את כל הכישלונות! ובאיזה פנים אני יכול להגיע לקראת יום הכיפורים?"

אמרתי לו: יש תקווה! כי בימים אלו אנו קוראים את פרשת האזינו, ובה כתוב: "הן עם לבדד ישכון" (דברים לב, יב). ומבאר השל"ה הקדוש:

"כל אחד מישראל הוא אחד המיוחד בפני עצמו. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ב עה, א): כל צדיק וצדיק נכוה מפני חופתו של חברו. הרי שכולם כאחד זוכים לעולם הבא - מכל מקום כל אחד מיוחד בפני עצמו". השל"ה מגלה: "כל אחד מישראל - אחד המיוחד". לא "אחד מתוך רבים" - "אחד המיוחד"! יש לך מקום שרק אתה ממלא. חופה שרק שלך. תפקיד שרק אתה יכול. ואפילו שכולם זוכים - "כל אחד מיוחד בפני עצמו". הייחוד שלך לא נבלע בכלל. הוא נשאר שלך. "ה' בדד ינחנו" - לשון יחיד "ועל זה אמר: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב). "ינחנו" - לשון יחיד! על עניין כי כל אחד מיוחד בפני עצמו. ועל שכולם כאיש אחד - חלק ה' - יאמר: "ואין עמו אל נכר." שלא נתן ה' על ישראל שום שליטה משום שר הנקרא 'אל נכר'. רק הוא לבדו יתברך - בכבודו ובעצמו". השל"ה מדייק: "ינחנו" - לשון יחיד, לא רבים ! ה' מנחה כל אחד ביחידות. לא "מנחה את העם" סתם - מנחה אותך, אישית, בדד. ו"ואין עמו אל נכר" - אף אחד לא שולט עליך חוץ מה'. לא מזל, לא כוכב, לא שר - "הוא לבדו יתברך, בכבודו ובעצמו". ' בעצמו - מנחה אותך.

הפחד הופך לתקווה

אמרתי לבחור: אתה אומר 'כל באי עולם עוברים כבני מרון' - וזה מפחיד. אבל השל"ה מגלה שזו בדיוק הנחמה! כן, אתה עובר לבד. אבל לא עומד לבד מול שופט זר - אלא לבד מול אבא !"הוא לבדו יתברך, בכבודו ובעצמו" - ה' בעצמו מתעסק אתך. לא שליח. לא מלאך. בכבודו ובעצמו. ו"כל אחד מיוחד בפני עצמו" - ה' לא רואה אותך כ"עוד אחד". הוא רואה אותך כ"אחד המיוחד". עם החופה שרק שלך. עם התפקיד שרק שלך. עם הכישלונות שרק שלך - ועם התיקון שרק שלך.

היוצא מדבריו:

• א. "כבני מרון" - לא פחד - זכות. אתה לא עובר מול שופט זר - אתה עובר מול אבא. "הוא לבדו - בכבודו ובעצמו".
• ב. אתה "אחד המיוחד". לא "עוד אחד". יש לך חופה שרק שלך. תפקיד שרק שלך. ה' רואה אותך בייחודך.
• ג. הכישלונות - שלך. ה' ראה את הכל. אבל הוא רואה גם את התיקון שרק אתה יכול לבצע ולהשלים. כי אתה "מיוחד".
• ד. "ואין עמו אל נכר". אף אחד לא שולט עליך חוץ מה'. לא מזל, לא טבע, לא "אל נכר". רק ה' - "בכבודו ובעצמו".

אמרתי לבחור: לפני יום הכיפורים - אל תפחד. תדע שאתה עומד מול אבא אוהב. "ה' בדד ינחנו" - הוא מנחה אותך ביחידות. הוא רואה את הכישלונות שלך - אבל הוא בעיקר רואה את המעלות המיוחדות ואת השליחות המיוחדת שיש רק לך. את המקום שרק אתה ממלא. את ה'אחד המיוחד' שאתה. "ה' בדד ינחנו - ואין עמו אל נכר". אתה לבד מול ה'. וה' לבדו מול אותך ואין אף אחד אחר ביניכם. וזה לא פחד - זו קירבה.

גמח"ט אגוטן שבת

הרב אלחנן רייזמן

צדקת המחנכים

באסיפת צוות של מחנכים בעשרת ימי תשובה התעורר דיון ער: האם התפקיד של המחנכים בעשרת ימי תשובה לבוא רגיל לתלמוד תורה, או עליהם להיכנס לבית המדרש ללמוד, ולעשות תשובה כדבעי?

אחד המחנכים קם ואמר: "הרי אומרים 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה' - להבין: מה זה צדקה? וכיצד המחנכים יכולים לתת צדקה כדבעי, כאשר הם לא גומרים את החודש?"

הבאתי להם את דברי הערבי נחל בפרשת האזינו: "כי נודע שיש שני מיני צדקה: מין א' - צדקה לעניים בפשיטות. ומין ב' - כי 'אין עני אלא מדעת' והמדריכו ומלמדו דעה לפרוש מעבירות שבידו - היינו הצדקה. והמין הב' הוא עדיף. וברוב המקומות היכא דכתוב סתם "צדקה" - הכוונה היא למין הב'. הערבי נחל מגלה: "אין עני אלא מדעת" העניות האמיתית היא עניות בדעת. מי שמלמד דעת נותן צדקה! ולא סתם צדקה זכות - אזי יעשו דברי מוסר רושם - אתה נותן צדקה. "המין הב' הוא עדיף"!

ומוסיף: למה צדקה של ממון פחותה? כי "חלק העני ביד העשיר" העשיר רק מחזיר מה שלא שלו! "כשנותן צדקה אינו צדקה על האמת - אלא פורע לו חוב גמור". אבל צדקה של תורה - "צדקה על האמת", כי "יגעתי ומצאתי תאמין" - הדעת היא שלך ואתה נותן משלך.

משל הזורע: "אנו עושים את שלנו וזורעים"! כן, חלק מהזריעה הולך לאיבוד. כן, לא כל תלמיד שומע. אבל "אילו לא זרענו - כבר לא היה לחם בעולם". התפקיד שלנו לזרוע - הקצירה כפי חסד ה'. ואם חלק מהתלמידים לא שומעים? "אנו עושים את שלנו וזורעים"! והערבי נחל עונה במשל נפלא: "בא איש מאיי הים הרחוקים - שם לא ראה מעולם זריעה וקצירה. ראה איש עומד בשדה ומפזר זרעים. אמר לו: "מה לך כי תשתגע?" והרבה ממנה הולך לאיבוד. ויהי זורע זה כמשתגע בעיניו! "מה לך כי תשתגע?" והשיבו: "אילו לא עשינו כזאת לא היה תבואה בעולם! אני זורע והיה בשנה ההיא גשמים מועטים, אבל בעת הקצירה - לא עשתה כפי סך שחק האיש: "הלא אמרתי לך שאתה משתגע!" השיבו: "אילו לא זרענו - כבר לא היה לחם בעולם. אנו עושים את שלנו וזורעים והקצירה היא כפי חסד של ה'. ויש שנה שגשמים מרובים... ובא ואראך מה שזרעתי בבקעה - ושם תראה איך עשתה הרבה ויפה."

הנמשל: זרעו - והקב"ה יצמיח ה'. ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יום הכיפורים - סמוך ל"כל נדרי" - הולכים האוהבים זה אצל זה בבית הכנסת לבקש מחילה. והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו. ויגיד עליו ריעו: "כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם כי אם טוב בהחלט". ומוחלים זה לזה - במקום שלא היו צריכים מחילה! כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם. אבל השונאים זה את זה - נשארים במקומם! ואינם הולכים זה אצל זה - על דבר אשר לא קדמו אותו חברו לילך אצלו בראש". תמונה כואבת: בערב יום הכיפורים - מי שלא צריך מחילה מבקש. ומי שצריך - עומד במקומו! למה? "על דבר אשר לא קדמו חברו" - "למה אני צריך ללכת ראשון?!"

כלל ג': הגדול ילך ראשון

והשל"ה חותם בכלל שהופך הכל: "ומי כהחכם יודע פשר דבר - בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם. אף על פי שהלה חטא לו. קל וחומר לכל אדם אצל השווה לו, וכל שכן לגדול הימנו - שילך אצלו לפייסו. וכל אחד חושב: שהוא צדיק בריבו. בל למד צדק מרב - דבמקום גדולתו, שם נראה גבורת ענוותנותו. ללכת אחרי האיש ההוא - להוציא הדברים שיש עליו בלבו. ויאחזנו ולא ירפנו - ובדברים ירצנו. גם עד שיאמר: "אני יענה ויאמר סלחתי". "במקום גדולתו - שם נראה גבורת ענוותנותו". ללכת לפייס - לא חולשה - גבורה! ללכת ראשון - לא השפלה - גדולה! "אף על פי שהלה חטא לו" - גם אם אתה הצודק - אתה הולך. "יאחזנו ולא ירפנו - עד שיאמר סלחתי." מילה אחת. פנים אל פנים. לא על ידי אמצעי. לא דרך כסף. ומי שהלה חטא לו.

כיצד מבקשים סליחה?

השאלה?

"ידוע שעבירות שבין אדם לחברו חייבים לרצות את החבר. כיצד נכון לעשות זאת?"

התשובה!

השל"ה הקדוש (מסכת ראש השנה) קובע שלושה כללים:

כלל א': לא על ידי אמצעי

גרסינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז): שהעולב עצמו ילך לפייס הנעלב - ולא על ידי אמצעי. לא לשלוח מישהו! אתה פגעת - אתה הולך. לא שליח, לא מתווך, לא הודעה. "העולב עצמו" - בעצמך.

כלל ב': גם דברים צריכים פיוס

ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים - צריך לפייסו ולפגוע בו עד שיבקש מחילה. ואם החטא בדברים שבגופו - אף על פי שישלם לו כל חיובו - צריך לבקש ממנו מחילה. תשלום לא מספיק! גם אם שילמת - צריך לבקש מחילה. כי "דמי צערו - אפילו כל אילי נביות - אינו נמחל" כסף לא מוחק כאב. רק מילה אישית של "סלח לי".

המציאות של ערב יום הכיפורים

והשל"ה מתאר מציאות כואבת: ולא כמו שראיתי מקום שנהגו בערב יום הכיפורים - סמוך ל"כל נדרי" - הולכים האוהבים זה אצל זה בבית הכנסת לבקש מחילה. והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו. ויגיד עליו ריעו: "כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם כי אם טוב בהחלט". ומוחלים זה לזה - במקום שלא היו צריכים מחילה! כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם. אבל השונאים זה את זה - נשארים במקומם! ואינם הולכים זה אצל זה - על דבר אשר לא קדמו אותו חברו לילך אצלו בראש". תמונה כואבת: בערב יום הכיפורים - מי שלא צריך מחילה מבקש. ומי שצריך - עומד במקומו! למה? "על דבר אשר לא קדמו חברו" - "למה אני צריך ללכת ראשון?!"

כלל ג': הגדול ילך ראשון

והשל"ה חותם בכלל שהופך הכל: "ומי כהחכם יודע פשר דבר - בין שני שונאים שהם חכמים בעיניהם. אף על פי שהלה חטא לו. קל וחומר לכל אדם אצל השווה לו, וכל שכן לגדול הימנו - שילך אצלו לפייסו. וכל אחד חושב: שהוא צדיק בריבו. בל למד צדק מרב - דבמקום גדולתו, שם נראה גבורת ענוותנותו. ללכת אחרי האיש ההוא - להוציא הדברים שיש עליו בלבו. ויאחזנו ולא ירפנו - ובדברים ירצנו. גם עד שיאמר: "אני יענה ויאמר סלחתי". "במקום גדולתו - שם נראה גבורת ענוותנותו". ללכת לפייס - לא חולשה - גבורה! ללכת ראשון - לא השפלה - גדולה! "אף על פי שהלה חטא לו" - גם אם אתה הצודק - אתה הולך. "יאחזנו ולא ירפנו - עד שיאמר סלחתי." מילה אחת. פנים אל פנים. לא על ידי אמצעי. לא דרך כסף. ומי שהלה חטא לו.

לא מוכיחים יחיד

השבוע ישב מנהל בחדרו, ומבעד לדלת שמע כיצד מחנך צועק ומוכיח ילד באופן חזק ביותר. וזה היה חזק מדי. עלתה השאלה: האם יש בכלל טעם להוכיח באופן כזה? מתי מותר לדבר בחוזקה? ואם הגדולים שומעים דברים קשים לומדים הקטנים קל וחומר לשמוע ברכין. מתי חייבים ברכות? ומה ההבדל?

על כך נותן לנו החתם סופר (תורת משה, דברים לב) כללים ברורים - מתוך הפסוק הראשון של פרשת האזינו: "יערוף כמטר לקחי - ותזל כטל אמרי פי - דברים רכים. יחיד - ברכות בלבד. רבים - אפשר חזק. "דרך התוכחה ליחיד - צריך להוכיח בלשון רכה. מה שאין כן לרבים - כיוון שאינו פורט למי הוא מוכיח - יכול לומר דברים קשים". כלל ברור: כשמוכיח ילד אחד - רק בלשון רכה! למה? כי הוא יודע שזה עליו. הוא מרגיש את האצבע. דברים קשים ליחיד - שבירה. לעומת זאת, לרבים - "כיוון שאינו פורט"- אפשר לומר דברים חזקים יותר. כי כל אחד חושב "זה לא עליי" - ומי שצריך - ישמע.

מטר וטל - דשא ועשב

והחת"ס מפרש את הפסוק: "יערוף כמטר לקחי - ותזל כטל אמרתי" (דברים לב, ב). המטר אינו נוח לעולם - אבל הטל נוח לעולם. ו"דשא" (כפירש"י) - רבים. אבל "עשב" - הוא יחיד. ו"מטר" - ראשי תיבות: משאכם, טרחכם, ריבכם. ו"טל" - ראשי תיבות: טוב לכל. ופעמים "יערוף כמטר" - שאינו נוח. "וכרביבים עלי עשב" - היינו יחיד".

שמים וארץ - גדולים וקטנים

והחת"ס מוסיף חידוש נוסף: "שמים" - היינו הגדולים. "הארץ" - הקטנים. ובפרשת יתרו נאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל." פירש רש"י: "לנשים בלשון רכה. ולאנשים - קשים כגידין." והיינו: "האזינו השמים ואדברה דיבור עז. "ותשמע הארץ" אז ישמעו הקטנים ברכין. החת"ס מגלה: כשהגדולים שומעים דברים חזקים ומקבלים - הקטנים לומדים לשמוע ברכות ."האזינו השמים" דיבור עז לגדולים ."ותשמע הארץ" הקטנים ישמעו ברכות. החת"ס מלמדנו:

• א. יחיד - טל. "דרך התוכחה ליחיד - להוכיח בלשון רכה". תמיד. בלי יוצא מן הכלל.
• ב. רבים - אפשר מטר. "כיוון שאינו פורט". אף אחד לא יודע שזה עליו. דברים חזקים - כלליים.
• ג. צעקות על ילד - מטר על עשב. הילד יודע שזה עליו. המטר "אינו נוח" - והילד נשבר.
• ד. הדוגמה - המחנך. מחנך שצועק על ילד - מטר על עשב. מחנך שמדבר ברכות לילד - טל על עשב. "טוב לכל".

שוחחנו על כך, שמה ששמע מבעד לדלת זה "מטר על עשב". מטר על דשא אפשר. מטר על עשב ו"מטר" - ראשי תיבות: משאכם, טרחכם, ריבכם. ו"טל" - ראשי תיבות: טוב לכל. ופעמים "יערוף כמטר" - שאינו נוח. "דרך התוכחה ליחיד - להוכיח בלשון רכה". זה לא המלצה - זה כלל. ואם המחנך צריך לומר דברים חזקים שיגיד לכל הכיתה,"כיוון שאינו פורט". ומי שצריך לשמוע ישמע. וליחיד? שיש רק לך. "יערוף כמטר לקחי - ותזל כטל אמרתי". מטר. ליחיד - טל. ומי שמבלבל ביניהם - שובר במקום לבנות.