מה הביא את רופא העור לחדר ראש הישיבה במפתיע?
כי ביום הזה יכפר עליכם!
מצויים ועומדים אנו בין כסה לעשור, ימים מרגשים שמטלטלים את הנשמה היהודית. עדיין מהדהדת באוזנינו תקיעת השופר, עת המלכנו את מלך מלכי המלכים על הארץ ויושביה, וביקשנו שהכל יכירו במלכותו יתברך. בימים אלו ממש ניתנת בידינו הזכות להכריע את גורלנו ואת גורל העולם כולו, ואנו מבקשים לנצל את שעת הכושר העילאית הזו.
כל מי שנפש יהודי הומה בקרבו יודע, כי אין מיוחדים מהימים האלה, כשמם כן הם עשרת ימי תשובה. אלו ימים של תשובה במובן הפשוט והברור ביותר, מיועדים הם לשוב ולחזור לחיקו של אבא שבשמים. במשך השנה, בימי השגרה השוחקים, לא פעם אנו טועים ותועים, מתבלבלים בדרך או נאבדים במרחב. ואז מגיע ראש השנה בו אנו מכריזים בהתרגשות 'המלך!', שבים להכרה מליאה במלכו של עולם, ושואפים לחזור אליו בימים המיועדים לכך, ימים אלו.
לפיכך, ניתנת לנו עצה יקרה: לנצל את שעת הכושר בימים אלו כדי לקבל על עצמנו קבלה טובה. אפילו אחת, אפילו קטנה, ובלבד שנוכל לעמוד בה, שתהיה בה 'הצהרת כוונות' על כך שאנו מתקדמים צעד אחד לקראת אבינו שבשמים, שאנו מייצרים כלי שיחזיק את הקשר הקרוב עמו לאורך זמן. לא לתת לאווירה המרוממת לחלוף על פנינו ביעף בלי להותיר זכר, אלא להשאיר מהם נכסי צאן ברזל לשנים ארוכות וטובות.
פרחים ליום הכיפורים...
'עשרת ימי תשובה', הימים הנעלים בשנה, היו נשגבים ונעלים במיוחד במחיצתו של הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז. כל מי שהיה בסביבתו בימים אלה - חש היטב את אמת הדין, את הימים הנוראים, את ההזדמנות השנתית להתקרב לאבא שבשמים. מדי שנה, לפני הסעודה המפסקת, היה מבקש מאחד מתלמידיו להסיעו לחנות פרחים. שם קנה זר נאה, אותו היה מביא הביתה ומגיש לרעייתו הרבנית - לכבוד יום ההולדת שלה שחל בעשרת ימי תשובה. כך מדי שנה בשנה! גם כשנחלש וישב בכסא גלגלים היה שולח לרכוש עבורו זר פרחים, אותו היה מניח על ברכיו עד הגשתו לרבנית!
ללמדנו: כולנו בחרדת הדין, כולנו מבקשים לעלות ולהתעלות, כולנו רוצים לזכות לנצל את הימים האלה היטב. בל נשכח כי עבודת הקודש מתחילה בבית פנימה, בהענקת התחושה הטובה לבני הבית, גם בימים אלו. הבה ננצל כל רגע בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, הבה נתעלה מעלה מעלה - אך בד בבד נזכור לתת תחושה טובה בבית, לשמור על המידות הטובות, להיות סבלן ונחמד תמיד. זו עבודת הקודש המושלמת בימים כבירים אלו!
הפריחה שפרחה באופן מפתיע...
הסיפור הבא, מתחיל כמה ימים לפני חודש אלול, לפני כמה שנים. בחור יקר וירא שמים ערך את חשבון הנפש האישי שלו, ומצא כי כדאי לו להתחזק בשמירת העיניים בימי חודש אלול המתקרבים ובאים. לפיכך - קיבל על עצמו קבלה איתנה וחזקה, לפיה במשך כל חודש אלול לא ייצא מבניין הישיבה בה הוא לומד - ישיבת 'יקירי ירושלים', כדי לשמור את עיניו בצורה הטובה והנעלית ביותר.
זמן אלול התחיל בהתרגשות רבתי, מיודענו הבחור מסתער על הגמרא בשמחה ובשקידה, תוך שהוא אינו שוכח את קבלתו הטובה - לא לצאת את בניין הישיבה במשך כל חודש אלול, כדי לשמור את עיניו בצורה המיטבית. אלא שביום מן הימים גילה פצעים קלים בידו. תחילה לא ייחס להם חשיבות, אולם עם הזמן הלכו הפצעים והחמירו, הוא חש פריחה בכל זרועו הימנית, ובאחת השיחות סיפר על כך להוריו.
ההורים שמעו על כך, וליבם התמלא בדאגה כנה לשלומו. הם הפצירו בו לגשת אל הרופא בכדי שיבדוק אותו, אולם הבחור נענה ואמר שקיבל על עצמו לשמור את עיניו בחודש זה ולא לצאת מפתח הישיבה, ולפיכך הוא אינו יכול ללכת לרופא.
לאחר שהמצב החמיר, ניאות הבחור לעצת הוריו למרוח כל משחה ולקחת כל תרופה - אולם לצאת משערי הישיבה לא הסכים, כפי שקיבל על עצמו.
בצר להם, פנו הורי הבחור אל ראש הישיבה, הגאון רבי יהודה כהן שליט"א, וביקשו ממנו להיכנס לעובי הקורה, לבדוק את מצב ידו של בנם, ובאם המצב מחייב זאת - להורות לו לפנות אל הרופא. ראש הישיבה קרא לבחור המצטיין וביקש לשוחח עמו, וכשהבחור נכנס אליו וראש הישיבה הבחין בזרועו העמוסה פצעים - קבע על אתר: 'זו אכן קבלה טובה ומיוחדת, אולם אין לך ברירה אלא להפר אותה... אתה חייב לראות רופא...'
כשמוע הבחור את ההוראה המפורשת מראש הישיבה, כבש את פניו בידיו ופרץ בבכי מר. הן הוא כל כך רוצה לשמור על קבלתו איתנה וחזקה, כה חושש הוא להפר אותה ולו במשהו. צערו וכאבו על שלא עולה בידו לעמוד בקבלתו התפרצו משני עיניו בנחלי דמעות שוצפים, וראש הישיבה הבחין מיד כי קשה עליו הדבר מאוד. הבחור הסביר שאם אין ברירה, הוא בוודאי יציית. אבל הוא מבקש מאוד להימנע מכך, כי זה דורש ממנו להפר קבלה טובה שקיבל על עצמו!...
כראות ראש הישיבה את צערו של הבחור ואת כנות רצונו, נענה ואמר לו: 'אולי המצב לא דחוף עד כדי קריטי. אני מבין לליבך, ולפיכך הבה נסכם שנחכה עוד כמה שעות. אם יחלפו עוד כמה שעות ולא יהיה שינוי במצב - אינני רואה ברירה אחרת זולת לצאת מבניין הישיבה בניגוד לקבלה, וללכת אל הרופא...'
הבחור יצא מראש הישיבה ברגשות מעורבים. מחד גיסא - הוא מבין אל נכון את המצב, הסיכויים שלא יצטרך להפר את קבלתו - קלושים מאוד. מאידך גיסא בכל זאת אולי יתרחש הנס והדבר יימנע ממנו, אין לדעת...
הגיעה שעת הצהריים, ולפתע נשמעו דפיקות בדלת חדרו של ראש הישיבה. כשזו נפתחה, עמד שם יהודי מבוגר, שהכרת פניו ענתה בו שהוא אינו מבני הישיבה או מרבניה, למעשה - זו הפעם הראשונה שהוא כאן... הוא ניגש אל ראש הישיבה וביקש לשוחח עמו, וראש הישיבה נענה לו ברצון.
'נפגשנו לפני כמה ימים', פתח היהודי הזר, 'כשהשתתפתי בחתונתו של בחור פלוני מבני הישיבה, אז הבחנתי כי יש בעיה מסויימת בבריאותו של ראש הישיבה, לא משהו מפחיד, אבל כדאי לטפל בו. הואיל ואני רופא עור מומחה בברזיל ואני שב כבר מחר לארץ מולדתי, החלטתי לקפוץ לישיבה ולייעץ לראש הישיבה מה לעשות, ויעמוד לי הדבר לזכות שדאגתי לבריאותו של ראש הישיבה!'
ראש הישיבה הופתע מהמחווה הפתאומית, והאורח - שהתברר כרופא מומחה, בדק את שבדק. תוך כדי הבדיקה, לפתע ננער ראש הישיבה ממקומו בהשתאות ואמר: 'הלא הגעת לכאן דווקא היום בהשגחה פרטית מופלאה! יש כאן בחור שחייב לראות רופא עור, ולבו נוקפו אם יצטרך להפר את קבלתו לצורך יציאה לרופא. באת בדיוק בזמן!'
הרופא שמע את הסיפור המלא והתרגש. הוא בדק את הבחור, והסתבר שהבחור זקוק למשחה מסויימת שהרופא הביא עבור ראש הישיבה בחושבו כי ראש הישיבה יזדקק לה, אולם הסתבר שראש הישיבה כלל לא זקוק לטיפול. המשחה עברה לידי הבחור המאושר, שנבדק אצל רופא עור מומחה, שהגיע אליו לישיבה, והביא אתו את המשחה אותה מרח הבחור ונרפא - וכל זאת בלי לצאת מכותלי הישיבה, בהתאם לקבלתו!
סיפור נפלא זה, אותו סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א בשם ראש ישיבת 'יקירי ירושלים' הגאון רבי יהודה כהן שליט"א, מעורר את הלב: אחים יקרים, ראו נא ראו את כוחה של קבלה אחת, וכמה בורא עולם משדד מערכות בכדי שנוכל לעמוד בה. זה דורש מאיתנו החלטה אחת, נחושה ועיקשת, אולם ההחלטה הזו היא מנוף עצום לקרבת אלוקים, ולפעמים גם מתברר עד כמה בורא עולם בעצמו יעזרנו לעמוד בה!
הבה נקבל על עצמנו קבלה טובה כזו, בפרט בימים אלה. זה הזמן וזו העת לבחון באיזה תחום עלינו להשתפר, ובמה ראוי שנתחזק. כל קבלה טובה היא כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כל החלטה נחושה שלנו מעוררת רעש בשמי מעל, ומקרבת אותנו לבורא. הבה ננצל את הימים הללו בכדי לקבל על עצמנו קבלה טובה, ונזכה שבורא עולם יראה את שאיפתנו להתקרב אליו, ויושיט לנו את ידו הפתוחה לשבים אליו בתשובה שלימה!
החלטה שחוללה מהפך!
שיחת טלפון חריגה קטעה את שגרת יומו של ר' פנחס ד., כשעל הצג הופיע מספר הטלפון של התלמוד תורה בו לומד בנו. המזכיר הודיע לו קצרות כי בנו בן העשר סובל מחום וכאבים, ולפיכך ההורים נדרשים לבוא לקחתו. ר' פנחס מיהר להגיע במונית אל התלמוד תורה, וכשראה את בנו - הבין שהעניין מורכב ממה שהעריך, ומיהר להמשיך עם המונית ישירות לחדר המיון בבית החולים 'שערי צדק'.
הילד נבדק בבדיקות דם שגרתיות, וכשהתוצאות הגיעו הובהל האב לחדרו של הרופא במחלקה לרופאה דחופה. 'יש לו זיהום חריג ומסוכן בדם, הדבר עלול להתפשט הלאה. אנחנו מכניסים אותו לאשפוז...'
ר' פנחס חשב שהוא צונח תחתיו. הוא בעיצומו של יום שגרתי, הוא רק דאג קצת לשלום בנו ומיהר לבית החולים. אבל ככה? להתבשר שמדובר בזיהום חריג וחמור? לשמוע שממשיכים מיד לאשפוז? - בעוד לבו הולם בפראות, הוא שומע את הרופא אומר: 'אנחנו ניתן לו מינון גבוה של אנטיביוטיקה חריפה ישירות לווריד, וזאת במשך כמה שבועות. תתפלל שהזיהום לא יספיק להגיע לעצם הרגל, כי אז הוא עלול לסבול מנכות כל החיים!'
ר' פנחס כבר לא הצליח לשמוע, העולם הסתחרר סביבו. בבוקר התעורר בנו כילד שמח וחייכן, ואחר הצהריים הוא כבר מאושפז לתקופה של כמה שבועות, מתוך תקוה - אולי יחוס רופא כל בשר ואולי ירחם - שלא תישאר לו פגיעה בלתי הפיכה כתוצאה מהזיהום המסוכן הזה. איך זה יכול להיות?!
תוך כמה דקות כבר היה בנו בחדר האשפוז במחלקת ילדים, כששלוש צינוריות מחוברות אליו ודרכן הוא מקבל נוזלים, אנטיביוטיקה ושאר דברים פחות נעימים. ר' פנחס ניצב ליד מיטת בנו בדאגה, מקווה לטוב וחושש מבשורות קשות. כשבנו נרדם, בשעת ליל מאוחרת, הרשה לעצמו לצאת לסיבוב בבית החולים ולחלץ את עצמותיו הלאות, ואז הוא מגיע לבית הכנסת שבמרכז הרפואי 'שערי צדק'.
בכניסתו, הבחין במודעה שצדה את עיניו, וכך נכתב בה: 'כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, והנזהר שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה - זוכה לעצור מעליו גזירות קשות ויינצל הוא ויוצאי חלציו מכל צרה וצוקה!' - המודעה, השגרתית בדרך כלל, עמדה מולו כמנופפת אצבע לעברו: שתיקה יפה בשעת התפילה! עניית אמן 'יהא שמיה רבא'! - מה מצבך בכל אלה? מה אתה עושה בכדי להינצל מגזירות קשות, מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה?
הוא ניצל את העובדה שבית הכנסת היה ריק מאדם, ניגש אל ארון הקודש, הסיט את הפרוכת ופרץ בבכי מר. ידוע ידע את שפל מצבו בכל האמור, הן הוא בקושי מתפלל במניין, וגם כשהוא מתפלל במניין - איך נראית התפילה, מליאה בדיבורים מכל הכיוונים, רחמנא ליצלן... המודעה הזו שברה את לבו לרסיסים, והוא פרץ בבכי וראי...
שעה ארוכה עמד ובכה, כשדמעות רותחות זולגות מעיניו ללא הרף, דמעות של חרטה כנה על העבר וקבלה טובה על העתיד. הוא ערך את חשבון נפשו כמה הוא לקוי בנקודה זו, וקיבל על עצמו להקפיד על תפילות במניין כהלכה, לשתוק בשעת התפילה מראשיתה ועד סופה, ולענות 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחו. מעתה הבטיח לעצמו - הטלפון הנייד מכובה, אין חברים, אין דיבורים, אין עלונים, אין כלום. דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים!
כדי לחזק את קבלתו, קבע לעצמו שכל מה שלא היה עושה כשהוא נכנס לרבו הוא לא עושה בשעת התפילה. הרי אילו נקרא לשוחח עם רבו, היה מגיע בזמן, ניצב במקום מתחילה ועד סוף, מרוכז כל כולו. לא קורא, לא עונה, לא מביט בנייד, ובוודאי שלא משוחח עם איש. הרי הוא ניצב אצל רבו! מעתה - כך החליט, כך בדיוק תיראה התפילה שלי!
בתחושה מרוממת עזב את בית הכנסת, ונתן תנומה לעפעפיו. למחרת - בתפילת שחרית כבר עמד בקבלתו זו, מקווה לטוב. ואז, בשעת הצהריים, נבדק בנו שוב על מנת לבחון את השפעת התרופה, והנה הרופא שקיבל לידיו את התוצאות - ביקש שיחזרו על הבדיקה פעם נוספת בנוכחות רופא...
הבדיקה נערכה שוב, ואז התכנסו כמה רופאים יחדיו, כשהם מכחכחים בגרונם בבלבול מה. הם מחזיקים בידם את תוצאות הבדיקות מאתמול ואת תוצאות הבדיקות מהיום - והדבר לא יאומן: הזיהום שהיה נעלם ואיננו, נגוז והלך. לא יתכן שדבר כזה קורה תוך כמה שעות אנטיביוטיקה, זה פשוט בלתי אפשרי!
אחד הרופאים אף סיפר, שהוא מטפל כל ימיו בזיהומים כאלה, ובשלושים השנים שהוא רופא - מעולם לא חווה כזאת, והוא גם לא מכיר תיעוד כזה בספרות הרפואית. איך יתכן שזיהום נעלם תוך לילה אחד? מה היה בטיפול הרפואי שקיבל הילד אמש שחולל מהפך כה קיצוני? איך יכול להיות שהוא כבר הבריא, ואין בגופו זיהום?!
ר' פנחס שותק, למרות שהוא יודע את התשובה, והיא אכן קשורה לשתיקה - לשתיקה בשעת התפילה כמובן... הרופאים שחררו אותו במקום, ומתוך חוסר אמון ביקשו ממנו לשוב שוב במוצאי שבת לבדוק אם אכן הזיהום נעלם. למותר לציין כי אכן כן, הזיהום נעלם, גם בבדיקה החוזרת לא נמצא לו זכר!
ר' פנחס היקר, במכתבו שפורסם בספר 'שתקתי ונושעתי', כותב כי הבטיח לפרסם את הנס כדי לגלות גם לנו: הן כמה יהודים זקוקים לישועה, מפעילים סגולות מסגולות שונות, מקווים לטוב. בידינו הדבר לזכות בישועות נפלאות, בקבלה טובה אחת - להתפלל כהלכה, לשתוק בשעת התפילה, לענות 'אמן יהא שמיה רבא' כראוי!
והלקח ברור: אחים יקרים, ניצבים אנו ברגעים קריטיים לחיינו, כל השנה הבעל"ט ניצבת על כף המאזניים. זה הזמן לקבל על עצמנו קבלה טובה אחת, בענייני 'מורא מקדש', בהתחזקות בתפילה, בעניית 'אמן יהא שמיה רבא', או בכל נושא אחר - כמו תוספת לימוד תורה, התחזקות בחסד, או מידות טובות. לקבלה טובה יש כח עצום - הבה נפעיל את הכח הזה כדי שיפעל עבורנו גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה!
אבל יש לי עוד חלק נחמד לספר. בכל בוקר ברוך השם, בהנץ
משיעוריו של מגיד השיעור הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
לשמיעת השיעורים בדף היומי ובנושאים נוספים חייגו: 073-2951342 | לקבלת העלון במייל: gmail.com@6778160
שילם כמה עשרות שקלים כדי לכבות את אש המחלוקת
סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א:
היתה זו שעת ערב סתמית למדי, כאשר סבי, הרה"ג ר' שמואל צבי קובלסקי זצ"ל הלך ברחובה של עיר. לפתע צדו את אוזניו קולות רמים של צעקות ומריבות, והוא פנה לבדוק בשל מי הסער הגדול הזה... התברר, כי שני שכנים עומדים ומתקוטטים על תשלום דמי 'ועד הבית', וקולות המריבה הולכים וגוברים...
סבי התעניין במה ובכמה מדובר, והתברר כי מדובר בכמה עשרות שקלים, אבל הצדדים רואים בוויכוח עניין 'עקרוני', ואינם מעלים בדעתם לוותר איש לרעהו...
על אתר ניגש סבי ושילם מכיסו את הסכום הפעוט, כשהוא ניגש לכל אחד הצדדים ומסביר כי העניין אינו כה 'עקרוני', והואיל ובעיית הכסף נפתרה, מן הראוי לפתור גם את המחלוקת והשנאה שמסביב...
דקות ארוכות עמד שם, פייס את זה ודיבר על ליבו של זה. ולא נחה דעתו עד שהיו השניים שכנים ידידים אוהבים כמקדם. וכל זאת - למרות שלא הכיר אף אחד מהם. רק היה יכול לשער מה יקרה אם המחלוקת ביניהם תתעצם חלילה, והעדיף לכבותה ולהשיב את השלום לבניין...
ענה לו רבי ברוך בער: אמת ונכון הדבר. השיעור שאתה מתכוין אליו באמת היה שיעור מיוחד, ונתחדשו שם חידושים עמוקים. אמנם, האמת לאמיתה היא שבהכנת השיעור ההוא היתה לי סייעתא דשמיא מיוחדת, אינו דומה שיעור זה לכלל השיעורים שהרציתי עד הלום. וכפי שהנני מכיר את ערכי ועצמי, אין בכוחי להכין שיעורים כאלו תמידין כסדרן. על כן לא רציתי למסור את השיעור הזה כ'שיעור המבחן', כדי לא לעבור על איסור "אל תונו איש את אחיו". והעדפתי למסור שיעור 'בינוני', שבסייעתא דשמיא יש לי את היכולת להכין!
"על תפילה בנץ אני לא מוותר, ואני לא אפסיד מזה!"
סיפר יהודי, למערכת 'השגחה פרטית': נסעתי עם נהג מונית שומר תורה ומצוות, והוא סיפר לי מעשה שהיה וממשיך להיות: אני משתדל מאוד לעשות חסד. כשאני יכול אני עוזר למי שצריך, בעזרת השם. ערב אחד נסעתי ברחוב סורוצקין, והבחנתי באישה מבוגרת שעומדת על המדרכה ובוכה. התקרבתי אליה עם האוטו, ושאלתי אותה האם אפשר לעזור. "אני צריכה להגיע לגבעת שאול", היא אמרה. "אין בעיה. אקח אותך לשם", עניתי מיד. "אבל אין לי כסף". - "בלי כסף", עניתי. פתחתי את הדלת האחורית וחיכיתי שתיכנס.
אחר כך היא הסבירה שהיא הייתה אצל ביתה בנווה יעקב, והבת שלה הסיעה אותה לכאן, לבית של חברתה. התוכנית הייתה שהיא תחזור הביתה באוטובוס, אבל את הארנק היא שכחה אצל הבת שלה, וכך נותרה ללא שקל.
שמחתי לעשות חסד. בסוף הנסיעה היא רצתה לדעת את שמי, ואמרתי לה. "בסדר", ענה לי עורך הדין, "ובכל זאת, הייתי רוצה שניפגש". קבענו פגישה על כוס תה. בשעת הפגישה אמר לי האיש, "אני לא אשלם לך כסף, אבל אני רוצה שתעזור לנו. צריך להסיע ילד מוגבל מירושלים לחדרה מדי יום רביעי". כאן זו כבר הייתה הצעת עבודה, ואפשר היה בהחלט לראות בזה הכרת טובה, לתווך לי נסיעה שבועית משתלמת שכזאת.
אותו עורך דין לקח אותי ברצינות, ומדי תקופה הוסיף לי ליומן עוד נסיעה שבועית ועוד אחת. ממש מילא לי יומן מסודר, בסייעתא דשמיא.
הסיפור יכול להיגמר כאן, במסקנה שהרבה שלוחים למקום, ושלפעמים אנחנו עושים חסד וחושבים שהתאמצנו בשביל השני, אך בעצם הועלנו לעצמנו. הנה, אני עשיתי נסיעה אחת ללא תשלום, והרווחתי הרבה נסיעות שוות.
החמה אני מתפלל שחרית בכותל המערבי. זה חלק מסדר היום שלי, ואיני מוותר על כך. יום אחד התקשר אלי חבר וביקש שלמחרת בשעה מוקדמת אסיע אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. אמרתי לו, "זה מוקדם מדי. אני לא יכול לנסוע אז, כי אני מתפלל בנץ".
אמר לי החבר "תתפלל מאוחר יותר. וכי בגלל זה תפסיד נסיעה טובה?" אמרתי לו "על תפילה בנץ אני לא מוותר, ואני לא אפסיד מזה. תבקש ממישהו אחר שיסיע אותך".
בעבודה כמו שלי חייבים לשים גבולות, ולדעת מתי אני נוסע ומתי לא. יש זמנים שמוקדשים לתפילה, ועל זה לא מוותרים בשום אופן.
אם חשבתי שהפסדתי משהו בגלל ההקפדה שלי להתפלל שחרית בכותל, התברר שממש לא הפסדתי כלום. אחרי התפילה התקשר אליי אותו עורך דין, ושאל אותי האם אני יכול לקחת אותו למושב קטן בדרום הארץ, וגם להמתין שם כמה שעות. זוהי נסיעה משתלמת ביותר! הרבה יותר מהנסיעה לבאר שבע. ולמען האמת, מה יותר משתלם מתפילת שחרית למול הכותל המערבי, כשהשמש עולה ואני מתייחד עם בורא עולם?!
לקח על עצמו את המשימה ושימש כמלמד
גם בעת שכיהן הרב שמשון פינקוס זצ"ל כראש ישיבה בתקופה הראשונה בירוחם, והקהילה שם היתה מצומצמת מאוד, לא נמצא במשך זמן מה מלמד קבוע לילדים שבחיידר שהכיל באותה עת בסך הכל ארבעה-חמישה תלמידים בגילאים שונים...
הוא הבין שמחמת כך עלולים אבותיהם לעזוב את העיירה, ובמקום שאין איש לקח על עצמו את המשימה ושימש כמלמד! משהובא כעבור תקופת מה לאחר מכן מלמד קבוע, הוא חזר לתפקיד של 'רק' ראש ישיבה...
"רבותי! על מה כל המהומה? על תריס שבור?!"
מספר אחד מתלמידיו של רבי ניסים קרליץ זצ"ל: כשהרב התגורר ברחוב בלוי, המתנתי להיכנס לשאלה, ובעת שהמתנתי שמעתי מתוך החדר חילופי צעקות בין בעלי דין בגידופים וחרופים. היה לי חשק להיכנס ולגעור בהם על צורת דיבורם לזה, אבל כמובן שלא עשיתי כן, אלא המתנתי בחוץ מבלי להפריע.
הרב ישב והקשיב לחילופי המהלומות המילוליות בין הניצים, כפי שהסביר פעם מדוע אינו מונע זאת, "כיוון שבעת הצעקות פולטים לעתים בעלי הדין את האמת המסתתרת" ואחרי שהסערה שככה ובעלי הדין יצאו מבלי שראיתי מי הם, נכנסתי לרבי ניסים.
כשראה אותי אמר: אתה יודע מה היה כאן? היה כאן דין תורה בין שוכר למשכיר על תריס שבור... לא יאומן כי יסופר! הם הוציאו את כל ספרי הפוסקים שעוסקים בנידון זה, כל אחד הביא בבקיאותו הוכחות לדעתו אם חייב לשלם על התריס השבור או לא. עד שכמעט התקוממתי ובקשתי לומר להם: "רבותי! על מה כל המהומה? על תריס שבור?! ובכן קחו את כסף התיקון ולכו לשלום...". אבל כמובן לא אמרתי מילה, שכן אסור לדיין לעשות כן כפי שכתב רש"י על הפס' "ושפטתם צדק בין איש ובן אחיו ובין גרו" - 'אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים. אפילו בין תנור לכיריים, על הדיין לשפוט
"אתה רוצה שהפרחים יחיו ואתה תמות?!"
מספר הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א:
בבחרותי, שהיתי בשבת בבית הורי שבטבריה. כשיצאתי בשבת בבוקר מן התפילה בבית כנסת, הבחנתי באחד האנשים שהתפלל איתנו, עומד ומשקה את גינתו! הזדעזעתי. יהודי שהתפלל בבית כנסת ומשקה את הגינה שלו ביום השבת! יכולתי לצעוק עליו: "שוטה שבעולם! מגיע לך סקילה! אתה משקה גינה ביום השבת!" אך חס חלילה, לא כך מוכיחים!
עברתי לידו ואמרתי לו: "שבת שלום! שמחתי לראותך בבית הכנסת!" הוא חייך והחזיר לי ברכת שבת שלום. ואני המשכתי זה בעדינות: "אתה יודע, ישנה הלכה בעניין השקיה בשבת... זה דומה לאדם שזורע בשבת".
הוא מיד אמר: "חס וחלילה. אני יודע שאסור לזרוע, אני רק משקה... מסכנים הפרחים, בחום הזה, ארבעים מעלות, הם עלולים להתייבש... אני לא עושה כלום, רק משקה אותם קצת, שלא ימותו". הוא דיבר בתמימות כזו, שהוציאה אותי מדעתי... הוא היה בטוח שהוא שומר שבת למהדרין. הרי הוא הולך לבית כנסת, עושה קידוש ואוכל חמין, ורק קצת משקה שלא ימותו הפרחים... אמרתי לו: "אתה רוצה שהפרחים יחיו ואתה תמות? מה קרה לך? אתה הרי ממית את עצמך!"
היהודי הזמין אותי להיכנס לביתו, להסביר יותר. נכנסתי והתחלתי לדבר איתו. התברר שהוא כלל לא ידע שאסור להשקות. "תאמין לי שלא ידעתי!", הוא התנצל, "אני שומר שבת ולא מדליק אפילו חשמל. לא ידעתי שיש איסור כזה!".
למדנו את ההלכות הללו, והוא כל כך הודה לי. בסופו של דבר הוא הבין שזה אסור, אבל הכל היה מתוך נעימות, ולא בצורה שהייתה גורמת לו להגיב: "אתה לא תאמר לי מה לעשות!" ואיך הגיעתי לזה? על ידי שתחילה פניתי אליו וברכתי אותו בברכת שבת שלום באופן מכובד.