סיפור מההפטרה - ועל הכל...

סיפור מההפטרה

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מספר(בספרו אזניים לתורה):זכור לי מקרה שקרה לי בהיותי מפליג באנייה בדרכי לארץ הקודש. מסע ארוך של ימים שלמים על פני הים, וכך קרה שהייתי בחדר אחד יחד עם אדם עשיר מופלג – בעל בתי חרושת בחוץ לארץ, ובעל פרדסים וגנים רחבי ידיים בארץ ישראל. אלא שככל שגדל עושרו, כך רפתה אחיזתו באמונתו, עד שנותק כמעט לגמרי מקיום מצוות ומדרכי אבותיו. שהינו יחד ארבעה ימים תמימים על סיפון האנייה, ואני לא הנחתי לרגע. ניסיתי, בכל דרך ובכל טיעון, לעורר בלבו את האמונה במציאות הבורא. וברוך ה', דברי לא נפלו על אוזניים אטומות – ראיתי כיצד הם חודרים בו, כיצד משהו בתוכו מתעורר. וכך, ביום הרביעי, הודה בפני בפה מלא: "ניצחת אותי. אני מאמין כבר בקיומו של הקב"ה." אך מיד הוסיף בסייג: "אבל בתורה ובמצוותיה איני מאמין". באותו רגע ממש התחילה האנייה להתקרב אל חופי יפו. הבטתי בו ואמרתי לו בליבי הכואב: "מה חבל שאין לנו עוד זמן. אילו נשארנו יחד עוד ארבעה ימים, בטוח אני שהייתי מצליח לשכנע אותך גם בעניין תורה מן השמים. אך מה אעשה, והזמן קצר." הנחנו את השיחה, ושנינו יחד עלינו אל סיפון האנייה כדי להתבונן מרחוק על ארץ ישראל הנשקפת מהאוניה עברו כמה דקות של שתיקה,, שאלתי אותו שאלה שלכאורה לא נגעה לענייננו: "ספר לי, יש לך ילדים?" הוא ענה: "כן, יש לי בן ובת." שאלתי: "ומה הם עושים?" השיב: "הבן לומד באוניברסיטה, והבת עדיין נערה, לומדת בגימנסיה. "אמרתי לו: "תגיד לי, למה בכלל אתה מטריח אותם בלימודים? הרי יש בידך הון עתק, עסקים משגשגים, ממון שיספיק להם לכל ימי חייהם . לא הבן ולא הבת עתידים לעסוק במקצוע הזה שהם לומדים אז למה לא לתת להם פשוט ליהנות מן החיים, לבלות בתענוגות ובשעשועים, כראוי לבני עשיר כמוך, במקום לייגע את מוחם ולבזבז את נעוריהם על לימודים?"הוא הביט בי בתימהון על השאלה, ואמר: "הרי הם בני ומוטלת עלי החובה ללמד אותם חכמה, שלא יגדלו כפראים חסרי חינוך. ראוי להם שייגעו עצמם בלימודים,כדי שיהיו מקובלים בין השכבות הגבוהות, שייחשבו לאנשי מדע ותרבות – וזה הכרחי לעושרם ולמעמדם, בדיוק כמו הכסף והזהב שאני מפזר עליהם ושהם עתידים לרשת ממני. "באותו רגע חשתי כי תשובתו על השאלה שלי היא הדרך להסביר לו. אמרתי לו: " אתה בעצמך מודה כי חובתו של אב כלפי ילדיו איננה מסתכמת רק בדאגה לגשמיות – מזון, ביגוד, קורת גג ואפילו עושר – אלא עליו גם ללמדם חכמה ודעת. אם כן, אם ברצונך להיות עקבי עם עצמך: הרי אמרת שאתה מאמין בה' בורא עולם ויוצר האדם, ואנחנו כולנו נחשבים בניו – אם כן, מן הדין שתודה שגם עליו, על אבינו שבשמים, מוטלת אותה חובה, ואף למעלה הימנה: לא רק לזון ולפרנס אותנו ולספק את כל צרכינו הגשמיים, אלא גם ללמד אותנו חכמה ודעת, כדי שלא נחיה כפראים. ואם אתה, בשר ודם, נהגת כך בחוכמתך כלפי ילדיך – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהבורא, יוצרו של האדם, נהג כך כלפי בניו: הוא נתן לנו תורה מן השמים, חכמה עליונה, שמיישרת את דרכינו בעולם הזה ומכשירה אותנו להיות ראויים ומקובלים – לא בין שכבות גבוהות של בשר ודם, אלא לאחר אריכות ימינו, בין מלאכי מרום. "ראיתי בעיניו כי הרגיש שנכשל בתשובתו, שאין לו מענה. ובאותו רגע ממש, כאילו נגזר כך מן השמים, עגנה האנייה בנמל, והגיעה העת לרדת אל החוף. נפרדנו זה מזה, והוא הלך משם שקוע במחשבות, מהרהר על ה' ועל תורתו.

ועל הכל...

פרפראות

שח רבי ישראל דוד נייוונר זצ"ל: סיפרו על אחד ירא שמים ששכרו אותו באמריקה להיות חזן בימים הנוראים. וביקש שש מאות דולר בשכרו, ונשיא הקהילה הסכים רק על חמש מאות, ולבסוף הסכים החזן על סכום זה. שהגיע להתפלל ואמר את הפיוט "הנני העני ממעש" וכו־ והתחיל לבכות. הוא הרגיש את המילים בפנימיות שלו ואת אימת יום הדין. ואז קם נשיא הקהילה ממקומו לעבר החזן ואמר לו: אל תבכה, אני יוסיף לך את המאה דולר שביקשת... לא היה לו אפילומחשבה שאפשר לבכות על רוחניות! ומסתמא אם הוא בוכה - זה יכול להיות רק על כסף... (המוסר והנועם)

ענין של טעם

טעם שאומרים "כל נדרי" בלשון ארמי, לפי שנתקן בבבל שבה היה עיקר לשונם בארמית, לכך תיקנוהו בארמית כדי שיבינוהו הכול (לבוש, סי' תרי"ט)

מפי כתבם

גם יום כיפור שייך לאמונה. כי הנה פסק הרמב"ם (הל' שגגות פ"ג ה"י) שמי שאינו מאמין בכפרתו אין יום הכיפורים מכפר לו! למרות שאיננו רואים - עלינו להאמין שחל בנו שינוי עצום ביום כיפור! משל למה הדבר דומה? לאדם שעלו פצעים בגופו. הרופא בודק אותו ואומר לו שהפצעים מקורם בזיהום שבתוך הגוף, ולכן עליו לקחת תרופה פלונית, ותוך שלשה ימים הוא יבריא. אותו חולה שומע להוראות הרופא, לוקח במשך שלשה ימים, שלש פעמים ביום את התרופה בזמן ובמינון המדוייק שאמר לו הרופא. לאחר שלשה ימים מביט אותו אדם בראי - והנה אין שום שינוי, גופו עדיין מלא פצעים. אומר לו הרופא: אתה בריא! הזיהום שהיה בגופך, אשר גרם לכל הפצעים הללו - נעלם, ותוך זמן מה גם הפצעים ייעלמו. עליך להאמין לי! בעת כי אם לא תאמין, ותמשיך בהרגליך הקודמים שהביאו לאותו זיהום, הפצעים לא ייעלמו לעולם, כי הזיהום יחזור.זהו יום כיפור!בשו"ע (או"ח סי' תרכד ס"ה ומשנ"ב שם) נאמר כי במוצאי יום כיפור אוכלים ושמחים, על פי המדרש (במדב"ר פי"ז, ב) שבמוצאי יום כיפור יוצאת בת קול ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך - כי כבר רצה האלקים את מעשיך" (קהלת ט, ז). אדם המאמין שיום כיפור חולל בו שינוי, הוא רואה את עצמו לאחר יום כיפור כאדם אחר לגמרי. נכון, "הפצעים" עדיין קיימים, קשה להתפלל, קשה ללמוד - אבל אם הוא יאמין שיום כיפור חולל בו את השינוי, ש"הזיהום" חלף ועבר - הוא יראה במשך הזמן את הסייעתא דשמיא הנפלאה שיש לו! לעומת זאת, אדם "שאינו מאמין בכפרתו" - הוא לא מאמין שיום כיפור חולל בו שינוי, הוא לא מאמין שעבודה שבימים כתיקונם אורכת חדשים ארוכים, ביום כיפור הכל נעשה בבת אחת, והוא חוזר להרגליו הקודמים - אדם כזה באמת לא יראה את השינוי! גם אם נראה בעינינו שהעולם הוא אותו עולם של לפני יום כיפור, עלינו להאמין שבמוצאי יום כיפור העולם הוא עולם אחר, והאדם הוא אדם אחר! כמו שאנו מאמינים ש"בראשית ברא אלקים", עלינו להאמין ש"ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"! (ויקרא טז, ל). הקב"ה טיהר אותנו, עשה אותנו מחדש בדיה חדשה. ואם נאמין ניזהר ונישמר. (רבי שמשון פינקוס זצ"ל)

בולטימור שבארצות הברית, שעת ערב מוקדמת בשכונת הווילות המקומית. וילות אמרנו, אך נכון יותר לומר 'שכונת הטירות'. כי באותה שכונה, כל וילה טירה, כל בית ארמון... ובאחד היפים שבהם, התגורר משה מוריס. מוריס היה אדם עשיר מאוד, מעשירי בולטימור. הוא חי בטירה מפוארת, לא חסר לו דבר, מלבד דבר אחד, משמעותי וכאוב מאוד, שהעיב על אושרו: העובדה שחלפו שנים רבות מעת נישואיו, ועדיין ביתו ריק... הבית הענק שומם, משרתים הילכו בו, מחפשים מה לנקות ולסדר בבית בו אין ילדים...

באותו ערב, נקש בדלת ביתו יהודי מא"י הפועל לעזרת אחיו שבמצוקה. כמפעם לפעם הגיע להתרים את מוריס למען אחיו, וגם בפעם הזו ציפה לקבל מתת יד נדיבה, ולהמשיך מיד לכתובת הבאה. אלא שהפעם, הגיע בדיוק ברגע בו כאבו של מוריס עלה על גדותיו וגרם לו להתפרץ בבכי תמרורים, תוך שהוא מספר על שנות ההמתנה הארוכות והמייסרות החולפות עליו ועל רעייתו בבדידות כה קשה, כשקול הבכי הנכסף טרם נשמע בין כותלי הבית...

כאבו של מוריס נגע ללבו של היהודי שלפניו, והוא השיב לו כדברים הבאים: "אומר לך את האמת. אני יכול רק להשתתף עמך בכאבך, להיאנח עמך, וגם להתפלל עליך. מי אני שיאמר לך במה כדאי להתחזק, או יגלה את אוזנך על דבר סגולה שלא ידעת ממנה. ובכל זאת, עצתי אליך היא להתחזק מעתה ואילך לומר תודה לה' על הנסיון הזה, פשוט להודות להשם במילים פשוטות וברורות על שלא זכית בילדים, להגיד לו תודה!".

אותו יהודי שתק לרגע, והמשיך: "ראה, הלא אנו יודעים ומאמינים שהשם לא עושה רע לבניו. אם הוא נתן לך את הקושי הזה - בהכרח שזה טוב עבורך, ולכן כדאי לך להודות לו על הטוב הזה למרות שאינך מבין מה טוב בו. ואז תרוויח בכפליים: בראשונה, יתכן שמטרת הנסיון שלך היא בדיוק זו - לגרום לך לשאת עיניים מודות למעלה, וכשתעשה כך תיוושע. ובשנית, גם אם חלילה לא תיוושע, ייקל עליך לעבור את הקושי הזה, מתוך הבנה שזה טוב עבורך!".

היהודי סיים את דבריו, ונפרד ממוריס בברכה חמה. מוריס מיהר לקרוא לרעייתו, ויחד הם התאמנו לומר תודה על משהו שעד לפני רגע היה הרע בחייהם, ועכשיו הם צריכים גם להאמין שהוא טוב וגם להודות על כך. בתחילה זה לא היה קל, אך עם הזמן קנתה ההודאה שביתה בליבם, והם חשו קרבת אלוקים גדילה והולכת, תחושה של חיבור אמיתי עם אבא שבשמים. רגשות התודה שכבשו אותם, היו להם למשיבי נפש ומחזקי רוח, והעצימו את יכולתם להתמודד עם הנסיון.

אך לא זו בלבד, חלפה תקופה לא ארוכה, וסוף סוף התבשרו מוריס ורעייתו כי נושעו, ולתקופת השנה חבקו תינוק קטן וחמוד, תינוק של הודאה נרגשת עוד מלפני שנוצר בכלל... את ההתרגשות והשמחה שפרצה גבולות אי אפשר כלל לתאר. מוריס ורעייתו התהלכו כשיכורים משמחה, ושפתותיהם ממשיכות - כמובן - להודות!.

ואת דרך ההודאה, לא זנח מוריס גם לאחר שנושע. הוא התרגל לסגנון החיים הזה, לצורת הדיבור הזו. אינספור פעמים ביום נשא עיניים השמימה ואמר תודה לאבא, על מה שהצליח, וגם על מה שלא הצליח. על דברים שהלכו בקלות, ועל קשיים עימם התמודד. הוא כבר התרגל והסתגל, ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק - פשוט לומר תודה!.

ויהי היום, ולפני מוריס נקלעה עיסקה ריווחית במיוחד, המצריכה תשלום של מיליון דולר במזומן - עוד באותו היום.

מקום לשאלה

שאלה: כל איסורים שבתורה בשתיה היא ברביעית(לון כ־86 נרם נפח), היכן מצינו על איסור שיהיה אפילו בפחות מרביעית?

תשובה: : שיעור שתיה להתחייב עליו ביום הכיפורים, קבלו חז"ל כמלא לוגמיו, והוא פחות קצת מרביעית שכן הלכה למשה מסיני שכל אדם מתיישב דעתו קצת, כמלא לוגמיו שלו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני. (ספר החידות)

מִפְּתְגָּמֵי אֹוֹרַיְתָא

פתגמים, נצנוצי מחשבה, ורעיונות בדרכה של תורה

• אל תבהל לקצוף משום דבר. והארך אפך, פן תאבד את חכמתך (הרא"ש)
• כל אוהב שמתהפך ומשתנה באהבתו, חשוב אותו כשונא ואל תבטח בו לעולם. (רבי שלמה אבן גבירול)
• כשעומדת לפניך שאלה לבירור, דון אותה לפי החשבון: איך היית נוהג בשעת נעילה ביוה"כ.(רבי ישראל סלנט)