גם לאחר יציאה מד"ת יזכור את הדברים
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי: יש השומע דברי תוכחה ומיד אחרי שמיעתם שוכחם, ויש שזוכר אותם גם לאחר זמן, וזהו שכתוב לכו בנים שמעו לי, לא רק בשעה שאתם שומעים את דברי, אלא גם כשתלכו ממני ותעסקו בענייניכם הארציים הגשמיים שמעו לי. כשישראל שומעים דברי תורה הם בבחינת שמים, וכשעוסקים בעניינים גשמיים ארציים הם בבחינת ארץ. וזהו שאמר 'האזינו השמים' בזמן שאתם בבחינת שמים 'ותשמע הארץ' גם בלכתכם ממני לעסוק בעניינים ארציים תזכרו דברי.
דברי תורה הקדושים כמוהם כגשם, מה הגשם בשעה שהוא יורד עדיין אין רואים את השפעתו על הצמחים, ורק לאחר זמן כאשר השמש מגיחה מאחורי העננים וזורחת על האדמה, אזי רואים את תוצאות הגשם, כך דברי התורה אף כי בשעה ששומעים אותם אין מבחינים מיד בהשפעתם, בכל זאת סופם לעשות את פעולתם.
(פניני התורה - אהבת חיים)
(הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי"ע)
שני העדים רוצים לדעת מי חותם עמהם
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי: מה טעם נקט הכתוב לגבי שמיים לשון נוכח 'האזינו' ולגבי ארץ לשון נסתר 'ותשמע'? ברם, מצינו בגמרא (סנהדרין כ"ג.) כי יקירי ירושלים לא היו מסכימים לחתום בתור שני עדים עד אשר ידעו מי יהיה העד השני אשר יחתום יחד עמהם. לפיכך, משפנה משה רבינו אל 'השמים' וביקש שיהיו עדים בדבר, שמתרה הוא בישראל, הודיע להם תיכף מי יהיה העד השני 'ותשמע הארץ' הארץ גם היא תשמע ותעיד.
(ילקוט האורים בשם הגר"א הלפרין)
מוסר לרבים בחומר וליחיד ברכות
תזל כטל אמרתי ופרש"י כטל שהכל שמחים בו לפי שהמטר יש עצבים בו: תוכחה הנאמרת בחומרה ובסערה נקראת 'מטר', היינו ראשי תיבות של מ'שאכס, ט'רחכם, ר'יבכם, ואילו התוכחה הנאמרת בנחת ובלשון רכה נקראת 'טל' היינו ראשי תיבות של ט'וב ל'כל. לפעמים ראוי להוכיח בלשון חמורה וחריפה, ולפעמים בלשון רכה ומתונה, כשמטיפים מוסר לרבים יש לנקוט בדרך כלל לשון חמורה, ואילו כשמטיפים מוסר ליחיד, יש לנקוט לשון רכה ומתונה. לפיכך מפרשת התורה ואומרת 'כשעירים עלי דשא' 'דשא' היינו לפרש"י: שם כולל לכל הצמחים, בשעה שמדברים לפני ציבור, אזי יש לדבר 'כמטר', דברים חריפים. אולם 'וכרביבים עלי עשב' 'עשב' היינו לפרש"י: כל מין בפני עצמו, בשעה שמדברים לפני יחיד, אזי יש לדבר 'כטל' דברים רכים ומתאימים העשויים להשפיע ולקרב.
(תורת משה)
רק ע"י ארץ ושמים יחדיו יגאלו ישראל
האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ: למה לשמים וארץ? שאין הקב"ה גואל את ישראל אלא על ידיהם, גאולת ישראל אינה יכולה לבוא על ידי לאומיות, כי אדם מישראל בלי תורה לא תוכל להתקיים 'שמים וארץ' כלומר בנין הארץ על פי תורה מן השמים, שניהם נחוצים והכרחיים לגאולה.
(פניני התורה – אהבת חיים)
הודאה על היכולת להודות
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו: על עצם הדבר שזכינו לקרוא את שם ה' וללמוד את תורתו עלינו לתת שבח והודיה להשי"ת, 'הבו גודל' כדרך שהראשונים מפרשים את מודים דרבנן על שאנו מודים לך, ברוך קל ההודאות, על שזכינו להודות לך הננו מברכים ומודים לך.
(באר מים חיים)
"הלכתא לשבתא"
אין לסמוך על הנכתב כאן להלכה למעשה ובכל מקרה יש לשאול שאלת רב, והדברים לא נכתבו אלא לעורר לב המעיין.
כתב בשו"ע סי' רס"ב סעי' ב' ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לכבוד שבת.
מצד הדין: צריך כל אדם שיהיו בגדיו העליונים שמתכבד בהם דהיינו כובע וחליפה, או אצל החסידים שטריימל ובעקיטשע, מיוחדים לשבת, ויהיו נאים יותר מאותם שלובש בימות החול, ויהיו נקיים ומכובסים, אך אינו חייב לכבסם בכל שבוע, אלא על פי הצורך כשיאבדו נקיונם ושאר בגדיו התחתונים, הכתונת, מכנסיים וטלית קטן וכדו' אין צריך מעיקר הדין שיהיו לו מיוחדים לשבת, אך יהיו נקיים ומכובסים, והנעליים מצוחצחים לכבוד שבת.
אמנם מצד מנהג הטוב וכן נהגו הרבה מגדולי ישראל, שלא להלביש בשבת מכל מה שלבש בחול, ולכן נהגו שכל בגד שאינם עוברים כיבוס מידי שבוע, יהיו מיוחדים לשבת, וגם הטלית קטן, טלית גדול, הכיפה, החגורה, מכנסיים, וסוודר, ואף נעליים נהגו שיהיו מיוחדים לשבת, זולת הבגדים התחתונים העוברים כיבוס, כיבוסן זהו יחודן.
ומנהג הפשוט שגם בביתו ילך עם בגדים מיוחדים לשבת כמבואר במשנ"ב סק"ו, כי אין המלבושים לכבוד הרואים כי אם לכבוד שבת, וכ"ש בשעת סעודת שבת והזמירות, שע"פ הזוה"ק והאר"י מובא שהוא כיושב בשולחן המלך ונהנה מסעודתו.
(ועיין עוד בזה בספר פסק"ת)