ערכים לשבת

נשמה אבודה

מה הקשר בין השבת אבדה, חודש אלול וקירוב רחוקים?

בין המצוות הרבות בפרשת כי תצא, מצוות השבת אבדה נראית הפשוטה והמעשית ביותר. אדם מצא חפץ שאינו שלו - התורה מחייבת אותו לטרוח ולהשיבו לבעליו. אלא שחכמי ישראל גילו שבין שורותיה של מצווה זו, מסתתר מסר עמוק הרבה יותר.

הרמז הראשון לכך טמון כבר בלשון הפסוק עצמו. לכאורה, היה על התורה לכתוב, "החזר תחזירם", אך היא בוחרת בניסוח אחר: "השב תשיבם". מסביר השל"ה הקדוש, שהמילה "השב" מזכירה את מושג התשובה. אין התורה עוסקת רק בהשבת חפץ אבוד; יש כאן גם רמז להשבת אדם שאיבד את דרכו הרוחנית. התורה מלמדת אותנו, שמלבד החובה להחזיר אבדה גשמית, קיימת חובה גדולה הרבה יותר להשיב נשמה אבודה לאביה שבשמיים.

אבדה של אבא

בעל האור החיים הקדוש מרחיב את הרעיון, ומפרש את כל הפסוקים בדרך של רמז. כשהתורה אומרת: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם" (כב, א), היא מרמזת על בני אדם שהתנהגותם ירדה לדיוטה התחתונה עד שנדמו, חלילה, לבעלי חיים. אף על פי כן, אומרת התורה, אל תתעלם מהם. המילה "אחיך" מתייחסת להקב"ה, והפסוק מזכיר לנו שהנשמות האבודות הללו הן חלק מעדרו של הבורא. נצטווינו "השב תשיבם לאחיך" - להשיב לבורא את הנשמות הללו.

ממשיך הכתוב: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו" (שם, ב). מסביר האור החיים, שהכוונה לגלות האחרונה (הדבר נלמד מדברי בלעם המתאר את אחרית הימים במילים "אראנו ולא קרוב"). קושי הגלות ואריכותה גורמים לאנשים להתייאש ולאבד את האמונה "כפי שראינו בדורנו", מוסיף האור החיים. מה עושים אז?

הביתה

רק לפני כחודש המדינה כולה עקבה בדריכות אחר החיפושים של יובל קוגן. ילד בן 4 שנעלם בדיונות של חוף חופית באשקלון, לאחר שהתרחק מאביו.

אחרי יממה במקרה או יותר נכון בהכוונת שמיים, נמצא הילד מתחת לעץ על ידי מתנדבים רכובים על סוסים, כשהוא תשוש ומבולבל אך במצב טוב, והתאחד בהתרגשות עם אימו.

אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה והכרת הטוב באותו רגע. ההורה מרגיש שהוא חייב תודה שאין לה שיעור למי שהחזיר לו את היקר לו מכל.

אומר אור החיים הקדוש: כך, כביכול, מרגיש הקב"ה. כמה מבניו מסתובבים אבודים, רחוקים מן התורה ומן המצוות, מחפשים משמעות במקום שאינה נמצאת? וכאשר יהודי מושיט להם יד, מקרב אותם, מלמד אותם או אפילו רק מאיר להם פנים - הוא מחזיר ילד אבוד לאביו.

זו משמעותה העמוקה של מצוות השבת אבדה. אין התורה עוסקת רק בארנקים ובחפצים שנעלמו. היא מלמדת אותנו לראות את האבדה היקרה ביותר - יהודי שאיבד את דרכו. לעיתים די במילה טובה, בהזמנה לשיעור תורה, בחיוך או בדוגמה אישית, כדי להתחיל את הדרך חזרה. לא כל אחד נועד להיות מרצה או מחנך, אבל כל אחד יכול להיות האדם שמסרב להתעלם.

אולי משום כך פתחה התורה את המצווה במילים: "לא תראה... והתעלמת". ההתעלמות היא העבירה הראשונה. ברגע שראית כבר אינך יכול לומר: "זה לא ענייני". אם מצאנו ארנק, מוטלת עלינו החובה להשיבו. אם פגשנו נשמה אבודה, גדולה שבעתיים האחריות לנסות להשיבה אל בעליה האמיתי.

אין פשרות

המטרה הנסתרת

לפני כחודש התקשר אליי חבר, והזמין אותי להשתתף בשיח שכותרתו 'קירוב לבבות כיצד?' "באירוע ישתתפו שמונה אנשים בלבד, בעלי השפעה מכל הקשת הישראלית", הסביר לי החבר, "והצלחתו תגרום לקידוש השם גדול. המטרה שלו היא לבנות מכנה משותף שיהיה מוסכם על כל חלקי החברה. יהיו שם שני חרדים", הוא סיים, "ואני רוצה שאתה תהיה אחד מהם".

כשהגעתי, גיליתי שבאמת כולם היו נחמדים. במקום לעסוק במפריד, עסקנו במשותף, בדיוק כמו שהבטיח לי החבר שלי. אלא שאז הגענו לעיקר, ושם התברר שיש גם מפריד, ושעליו צריך להתפשר. היה שם השוויון בנטל, לימודי ליבה, ונשיאה בעול הכלכלי, וכל הטענות שכולנו מכירים. ואז, כשהגיע תורי, נשאלתי על מה אני מוכן להתפשר כחרדי.

"פעם הייתם ציבור קטן והיינו יכולים להכיל אתכם, גם אם לא הסכמנו עם כל הערכים שלכם", אמר לי אחד המשתתפים, "אבל היום, כשאתם מיעוט גדול, אתם לא יכולים להמשיך כאילו כלום לא השתנה, אתם חייבים ללכת במשהו לקראתנו", הוא סיים בטון נחרץ.

השאלה

"לפני שאני עורך את רשימת הפשרות שלא הוסמכתי להציג", השבתי לו, "אני מבקש לשאול שאלה".

"אנחנו יושבים כאן היום לדיון, רק בגלל שהעם בישראל אינו עשוי מקשה אחת. אבל אם היו מאפשרים לכם להמציא את העם", פניתי אל הנציגים הלא דתיים, "איך הוא היה נראה בעיניכם? וכיצד הייתם בונים אותו?"

"זה ברור", ענה לי אחד המשתתפים, שייצג את הלא-דתיים, "אם זה היה תלוי בי, ברור שהייתי מעדיף חברה לא דתית, זה היה פוטר אותנו מהצורך בדיון זה. אלא שאני מציאותי, וכיוון שאין לנו חברה כזאת, לכן אנחנו כאן".

"יפה" עניתי. "זו הסיבה שאיני יכול להתפשר איתך בכלום. כשאתה יושב לשולחן עם מתחרה עסקי שלא חולם לבלוע אותך, אתה יכול להתפשר איתו, אבל כשאתה מגלה שהשאיפה הכמוסה שלו היא לקנות אותך, אתה חשדן יותר ומתפשר פחות.

"כשעם ישראל היה בגלות, גדולי ישראל התפשרו היכן שיכלו, אך היו גם תקופות שהם נהגו בקפדנות ונאבקו אפילו על קוצו של מלבוש או שפה, וההבדל הוא פשוט. כל עוד

הניע

"לכן", אמרתי למשתתפים, "כשאנחנו דנים על פשרות, עלינו לברר את המטרה הסופית, ורק לאחר מכן להתייחס לתהליכים. וזו הסיבה שלמרות שאנחנו פרגמטיים ומתונים, אנחנו מתנגדים גם למה שנראה בעיניכם הגיוני ומתון. בגלל החלום שעליו סיפרת. בגלל המטרה הכמוסה והמוסתרת".

שלוש פרשיות שונות בתכלית נסמכו זו לזו. הראשונה, פרשת יפת תואר. השנייה, האיסור על האדם להפלות בין בניו, לא יוכל לבכר... בן האהובה על... בן השנואה" (כא, טז), והשלישית פרשת בן סורר ומורה.

למה נסמכו פרשיות אלו זו לזו? על כך משיב רש"י: "ולקחת לך לאישה: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, יישאנה באיסור. אבל אם נשאה - סופו להיות שונאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו".

בדבריו אלו מבקש רש"י ללמד, שסמיכות הפרשיות אינה מקרית. שמדובר בתהליך הרסני, למרות שתחילתו בהיתר.

נכון. התורה מודעת למצבו של הלוחם, ולכך היא מתירה לו דברים אסורים בימים ובמקומות רגילים. אך בסמיכות הפרשיות מבקשת התורה ללמד, שלמרות שמדובר במעשה מותר, עלינו לדעת שיש לו השלכות סופו להיות שונאה. וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. למה? כי המעיין הנסתר ממנו התחילה ההשתלשלות הבעייתית, הוא הכניעה לתאווה. ומי שהחיים שלו נעים סביב התאווה, גם אם לעת עתה הוא עושה מעשים מותרים, סופו שיעשה אסורים.

התוצאה

מהדברים הללו למדו חכמינו לאורך כל הדורות, לחפש את המניע של כל תהליך, ולא רק את הפרטים לכשעצמם. כי כך מלמדת התורה, המניע תמיד יגבור לבסוף על המציאות.

בגלל זה החרדים לא מוכנים להתפשר. לא בגלל הפרטים. בגלל המניע. כי התורה מלמדת, שכאשר המטרה פסולה, גם התהליכים פסולים, ואין לנו להתחיל אותם כלל.

הלוח המהפכני

ההבדל בין שינוי שמתמוסס לשינוי מצליח

לפני 234 שנה, הוחלף לוח השנה הלועזי. הסיבה שלא שמעתם על האירוע המכונן, לא אתם כפחות אינטליגנטיים. הלוח הוחלף רק בצרפת ולא שרד יותר משנתיים, ובוטל רשמית כעבור שתיים עשרה שנה.

'לוח השנה המהפכני' הונהג על ידי ממשלת צרפת שקמה אחרי המהפכה הצרפתית.

הלוח ביקש למחוק חגים דתיים או מלוכניים. אבל החלק המעניין שבו, היה הניסיון ליישם את ה'שיטה העשרונית' בזמני היום ובלוח השנה.

בלוח אומנם נשארו שניים עשר חודשים, אבל כל חודש התחלק לשלושה שבועות בני עשרה ימים. הביטוי 'שבוע' שנגזר מהמילה 'שבע' הפך ל'דקאדות', היינו, 'עשורים'. בשל מה ש'אילץ' את ממציאי הלוח להוסיף חמישה ימי חג מחוץ לחישוב הרגיל.

כל יום חולק לעשר שעות. כשבכל שעה מאה דקות. כל דקה איך לא... ל-100 שניות. שעה 'עשרונית' שווה אם כן, ל-144 דקות שלנו. ברחבי צרפת יוצרו כמובן, שעונים 'עשרוניים' והשינוי החל ברחבי הרפובליקה.

מה קרה לשעון מהפכני? כעבור שנתיים הוא פשוט התמוסס ונזנח על ידי ההמון. כעבור שתיים עשרה שנה ביטל נפוליאון סופית את הלוח החדש.

רוצים שינוי

האם היה ניתן להטמיע את הלוח בדרך אחרת? מה היה קורה אילו היו משנים בכל כמה שנים רק דבר אחד? בתחילה רק היו מחלקים את השנה ל'עשרונים' (שבועות של עשרה ימים. זוכרים?). אחרי כמה שנים היו שומרים על 24 שעות ביממה אבל מחלקים כל שעה ל100 דקות... וכן הלאה?

גם כך לא בטוח שהשינוי היה מצליח, אבל דבר אחד ודאי ברור; שינויים גדולים מדי לא מצליחים להיתפס.

אנחנו כבר עמוק בתוך חודש אלול. כל אחד מאיתנו מבקש לעשות שינוי. כל אחד לפום דרגתו ואמונתו.

אני יודע אתם חולמים על שינוי גדול כזה, ש'יעיף' אתכם קדימה. אלא ששנים אתם מנסים, וזה לא קורה. אתם עדיין יציבים על הקרקע, הבוצית, יש לומר.

במיוחד לימים האלו אספתי כמה כללים לביצוע שינוי איטי ומבוקר, שיכול באמת להחזיק מעמד.

ממוקד

בחרו בשינוי ממוקד עם רווח מיידי ומה תקנתי בעולמי?"

עליכם. אלא 'לסדר את המגירה'. כשהשינוי רחב וכולל שטחים ומעשים רבים, לא תעמדו בו. כשהקבלה קטנה, ממוקדת ומביאה רווח מיידי שניתן לאמוד, העמידה ביעד רק תחזק אתכם.

לא 'להיות צדיק', אלא 'לכוון בברכה אחת ביום' (אולי זו גם קבלה גדולה מדי...). וגם בענייני חולין, אל תבטיחו לעצמכם 'להוריד 10 ק"ג עד החגים' אלא 'לא לנשנש בין 17:00 ל-20:00'.

נסיעת מבחן

לפני שאתם רוכשים רכב חדש, אני מניח שאתם לוקחים אותו לנסיעת מבחן, לבדוק שהוא תקין ויש כימיה ביניכם.

מה דעתכם, לפני שאתם מקבלים על עצמכם קבלה טובה לקחת אותה לנסיעת מבחן? אולי אין כימיה ביניכם, אולי היא נועדה לכישלון? לפני שאתם מקבלים על עצמכם קבלה באופן רשמי ומחייב, קחו אותה לנסיעת מבחן. נסו אותה שבוע או שבועיים. רק אם אתם מצליחים לעמוד בה, הטמיעו אותה בחייכם באופן סופי.

אל תתלהבו

אני יודע, כותרת המשנה גרמה לכם להרים גבה. אני מתכוון לכך. אנשים רבים שעומדים בקבלה שלהם, נוטים להגדיל אותה מהר.

אחרי שקיבלתם על עצמכם ללמוד משנה אחת ביום, תרצו אחרי שבועיים להוסיף עוד משנה, ואחרי חודש, לא תבינו בעצם למה לא ללמוד פרק אחד ביום.

אבל בדיוק כאן הנפילה. ההתלהבות גורמת להגדיל את הקבלה, אלא שאנחנו לא מבינים שהגוף והמנטליות שלנו עדיין לא באמת יכולים להגדיל אותה. ואז, כשהיא גדולה מדי, אנחנו פורשים ממנה לגמרי. הגדילו את הקבלה רק אחרי תקופה ארוכה.

הסימן

קיבלתם על עצמכם להרים טלפון לאדם בודד בכל יום.

אז מתי מתקשרים? בבוקר? בצהריים? בערב? אולי אחרי שהלכתם לישון...

אם לא הצמדתם את הקבלה שלכם לפעולה אחרת או לזמן מסוים, תוכלו לדחות אותה שוב ושוב, ובסוף יעבור היום. כדי לעמוד בקבלה שלכם, צריך להצמיד אותה לפעולה או לזמן. לומדים בכל יום עם הילד אחרי ארוחת הערב. כשנגמרת ארוחת הערב, אין שאלה בכלל. זה פשוט בא מייד אחרי.

אם קיבלתם 'לכוון בתפילה' או 'לברך ברכה אחת בכוונה' החליטו מתי בדיוק. איזו תפילה, איזו ברכה. וגם... 'לוותר על מנה אחרונה', באיזו ארוחה בדיוק.

"השעון... הריהו מכריז ששעה חלפה ועברה (האדמו"ר רבי נוח יפה מלכוביץ')

מתוך הפרשה

"ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד יט)

מה טעמה של מצווה זו ? שהיא אולי היחידה שקיומה תלוי דווקא בכך שהאדם אינו מתכוון לקימן ?

קשה לומר שתכליתה של המצווה היא רק לסייע לעני, שהרי בדרך כלל מדובר בכמות קטנה יחסית של תבואה, ואף זו תלויה במקרה - האם בעל השדה שכח עומר או לא. בספר החינוך כתב, "גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה... לבלתי תת לבו על העומר הנשכח. ויניחהו לאביונים ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת השם לעולם.

2

"שלח תשלח... האם, ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים" (כב, ז).

האם פירוש הדבר שעל האדם לחפש קיני ציפורים כדי לקיים את מצוות שילוח הקן? מלשון התורה עצמה עולה, שאין זו מצווה שיש לחזר אחריה. התורה אומרת: "כי יקרא קן ציפור לפניך" (כב, ו), אם יזדמן לך קן בדרך מקרה. מכאן למדו הפוסקים, שאין חיוב לחפש קן כדי לקיים את המצווה. יתרה מזו, המצווה נאמרה דווקא כאשר האדם זקוק לגוזלים או לביצים - "ואת הבנים תיקח לך".

לכן כתב החתם סופר, שאם אין לאדם כל צורך בביצים או בגוזלים, והוא משלח את האם בלבד, נמצא שהוא גורם לה צער ללא כל תועלת, ואין זו דרכה של תורה. אומנם, מצווה זו נושאת גם טעמים עמוקים על פי דרך הסוד, ולכן הפליגו בה רבות בספרי הקבלה, אף שאין בכך כדי ליצור חובה לחפש אחריה.

אוחילה לקל

המילה 'אוחילה' נושאת שתי משמעויות המשלימות זו את זו. המשמעות הראשונה היא מלשון תקווה וציפייה, כפי שפירש רבי דוד אבודרהם: 'אוחילה' - אייחל ואצפה לקרבת ה'. אך למילה יתכן שיש משמעות נוספת; מלשון חיל, רעדה ויראה. כפי שנאמר: "קול ה' יחולל אילות" - לשון זעזוע ורעד.

נמצא, שפתיחת הפיוט טומנת בחובה שתי תנועות נפש: מצד אחד אנו מייחלים לקרבת ה', ומבקשים להתקרב אליו; ומצד שני, אותה קרבה עצמה מלווה ביראה ובהכנעה, מתוך הכרה שאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים. זהו עומק המילה "אוחילה": אהבה המשולבת ביראה.

הפתרון האחד

כיצד תנצחו את כל האויבים?

בפרשה שלנו, התורה מחדשת לנו: "ונתנו" - ביחיד. וכאן התורה מחדשת לנו: "ונתנו" - ביחיד. פעמים רבות, פתרון שורשי אחד מסוגל להכריע את כל החזיתות גם יחד. לא תמיד צריך לחפש תרופה נפרדת לכל בעיה; לעיתים הן צומחות משורש אחד, והבנה אחת, או מעשה אחד; עוקר את כולן.

ממיס את האויב

כדי להבין זאת, נתבונן בדוגמה פשוטה מהחיים: אב לילדים חזר לביתו לאחר יום עבודה מפרך, כשהוא טרוד בדאגות פרנסה ובמחשבות על העתיד. בכניסתו לבית, הוא נתקל בילדים, שהפכו את הסלון, התלהטו למריבה, וסירבו להקשיב. ילד אחר לא רוצה ללמוד. והשכן ממתין ליד הדלת כועס על משהו. הנטייה הטבעית במצב כזה, היא לנסות לפתור כל בעיה בנפרד: לגעור בילד אחד, להעניש את השני. להבטיח פרס לילד שלא רוצה ללמוד עם ילמד, ו'לטפל' בשכן בלשון חריפה. התוצאה עלולה להיות לא מוצלחת, ולפעמים אף לגרום להגברת הלהבות.

אבל ברגע של הארה משמיים, החליט האב לפעול בגישת ה'חום'. הוא נשם נשימה עמוקה, פרש על פניו חיוך רחב, והקרין חום סביבו. השכן הוא פנה בחמימות, שהמיסה את הכעס שלו ושלחה אותו חזרה לביתו. הוא חיבק את הילדים בחום, ואמר להם כמה התגעגע אליהם. במקום להביא מילים של ביקורת, הוא הביא חום ואנרגיה חיובית. באורח פלא, בתוך דקות ספורות המריבה שככה מעצמה, הילדים החלו לאסוף את המשחקים מתוך רצון לשמח אותו, והאווירה המתוחה התפוגגה. החום שהכניס לבית המיס את הקושי החינוכי, ובה בעת השכיח והרגיע גם את דאגותיו שלו.

החום הוא כוח הממיס את הקרח של כל הבעיות, ומלמד אותנו כי פתרון פנימי אחד של אהבה ושמחה, יכול להכריע את כל האויבים המקיפים אותנו.

דת המקרה

הפסיכולוגיה של הכפירה

המדען המפורסם היהודי ג'ורג' וולד, חתן נובל, טען במאמר שפרסם (Scientific American) כי היווצרות החיים באופן ספונטני אינו אפשרית מדעית, אך מאחר שהאלטרנטיבה היא בריאה אלוקית הוא אותה שלל ובחר להאמין בהיווצרות אקראית. וכמאמר האנשים, "יש לי תיאוריה, אז אל תבלבל אותי עם העובדות".

כיצד ייתכן שאדם מאמין במקרה, גם במקום שהוא עצמו מודה שהדבר לא מסתבר בעליל? כיצד הוא ממשיך לומר "אין כאן תכנון", גם כשהרצף, הסדר, העיתוי והדיוק צועקים מכל פינה בבריאה שיש כאן יד מכוונת?

השאלה הזאת היא שאלה פסיכולוגית עמוקה בנפש האדם. יש אנשים שאינם מתקשים להאמין בדברים רחוקים, מופרכים, כמעט בלתי אפשריים יותר: לא להכחיש בהכרח את העובדות, אלא לרוקן אותן מהמשמעות האמיתית שלהן. הסברים דחוקים מאוד, צירופי מקרים בלתי סבירים, הסתברויות נמוכות להפליא, רק כדי לא לומר את המשפט הפשוט: יש כאן הנהגה. יש כאן משהו שמחייב אותי.

עמלק

"זכור את... עמלק... אשר קרך בדרך". חז"ל עמדו על המילה "קרך - לשון מקרה". עמלק אינו רק אויב היסטורי, עמלק הוא צורת מחשבה. רבי לוי יצחק מברדיטשוב כותב בספרו קדושת לוי: "דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק, אלא כל איש מישראל צריך למחות חלק רע בנו. לפעמים האמת המכונה בשם עמלק אשר טמון בליבו". החלק הרע הוא האומר לאדם: אל תראה במאורע יד ה'. אל תחשוב ב'היגיון', הכול מקרה.

וזה פלא עצום. עם ישראל יוצא ממצרים לאחר סדרת ניסים גלויים, ואז בא עמלק ואומר לעולם: אפשר לקרר את ההתפעלות. אפשר להפוך את הנס לסתם סיפור, את ההשגחה לצירוף מקרים, ואת ההתגלות - לאירוע טבעי בלבד.

זו אינה כפירה ריקה. זו כפירה מתוחכמת ובלבד שלא יצטרכו להודות שיש משמעות מחייבת לחיים. אדם מסוגל לקבל הסברים דחוקים מאוד, צירופי מקרים בלתי סבירים, הסתברויות נמוכות להפליא, רק כדי לא לומר את המשפט הפשוט: יש כאן הנהגה. יש כאן משהו שמחייב אותי.

'זכור' - סוד האמונה

זהו מנגנון הגנה פסיכולוגי שמתעתע בנו. לפעמים האמת מאיימת על האדם המתגונן, מפני שאם היא נכונה - עליו להשתנות. אם יש דין, יש דיין. אם יש השגחה, יש אחריות. אם החיים אינם מקריים, הרי שכל בחירה חשובה. כל מעשה נרשם. והאדם לעיתים מעדיף עולם מקרי, לא מפני שהוא נכון יותר, אלא מפני שהוא נוח יותר. בעולם מקרי אין קריאה. אין תביעה. אין "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". יש רק זרימה. אין צורך לעצור, לחשוב, להודות, לתקן, להשתנות.

הכופר מאמין גדול ב'מקרה'. הוא מאמין שהסדר נולד מאי־סדר. הוא מאמין בלא מסתבר, בלא הגיוני, בלא ייתכן. מכאן אפשר להבין מדוע התורה מצווה דווקא "זכור". מול אקראיות צריך זיכרון מתמשך. כי המקרה מפרק את החיים לרגעים נפרדים: כאן קרה כך, שם קרה כך, כל האירועים אקראיים, ללא כל תכלית. לעומת זאת, הזיכרון מחבר. הוא אומר: אל תסתכל רק על הרגע הבודד. תראה את הרצף. תראה מאין באת ולאן אתה הולך. נכון לסכם, כי הכופר אינו כופר באמונה, אלא מאמין בכפירה.

הכספת

ברור שישנן צרות מפחידות, כמעט משתקות...

מכל מצב רגשי בו נמצא האדם, המצב המסוכן מכל, הוא זה שגורם לאדם להתמסר לכל תחושה שלילית, עד שהוא הופך לטיפוס ממורמר.

כשהוא מתרגל לכך, הדכדוך יכול לבוא גם בשל אירועים קטנים וכמעט חסרי משמעות. זה משונה, שהרי אנשים מתמודדים עם קשיים הרבה יותר גדולים, והוא בעצמו מתמודד עם קשיים הרבה יותר גדולים, אז מדוע הוא כל כך עצוב מדבר כל כך קטן? ומדוע האירוע הבודד הזה ממלא כעת את הנפש?

לכל אדם יש בלב אתר, שנקרא 'אתר הדאגות'. תפקידו לאותת לנו על מצבים מורכבים, שאם מתעלמים מהם הם עלולים להפוך לעיתים למסוכנים.

דא עקא, שהאדם דואג למלא את 'אתר הדאגות' תמיד, בדאגות, ואם הן אינן, הוא ממלא אותו בדמיונות. פעמים האתר הופך לכספת של ממש, שומרת על הדאגות לבל תתפוגגנה.

אתר הדאגות

'אתר הדאגות' פעיל תמיד. אך גם בזה יש הבדלים במבנה הנפש, בין מי שמגיב קשה לכל דבר, וכל בעיה ממלאת את אתר הדאגות שלו, למי שזורם יותר עם הדברים, ומניח לאתר להתמלא עם 'צרות איכותיות' בלבד. ממילא, אצל כל אחד 'נקודת השבירה' נמצאת במקום אחר.

האם ניתן להסתדר בלי אתר מיוחד לדאגות? ודאי שלא. אבל אפשר להקטין אותו, שיאכלס את הדאגות בגודלן הטבעי, ולא ייתן להן להתפשט לכל הנפש, לחנוק את הנוף, ולהפריע לאדם לראות את כל השפע שמסביב.

ומה עושים במצבי קיצון?

ברור שישנן צרות מפחידות, כמעט משתקות... ניגש אליי לפני מספר שנים בחור וסיפר, על שישה אחים שיש לאביו. שלושה נפטרו מהמחלה הנוראה, וארבעת האחרים, כולל אביו, אינם ישנים בלילה. במקום אחר שמעתי על אדם שנפטרו על פניו בנו, אחיו, אביו וסבו תוך שנים ספורות, כולם, כולל הסבא אינם מבוגרים במיוחד.

ובאירוע שלישי פגשתי אברך מופלג ששכל את אביו, אימו, רעייתו ובנו הקטן בתוך כשנתיים. באירועים כאלו, יכלה הנייר ולא יכלה הכאב העצום. ומה שניתן לעשות במקרי קיצון כאלו, הוא לנסות עד כמה שניתן לכאוב את האירועים עצמם מחד, אך לא לשכוח את החסדים הקטנים והגדולים שבתוך האסונות הנוראים הללו מאידך. אם נצליח לא לצבוע את המצב כולו בשחור, נצלח את המצב בצורה מעט יותר קלה.

מחלקת אבדות

"וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ד)

המולת שווקי ירושלים בימי הבית השני, בתקופת הרגלים לוותה באווירה ייחודית של קדושה ורוממות. מחזות מרנינים של סוחרי הקורבנות, יחד עם סלי הפירות הצבעוניים, שיועדו להיות מעשר שני, והובאו מכל רחבי ארץ הקודש, וכלה בעולי הרגל עצמם, שהיוו פסיפס צבעוני של יהודים מכל ארצות הסביבה.

בינות למוכרים וקונים, ניצב מונומנט ייחודי, שהיה מכונה בפי העם 'אבן הטוען'. אבן זו שימשה בימי הרגל להכרזה על אבדות חשובות (בבא מציעא כח, ע"ב). והיא מפורסמת מסיפורו של 'חוני המעגל', שאמר לתושבי ירושלים, בשעה שהתלוננו על המטרים העזים שפקדו את העיר בעקבות תפילתו, כי רק במידה ואבן הטוען הייתה מתכסה במים, ניתן היה לומר על הגשמים שהם אינם מבורכים מציאות שכמובן לא תיתכן.

מעניין שבתוספתא (תענית ב, יא) מופיע הסיפור בגרסה שונה, "אמר להם צאו וראו אם עומד אדם ב'קרן אפיל' ומקשקש את רגלו בנחל קדרון". קרן אפיל הינה הקרן הדרום מזרחית של הר הבית, במקום האופל. פינה זו היא הנקודה הגבוהה ביותר של חומת הר הבית, בה החומה מגיעה לכארבעים מטרים, בנוסף לעמק נחל קדרון המשתרע למרגלות החומה, אשר על אף המרחק הקצר שביניהם, לא ניתן לגשר ביניהם בשום אופן.

אבן הטוען המרשימה, שעמדה כמובן במקום מרכזי בעיר, נעלמה כליל עם חורבן ירושלים, למשך אלפי שנים. אך בשנת תשע"ג נערכו חפירות בעיר דוד, לאורך תוואי הרחוב המכונה כיום 'דרך עולי הרגל'. רחוב זה, היורד משטח רחבת הכותל המערבי ועד לבריכת השילוח, היה רחוב מרכזי, ולאורכו ניצבו חנויות ששימשו את עולי הרגל. מעניין, כי רוחבו עמד על 7.6 מ' שהוא בדיוק 16 אמה (לפי השיעור הקטן), וכדברי הגמרא ורש"י (עירובין ו, ע"ב) כי הדרכים בירושלים היו ברוחב שש עשרה אמה.

חידת הפירמידה

במרכז הרחוב נחשפה בימת אבן גבוהה, המוקפת במסגרת של שלוש מדרגות אבן גדולות ורחבות, כמין פירמידה מדורגת. מבנה זה, שהינו בגובה של יותר ממטר מגובה רצפת הרחוב, ועומד בנקודה הצופה היטב על הרחוב כולו, היה נראה בעיני החופרים כחידה, כשהללו מציינים כי טרם נמצא כמותו בערים עתיקות.

החופרים המסוקרנים ניסו לחפור היטב את סביבתו, בכדי למצוא רמזים על ייעודו של מבנה מעניין זה. התברר, כי המבנה נבנה מלכתחילה יחד עם בניית הרחוב, ולא נוסף אליו במשך השנים. כלומר, מדובר היה במבנה רשמי שיועד מראש למטרה ברורה, ולא הוצב בידי אלמוני בזמן כלשהו.

בסביבת המבנה נמצאו כלי זכוכית רבים, מה שגרם להעלות השערה, כי ייתכן והמקום שימש כדוכן לרוכלים שונים. אך הנחה זו נתקלה בקשיים, משום ששווקי ירושלים היו בנויים עם חנויות מסודרות, ולא כאבן יחידה הבולטת על פני הרחוב. עוד הוצע, כי המבנה שימש כדי להציב על גביו אביזר כלשהו שיבלוט למרחוק, אך גם בבדיקה מדוקדקת לא נמצאו כל סימנים לכך שעל האבן העליונה הוצב אלמנט כלשהו.

ייתכן אם כן, כי לפנינו ניצבת אותה אבן ייחודית אשר שימשה בעת הרגלים להכרזה על אבדות ומציאות, אשר עליה היו עומדים יהודים בזמני הרגל, בעת אשר הרחוב היה מלא בבני אדם, ובמקום מוגבה זה, היו מכריזים על מציאת אבדות יקרות ערך. כאן עמד מוקד השבת אבדות הראשון בעולם!

כל שנותר לנו זה לתאר לעצמנו את רגע השמחה וההתרגשות שחוו כאן עולי הרגל, בעת שקיבלו לידיהם אבדות יקרות ערך, ואת האושר שמילא את המוצאים בעת שהשיבו אבדה לבעליהם.

מתי לא כדאי לדבר ולשכנע?

הוא הגיע לסמינר עמוס בשאלות, אחרי שנים של התרחקות. משם הדרך הובילה אל זוג תפילין ששכב שנים ללא שימוש ואל חיים שקיבלו פתאום משמעות חדשה. הרב יהושע מן עם סיפור קטן מאחורי הקלעים של ערכים

אחד הדברים המיוחדים בפעילות של ערכים, הוא שלפעמים קשה לדעת היכן בדיוק מתחיל הסמינר.

אדם מגיע לסמינר עם עולם שלם שהוא נושא איתו: זיכרונות, אכזבות, שאלות שלא קיבלו תשובה, ולעיתים גם שנים של ריחוק. הוא נכנס להרצאה אחת, אחר כך לעוד אחת, נעצר לשיחה במסדרון, שואל שאלה בלובי ורק בדיעבד מתברר שכל אותם רגעים קטנים התחברו למשהו גדול.

כך היה עם בחור צעיר ממשפחה חסידית מכובדת, שהגיע לאחד הסמינרים שלנו, לאחר שכבר התרחק מאוד מהעולם בו גדל.

אל תיגע

כשהכרתי אותו, היה קשה לפספס את המרחק שעבר. המראה החיצוני שלו כבר היה שונה לחלוטין מזה של הבחור החסידי שהיה פעם. אבל מהר מאוד התברר לי שמתחת לכל השינויים החיצוניים הסתתר משהו עמוק הרבה יותר: הוא היה מלא שאלות.

ולא שאלות מן השפה ולחוץ. הוא שאל באמת, ובלי סוף. מי אמר? למה שנאמין? ומה בכלל אפשר להוכיח?

במהלך הסמינר מצאנו את עצמנו משוחחים שוב ושוב. ניסיתי לענות, להסביר, לפרק טענה אחת ולבחון אחרת. בשלב מסוים, פניתי למרצה הרב ינון קלזאן, אחד המרצים הוותיקים של ערכים. סיפרתי לו שיש כאן בחור עם המון שאלות.

"אולי כדאי שתשב איתו לשיחה אישית?" הצעתי. הוא שאל אותי שאלה אחת: "הוא נכנס לכל ההרצאות?"

"כן". "אז אל תיגע", הוא אמר. "תן לסמינר לעשות את שלו. הסמינר בנוי כמו פאזל. הרצאה אחת מתחברת לשנייה. גם אם חלק אחד עדיין לא מסתדר לו, החלק הבא ישלים אותו. בסוף, התמונה תתחבר".

זו אחת התובנות שעומדות מאחורי סמינרי ערכים. לא מדובר בהרצאה בודדת שאמורה "לנצח בוויכוח", וגם לא בניסיון ללחוץ על אדם לקבל החלטה. המטרה היא להציג בפניו עולם חדש, רחב: אמונה, תורה, זהות יהודית, משמעות החיים נדבך אחר נדבך. לתת לו לשאול, לבדוק ולחשוב, ולבנות בעצמו את התמונה.

כשהכול מתחבר

יום או יומיים אחרי שהסמינר הסתיים, התקשרתי לבחור.

"נו", שאלתי, "איך היה?" מעבר לקו נשמע אדם אחר. "אתה לא מבין מה הסמינר הזה עשה לי!" הוא אמר בהתלהבות. "זה שינה לי את החיים". ואז הוא השתמש בדימוי שגרם לי כמעט לקפוא.

"זה היה כמו פאזל", הוא אמר. "כל הרצאה נתנה לי עוד חלק ועוד חלק. בסוף הסמינר פתאום קיבלתי פאזל שלם".

הוא לא ידע, כמובן, על השיחה שהייתה לי במהלך הסמינר. אף אחד לא אמר לו את המילים הללו. ובכל זאת, בדיוק כך הוא תיאר את מה שעבר עליו.

אבל הסיפור האמיתי התגלה רק לאחר מכן.

התענוג

כעבור זמן קצר פגשתי אותו שוב, באחד משיעורי ההמשך שמקיימים פעילי ערכים לבוגרי הסמינרים. זו נקודה חשובה בעבודה שלנו: סמינר אינו מסתיים כשנפרדים במוצאי שבת. פעמים רבות דווקא אז מתחילה הדרך. בוגרים מוזמנים לחוגי בית, לשיעורים ולמפגשים, ונשמר איתם קשר אישי שמאפשר לכל אחד להתקדם בקצב שלו.

כשהבחור הגיע הפעם, כבר היה משהו שונה במראהו. על ראשו הייתה כיפה קטנה. ישבנו לדבר, ואז הוא סיפר לי מה קרה במוצאי השינוי.

התפילין שלו, כך אמר, היו מונחות כבר שנים בדירה שבה התגורר בעבר. מאז שעזב את הדרך שבה גדל, הוא לא נגע בהן. אבל כשחזר מהסמינר, משהו בתוכו כבר לא נתן לו להמשיך כרגיל. הוא נסע אל אותה דירה, פתח את המקום שבו נשמרו התפילין, ולקח אותן איתו. למחרת בבוקר הוא הניח תפילין.

ומאותו יום, הוא לא הפסיק.

בהמשך חזר גם לשמור שבת ולהקפיד על מצוות. השינוי לא נשאר התרגשות רגעית של סוף שבוע. הוא הלך והעמיק. אפילו החלטות מעשיות בחייו השתנו בעקבותיו. זמן קצר לאחר הסמינר הוא נסע לארצות הברית. שמרנו איתו על קשר, ובאחת ההתכתבויות שאלתי אותו בחצי חיוך: "נו, איך הולך עם המצוות באמריקה? קשה יותר או קל יותר?"

התשובה שלו הפליאה אותי.

"זה לא עניין של קל או קשה", הוא כתב. "זה עניין של כיף ותענוג". אחר כך הוסיף משפט חזק עוד יותר: "ההסתכלות על כל החיים שלי השתנתה. אני בן אדם אחר. אני רואה את כל היקום לטובתי ובשבילי, ואני מנסה גם ללמד אחרים להסתכל כך על העולם".

יש רגעים שבהם אפשר לראות בצורה מוחשית את הפעילות של ערכים מאחורי הקלעים. מבחוץ רואים סמינר: אולם, הרצאות, מרצים, תוכנית מסודרת. אבל מאחורי כל אלה נמצאים אנשים. אדם אחד שהגיע עם שנים של שאלות. שיחות במסדרון. טלפון ביום שאחרי. שיעור המשך שבועות לאחר מכן. קשר שנמשך גם כשהוא מעבר לים. ולפעמים, אי שם בתוך התהליך הזה, החלק האחרון של הפאזל פשוט נכנס למקום.

ופתאום אדם מגלה שהתמונה שחיפש, הייתה שם כל הזמן.