בנישואיה (עי' רמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ה"ג), והיינו דלא יוכל להזיק לבן מחמת שנואת אמו, אבל אם שונא בנו מחמת דבר שראוי לשונאו, אז יוכל האב ליקח ממנו הבכורה, דאל"כ למה לא השמיענו התורה בבן שהוא עצמו נאהב והוא עצמו שנוא עיי"ש. אמנם דבריו תמוהין מאד, הלא אנן קיי"ל כרבנן שם דאסור להעביר אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות נחלות הי"א ובחושן משפט סימן רפ"ב), ובפרט שישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, כדאיתא בב"ב (דף טז:), ואולי יען דטעמא דאין להעביר אחסנתא מברא בישא משום דלא ידיעא האי זרעא נפיק מיניה, וכדאיתא בכתובות (דף נג.), ואברהם אבינו ראה ברוח הקודש שמישמעאל לא יצא זרעא טבא.
'ריב' הוא 'רע', ועיקר תקומה הוא הפירוד, וזה עצה טובה קמ"ל 'ונגשו אל המשפט', אז 'והצדיקו את הצדיק' במקום אחד, 'והרשיעו את הרשע' במקום אחר, ועד"ז ישפוט בצדק, רק שלא יהיה תערובות, וכעצת אברהם אבינו 'אל נא תהי מריבה וגו' הפרד נא מעלי', ועל כן זה העצה 'אין שלום יוצא [מתוך מריבה של לכבוד שמים], ו'אין שלום אמר אלהי לרשעים' כי אם יתפרדו כל פועלי און.
העמדת פרי בעוה"ז, יש לך פרי יפה מן הבנים וגו' התורה שכתוב בה 'פרי צדיק עץ חיים', 'בנים' אינו אומר, אלא 'פרי צדיק'.
הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע אמר: כל מי שידליק נר לעילוי נשמתי - ר' אברהם יהושע העשיל ב"ר שמואל - אעשה לו טובה.
לא תחסום שור בדישו. ר"ת 'לשבת'. ואפשר לומר כמו שאמרו (שבת קיח.) מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, ואע"ג שהוא מצווה על שביתת בהמתו, אמנם לצריכה באכילתה היא מותרת לתלוש עשבים וכו', ולא תחסום בזה בשביל שבת.
ראיות
לע"נ הב"ר יעקב יואל (בן שניאור זלמן) ברוין זצ"ל מפרעשבורג יא"צ ח' אלול
איסור דרבנן בשוגג אם צריך כפרה, וגדר איסור דמאי. כתב הגר"י ענגיל (אתוון דאורייתא כלל י'), וז"ל: הנה קצת האחרונים כתבו, דשוגג באיסור דרבנן אין צריך כפרה וסליחה, שאינו דומה לשוגג באיסור תורה, שכל איסור תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור. וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורות. ועל כן גם בשוגג אף שלא היתה שם מחשבת עבירה, עם כל זה הרי נעשתה מעשה עבירה, ועל כן צריך כפרה וסליחה, משא"כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל לפי ההנחה דאיסורם דרבנן רק איסור גברא נינהו, ועל כן רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים, הרי זה עבריין ורשע, אבל כשהיה שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל, ואין צריך כפרה וסליחה, עכת"ד.
ולענ"ד סברא זאת צריכא עיונא רבא מש"ס חולין (דף ו.) רב זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא, אייתי לקמייהו ביצים המצומקות ביין, רב זירא לא אכל, ורב אסי אכל, אמר ליה רב זירא לרב אסי ולא חייש מר לתערובות דמאי, אמר ליה לאו אדעתאי, אמר רב זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי, ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא (בתמיה), השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, ע"כ. והנה מפורש פה דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה, דהא איסור דמאי רק מדרבנן אסור, ורב אסי בשוגג הוא שאכל, ואעפ"כ חשיב ליה רב זירא תקלה, וקמפמה השתא בהמתן של צדיקים כו'.
ולכאורה יש ליישב דשאני דמאי, דאף שהאיסור הוא מדרבנן, עם כל זה הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה דשמא לא עישר העם הארץ והוי ליה טבל ואסור מה"ת. אלא דמדאורייתא לא חיישינן להכי כיון דרוב מעשרין הן, ועם כל זה כיון דמדרבנן חיישינן להכי שיש בו איסור תורה, על כן שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא, ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג וכו'.
אולם אחרי העיון אין התירוץ הזה עולה יפה, דאכתי מאי פריך השתא בהמתן של צדיקים כו', דילמא כלפי שמיא היה גלוי באמת שזה היין אשר אכלו רב אסי, עישר אותו העם הארץ, ושמרו אותו מן השמים ממכשול באמת, ומאי קמתמה, ועל כרחך דהכוונה הוא דכיון שאסרו חכמים תבואת עם הארץ, ואמרו שהיא אסורה כל זמן שאין האוכל יודע שעישרה העם הארץ, לכן אף אם נתעשרה באמת, עכ"ז איסור דרבנן הוא כל זמן שלא נודע זה אל האוכל, וכמו שכתבתי בכלל ו', וא"כ זה האיסור דרבנן אשר ישנה על התבואה שנתעשרה באמת, שוב הרי אין בו עוד איסור תורה, רק איסור דרבנן גרידא הוא, כשאר איסורים דרבנן, כיון שבאמת נתעשרה התבואה ואיננה טבל מה"ת. וא"כ שוב בשוגג שפיר לא חשיב עבירה. וא"כ אכתי מה קמתמה השתא בהמתן וכו', ועל כרחך לומר דגם שוגג דאיסור דרבנן גרידא שאין בו חשש תורה נמי הוי עבירה, ושפיר קמתמה, ודו"ק היטב.
והנה י"ל עוד, דאפי' אי שוגג בדרבנן לא הוי עבירה שתצטרך כפרה וסליחה, עם כל זה 'תקלה' עכ"פ נחשב, ובפרט לגבי אדם גדול, ושפיר קמתמה 'השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא 'תקלה' וכו'. ועיין בסנהדרין (דף נה:) דקאמר דעבירת קטן קרוי 'תקלה', ע"ש, אע"ג דמדינא אין צריך כפרה וסליחה אף לכשיגדיל (כמבואר באו"ח סי' שמ"ג). אולם מהא דקאמר 'ומסתייע מילתא דרב אסי למיכל איסורא', מוכח משטחיות הלשון דגם איסור דרבנן איסור חפצא הוא, ונקרא 'מאכל אסור'.
בן לאשרי
לע"נ הרה"צ שמעון זאב ב"ר צבי משה אבד"ק אראד זצ"ל יא"צ ו' אלול
יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, (בסיום 'ברוך שאמר'). 'יחיד' הוא 'חי העולמים', ואין שום דבר גשמי באמת, רק כחו הגדול יתברך שמו להסתיר את עצמו שיראה לעין הגשמי 'עולם' מלשון 'העלם', אבל זכי הראות רואים בכל דבר רק חיות הקדושה שבו, וכשמבינין זאת ממשיכין 'מלך' - מדת מלכות, שזה ענין הבריאה שיתצמצם האור עד שידמה הגשם לדבר מה, כי בלתי זה אי אפשר להיות בחינת 'מלך', כי 'אין מלך בלא עם', וכמאמר 'אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא', אך על התהוות הבריאה נצרכה 'לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא', 'נקרא' דייקא, שיהיה קורא בשמך צדק, וידוע ד'עם' הוא בחינת מלכות, ו'צדק' הוא דין, בחינת 'דינא דמלכותא', ואז נתקיים רצונו יתברך ונמשך אמיתת כוונתו הקדושה להטיב לברואים, וזהו 'משובח', דנתגלים חסדים העליונים, מבחינת 'ורב חסד' כמבואר בכוונת האריז"ל, וכשהשכינה הקדושה נתמלאת בחסדים, אז עולה להתפאר למעלה 'חדו במה ברא קאתינא לותך' (זהר ח"ג יג.), וזה 'מפואר', ונעשית 'אשת חיל עטרת בעלה', שזה בחינת תפילין שעל הראש שנקראים 'פאר', ואז ממילא נמתקין כל הדינין ששוב אין צורך בהם, ונתגלה עצם אורו יתברך ומחשבתו הקדומה, שעל זה נאמר (תהלים ק"ד) 'ישמח ה' במעשיו', ד'ישמח' הוא אותיות 'משיח', 'ה' במעשיו' ונתגלה אור האמיתי שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, וזהו אור שיוצא משחור שבעין, שצמצום ודין נהפכים לחסדים, דכיון שמבין שהכל חיות אלקית, שוב אין נעלם לנגד עיניו. וזהו 'עדי' שזוכה לכתר שניתן לבני ישראל בחורב, 'עד' ששרשו באותיות הקודמים לשם 'אלקים' סוד שם הקדוש אכדט"ם שגימטריה 'עד', שהוא מיתוק שם 'אלקים' כידוע ליודעי חן, ואז 'שמו' שכינה הקדושה 'הגדול' נכלל בדכורא, ושני המאורות משתמשים בכתר אחד. כדכתיב 'והיה אור הלבנה כאור החמה', יהי רצון שנזכה תיכף לזה. ועל כן אמר אחר כך 'יהי כבוד' גימטריה ז"ן שנמתקין הז"ן, עיין שער הכונות כוונת 'ויהי נועם', ה' פעמים נ"ו, על ידי א' יותר בחינת פלא, זהו 'והיה לעולם', שכל ההעלם וצמצום יהיה משם הקדוש 'הוי"ה', בסוד הכתוב (בראשית כח:כא) 'והיה הויה לי לאלקים', ואז יתגלה משיח צדקנו, וזה 'ישמח ה' במעשיו', אמן כן יהי רצון.
חזון יחזקאל
לע"נ הב"ר יונתן ב"ר צבי שטייף זצ"ל יא"צ ט' אלול
גדר של בור, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס. [המשך משבוע העבר]. והנה ידוע חקירת האחרונים אם המחייב של נזקי ממונו הוא מחמת שלא שמר כראוי, או דהמחייב הוא מחמת ממונו שהזיק, רק תנאי בדבר שלא שמרו כראוי. והחזון איש (ב"ק ס"ד) מביא ראיה לזה מהא דאמרו (ב"ק מד:) 'דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור, לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא'. והיינו דדנין תשלום נזקין שהוא חיוביה דשור, דהחיוב הוא על מעשה שורו, מסקילה שהוא חיוביה דשור, לאפוקי כופר שאי אפשר ללמוד ממנו לנזקין, כיון דחיוביה דבעלים הוא, והיינו לכפרת הבעלים הוא בא. הרי להדיא דחיוב נזיקין הוא 'חיוביה דשור', והיינו מחמת ממונו שהזיק.
ראיה נוסף לזה מביא החזון איש מהא דאמרו (ב"ק י:) 'האי אשמועינן המת יהיה לו, משום דממונא קא מזיק, אבל הכא דבגופא מזיק אימא לא'. והיינו דאם היה הכתוב אומר רק את הפסוק 'והמת יהיה לו', היינו אומרים, שרק בשור המזיק הקילה התורה משום דממונא קא מזיק, כיון שהנזק נעשה רק ע"י ממונו שהזיק, אבל באדם המזיק, שהאדם הזיק בגופו, וכן לגבי שומרים שחייב על פשיעתו בשמירה ונחשב לנזקי גופו, יש לומר שלא הקילה התורה, ובהם על המזיק לטפל בנבילה.
וכתב החזון איש, דחזינן מזה דהמחייב של נזקי ממונו הוא משום ממונו שהזיק, וז"ל: משמע מהאמור 'משום דממונו קא מזיק, אבל הכא דבגופא מזיק', כלומר שומר שפשע כנזקי גופו חשיב ליה, שהרי היה עליו לשומרו, כדכתב רש"י שם וז"ל: שומר שכר שפשע ונטרפה ע"י זאב, כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה, עכ"ל. ואי אמרינן שבנזקי ממונו החיוב הוא משום שפשע ולא שמרו, א"כ הוה ליה למיחשביה דבגופו מזיק דומיא דשומר שפשע. אלא ודאי החיוב הוא משום שממונו קא מזיק, אך דין הוא מקרא 'ולא ישמרנו', שדוקא על ממון כזה שאינו שמור חייבתו התורה על נזקו, עכ"ל.
והנה הבאנו לעיל, דכיון דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, הוא דוקא אם האונס בא ע"י פשיעה, כגון דקדק הרמב"ם וכתב: 'וכן אם נפלו והזיקו, שעלייתם לראש הגג פשיעה היא, ולא נקט אופן הפשיעה כגון שפשע בשמירתו שלא יקפצו, משום שבתנאי גוונא משכחת נמי שאונס הנפילה לא בא ע"י הפשיעה, אבל כיון שעלייתם לראש הגג פשיעה היא, לכן כל אונס נפילתם מראש הגג, בא מחמת פשיעתו שהעלם הגג'.
והקשה החזון יחזקאל, דלאור הנ"ל דהכלל דרק אם האונס בא ע"י הפשיעה חייב, הוא דוקא בשומרים, אבל בנזקין ליכא חילוק אם האונס בא ע"י פשיעתו או לא, א"כ קשה מדוע נקט הרמב"ם שעלייתם לראש הגג פשיעה היא.
והנה הראב"ד (ח"מ שצ"ו ס"א) כתב, וז"ל: אם העביר בהמתו אצל גינת חבירו, והיה אפשר לה לירד וליכנס לגינה, אפילו נפלה באונס חייב, דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס (טור ותוס' והרא"ש). ויש מי שחולק בזה (ב"י בשם הרשב"א בשם הראב"ד), עכ"ל. ובביאור שיטת הראב"ד, כתב הב"י, וז"ל: הראב"ד סובר שאע"פ שיכולה לירד, אם נפלה פטור, ולא קרינן ליה תחלתו בפשיעה, דנהי אינו רשאי להעביר צאנו ברשות הרבים או יאחזנה בזנבה, אלא ודאי כי נפלה פטור, עכ"ל. וכתב החזון יחזקאל, דיש לומר דהרמב"ם סובר כשיטת הראב"ד, דאינו חייב על