אבני נזר
לע"נ בעל התוס' יו"ט הג"ר גרשון שאול יו"ט ליפמאן ב"ר נתן זצ"ל יא"צ ו' אלול
דיחוי אצל מצות. בנוגע מצות כיסוי הדם, נסתפקה הגמ' (סוכה לג.) בכיסהו הרוח ושוב נתגלה הדם, אם חייב לכסות, והספק הוא אם אמרינן 'יש דחוי אצל מצות', וכבר נפטר הדם מלכסותו בשעה שהיתה מכוסה, או 'אין דיחוי אצל מצות', ולכן חייב לכסותו אם שוב נתגלה הדם.
וכתב האבני נזר (יו"ד סי' של"ט), וז"ל: נסתפקתי בינוקא דכאיב ליה עיניה ביום השמיני שחל להיות בשבת, ואח"כ נתרפא ביום השמיני, אם מלין אותו בו ביום. ואיבעיא דידי הוא, משום דבכיסהו הרוח ושוב נתגלה הדם, מספקא להש"ס אם יש דחוי אצל מצות, או לא, והכי נמי נדחה [התינוק] בתחילת היום ממילה בשמיני [בשעה שהיה חולה, ולכן אפשר לומר דאע"ג דנתרפא אח"כ, כבר נדחה התינוק ממצות מילה ביום השבת], עכ"ל. אבל לכאורה אם נימא דיש דחוי אצל מצות, ואין מלין אותו שוב בשבת, א"כ נימא דכבר נפטר מלמול את התינוק גם אחר שבת, דכבר נדחה המצוה לגמרי, כמו דחזינן בכיסוי דם, דאם נדחה כשכיסהו הרוח, פטור לגמרי.
ולזה כתב האבני נזר בהקדם כמה יסודות, דאינו דומה מילה בשבת למילה בחול: א) גדר 'דחוי' לא מצינו אלא היכא שעכשיו ליכא עוד המחייב של המצוה, אלא שאנו מחייבין אותו עכשיו בשביל המחייב שהיה קודם, דאז אם אמרינן יש דחוי, כבר נתבטל המחייב הקודם. אבל אם גם עכשיו קיים המחייב של המצוה, לא שייך גדרו של דיחוי, כי אה"נ דהמחייב הקודם נדחה, אבל גם עכשיו קיים המחייב של המצוהא.
ב) המחייב של מצות כסוי דם, הוא השחיטה, דהחיוב חל בשעת השחיטה, וליכא מחייב עוד אח"כ, לכן אם נדחה החיוב של 'מצות' כסוי דם שחל עליו בשעת השחיטה, שייך בזה לומר דיש דחוי וכבר נפטר מלכסותי.
ג) איכא חילוק בין מצות מילה בזמנה, למילה שלא בזמנה. המחייב של מצות מילה שלא בזמנה הוא היותו ערל, והמחייב זה קיים תמיד כל זמן שהוא ערל. לעומת זה מצות מילה בזמנה חל בשעת הלידה, דהלידה מחייב למולו ביום השמיני, ואם נדחה החיוב של 'ביום השמיני', כבר נדחה המחייב.
וז"ל האבני נזר: ובשלמא בחול [והיינו אחר שבת], מלין אותו, [אע"ג דביום השמיני היה חולה], משום דלא מצינו 'דחויה' אלא בחיוב שמתחילה, [והיינו דליכא מחייב בכל רגע, אלא החיוב עכשיו נובע ממה שאירע עכשיו בתחילה]. כגון במצות כיסוי, שהחיוב [עכשיו נובע] מחמת השחיטה, כדכתיב 'ושפך (- ושחט) את דמו וכיסהו בעפר', [ואז יש לומר דיש דיחוי אצל מצות], דחיוב זה [שחל בשעת השחיטה] נפסק בשעה שכיסהו הרוח, [ושוב ליכא מחייב עוד למצות כיסוי]. וכן בקדשים [והיינו קרבן שנפל בו מום], שקדושתו [של הקרבן נובע] מחמת שהוקדש בתחילה, [ולכן אם נדחה הקרבן, פקע קדושתו]. אבל ערל, המצות [מילה נובע] מחמת שהוא עכשיו ערל, [ולכן לא שייך בזה הגדר של דיחוי, דאה"נ דבשבת נדחה התינוק מלמולו, אבל אחר שבת איכא מחייב מחודש למולו מחמת היותו עכשיו ערל]. אבל לענין למולו בשבת, דמצות 'ביום השמיני' הוא דדוחה שבת, ומצות שמיני הוא מחמת הלידה, שהרי יוצא דופן יש מחלוקת אם נימול בשמיני (ע' שבת קלה:), והדין הוא (יו"ד סי' רס"ו ס"י) דספיקא הוא ונימול בשמיני ואינו דוחה את השבת, ולכן שייך ביה דחוי, [דהחיוב למולו בשבת שנובע מחמת הלידה, פקע בשעה שהתינוק היה חולה, ושוב ליכא מחייב עוד למולו בשבת], עכ"ל.
והנה אמרו בע"ז (דף מז.), דשייך 'דחוי' אצל לולב, כגון לולב של אשירה שביטלה הגוי, ועתה מותר להשתמש בה, דאם אמרינן יש דחוי אצל מצות, הלולב פסול, כיון שהיתה אסורה בהנאה מקודם, לכן כבר נפסל ונדחה למצות לולב. ולכאורה קשה לפי יסוד הנ"ל דגדר 'דחוי' לא שייך בדבר שאיכא מחייב מחודש בכל זמן, דא"כ איך שייך דחוי בלולב, והרי בלולב יש מחייב מחודש בכל יום של חג הסוכות ליטול לולב, ואינו דומה לכיסוי דם, דהשחיטה מחייב הכיסוי, וא"כ איך שייך בזה גדר של 'דיחוי'ג.
א וכ"כ בשו"ת רע"א (קמא, סימן נ"ד) בנוגע יתומים קטנים שאביהם השאיר להם חוב, אם צריכים לפרוע את חובותיו, שהרי בקטנותם אין עליהם שעבוד, ועיקר החיוב הוא רק משום מצות עשה, וקטנים אינם חייבים במצוה זו (כמבואר בב"ב קעד.), וא"כ המצוה נדחתה מהם. וז"ל: בפריעת בע"ח ליכא ענין דחוי, דדוקא באבילות דבאנו לחייבו מכח המעשה שנעשה בשעת קטנותו דהיינו מיתת המת, וכיון דלא נתאבל אז דישלים עתה, בזה אמרינן יש דחוי. אבל בפריעת בעל חוב אין צריך לדון על המעשה שנעשה בקטנותו שירש מנכסי אביו, דאין שעת הירושה דוקא גורמת להמצוה, אלא דכל שיש ברשותו נכסי אביו המשועבדים לבעל חוב רמיא עליה המצוה לשלם, ומה לנו אימתי התחילו לבא ברשותו, עכ"ל. ודוגמא לחילוק זה הביא הגרע"א מדברי הט"ז (סימן תע"ו ס"ק י') לענין שוטה שנשתפה בליל ט"ו ניסן, שבתחילת הלילה היה פטור ממצה, ושוב נעשה חייב, שלא אומרים שהיה דחוי, משום שמעיקר הדין כל הלילה כשר למצה, ואף שבזמן תחילת הלילה היה דחוי, אבל בזמן המשך הלילה - כאשר נשתפה - לא נדחה מעולם, וכן יהיה הדין לענין יתומים שצריכים לפרוע חוב אביהם, שהמצוה אינה על זמן מסוים, ולכן אין בזה דין דחוי.
ב וכ"כ בקובץ שיעורים (ביצה אות י"ז) וז"ל: דין דיחוי הוא היכא שאנו מחייבין אותו עכשיו בשביל סיבה קודמת, דאי נימא יש דחוי, לא מיחייב עכשיו, כיון שנדחה שעה אחת מחיובו. אבל אי נימא אין דיחוי, מתחייב עכשיו מפני הסיבה הקודמת אף שמתחילה נדחה מחיובו. אמנם אם גם עכשיו ישנה לסיבה המחייבת, לא שייך דין דיחוי, כמו בכיסוי הדם, דחיוב כיסוי הוא ע"י מעשה השחיטה, וכיון שנדחה מחיובו בשעה שכיסהו הרוח תו לא מיחייב.
ג לכאורה יש לומר דאיכא שני דינים בדין דחוי, דהנה מצינו ב' סוגי מצוות המתקיימות ע"י כלים המשמשים למצוה: א) מצוה שעיקרה הוא לייחד חפץ למצוה, ולקיים בו אותה, כגון לולב ושופר. ב) מצוה שעיקרה הוא מעשה מסוים ולא החפץ עמו היא מתקיימת, אלא שצריך חפץ מסוים כדי לקיימה, כגון כיסוי דם, שאין העפר או הדם חפץ של מצוה. (כמו שכתב בעמק ברכה עניני לולב סימן ז'. אבל הגרמ"ש שפירא בשערי שמועות סוכה לג. מביא בשם הגרי"ד דגם דם הוא חפצא של מצוה, כמו שופר ולולב). ובחפצא של מצוה כגון לולב, אם חל פסול בגוף הלולב, אז נדחה הלולב, ואז ליכא חילוק אם עדיין יש עכשיו סבה המחייבת או לא, דסו"ס חלה פסול בגוף החפצא של המצוה, וכבר נפסל הלולב למצוה. אבל בדבר דליכא חפצא של מצוה, כגון בכיסוי דם, לא שייך לומר בזה שאין לקיימם בחפץ שנדחה, שהרי אין העפר או הדם חפץ של מצוה. רק בזה היסוד של דחוי הוא בגוף המחייב, דהמחייב הוא המעשה שחיטה, ונדחה המחייב, ובזה איכא כלל הנ"ל דדוקא אם ליכא עכשיו סבה המחייבת, אז שייך דין דחוי.