א ת הסיפור הבא שמעתי מידידי הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א, וכך סיפר: בימי השלושים לפטירת מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, שמעתי סיפור מפעים אודות עורך הדין הנודע ר' יעקב וינרוט ז"ל, שייצג רבות את עולם התורה בלא כל תמורה. יעקב וינרוט היה ירא שמיים ובעל צדקה, בעת חוליו הרב שיש התקשר אליו כדי לוודא את הסיפור המפעים, ולשמוע אותו ממקור ראשון.
היה זה כשאחד מעובדי משרדו של יעקב וינרוט, התעתד לשלוח את בנו לישיבה גדולה. הבחור ניסה להתקבל לחמש ישיבות שונות, אך קיבל מכולן תשובה שלילית. מדובר היה בבחור מתמיד ובעל מידות טובות, אבל מסיבות שונות סירבו הישיבות לפתוח בפניו את שעריהן. העובד פנה לבוס שלו, עורך הדין וינרוט, וביקש: "תראה יעקב, אותי הם יכולים לדחות בקלות, אבל לך הם יתקשו לסרב. הם לא יוכלו לומר לך לא אחרי שייצגת אותם בחינם כל כך הרבה פעמים. תעשה לי טובה, בבקשה, תרים טלפון לראשי הישיבות ותשתדל עבור הבן שלי".
עורך הדין לא התלהב מהבקשה: "אני לא רוצה לבקש מהם טובות, אף פעם לא ביקשתי מהם טובה". אבל כשהעובד המסור התחנן שוב ושוב לא נותרה לו ברירה. יעקב הרים את הטלפון, חייג לאחד מראשי הישיבות ואמר: "כבוד ראש הישיבה, אחד העובדים שלי במשרד מספר שהבן שלו ביקש להתקבל לישיבה שלך ונתקל בדלת נעולה. למיטב הבנתי מדובר בבחור מעולה ואיכותי, אני מבקש ממך עשה לי טובה אישית וקבל אותו לישיבה".
ראש הישיבה חש באי נעימות רבה. "הייתי שמח להיענות לבקשה שלך, אבל אתה צריך להבין שבסופו של יום אני גם עומד תחת אילוצים שונים כגון הגבלת מקום, התחייבויות קודמות, סגנון והתאמה". עורך הדין התקשר לראש ישיבה נוסף שהתפתל בנימוקים שונים, שהמסר הסופי שעלה מהם היה שהבחור נותר מחוץ לישיבה. וינרוט התקשר לחמשת ראשי הישיבות ודחק בהם לקבל את הבחור המדובר, אבל כולם דחו את בקשתו בזה אחר זה בטענות שונות, כשהשורה התחתונה היא שאין לבחור מקום בעולם הישיבות.
עורך הדין הנודע תיאר באזני את התחושות הקשות, שהציפו אותו לנוכח הסירוב הנחרץ שחזר על עצמו חמש פעמים רצופות. "לא יכולתי להכיל את זה, כל כך נפגעתי. אני מייצג אותם בלי תשלום, ומעולם לא ביקשתי מהם תמורה, והנה פעם אחת ביקשתי טובה ונעניתי בשלילה". לא יכולתי לשאת את הכאב והפגיעה, עזבתי את המשרד באמצע היום, נכנסתי לרכב ונסעתי מתל אביב לרחוב חזון איש 5 בבני ברק, הישר למעונו של ראש הישיבה רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל. הרגשתי שאני מחויב לספר לו את הדברים כהווייתם.
הרגשתי שאני לא יכול לעבור על העניין בשתיקה. נכנסתי לרבי אהרן לייב ופרקתי את תחושותיי הקשות בסערת רגשות. בפקחותו הרבה קלט ראש הישיבה את העניין ברגעים ספורים. "יענקלה, זיץ, שב, תנוח בבקשה. בוא נחשוב, בוא נטכס עצה, בוא נראה מה עושים. בינתיים תשתה משהו ותירגע". תוך כדי כך שמתי לב שרבי אהרן לייב פונה לאחד מבני ביתו ומבקש: "תתקשר בבקשה לפלוני ותאמר לו שייקח מונית ויבוא הנה בדחיפות".
כעבור עשר דקות הגיע האיש אל הקודש פנימה. רבי אהרן לייב שוחח עמו בארבע עיניים במשך שתים שלוש דקות, ולאחר מכן קרא לי: "יענקלה קום, בוא הנה. אתה לא מכיר את היהודי הזה? הוא האחראי על קבלת הבחורים לישיבה שלנו, ישיבת אורחות תורה. אמנם רציתם להכניס את הבחור לישיבה בסגנון אחר לחלוטין, אבל הישיבה שלנו מצוינת, לומדים בה מאות בחורים תלמידי חכמים, יראי שמים ובעלי מידות טובות. אמנם זה לא בדיוק הסגנון שרציתם, אבל מה זה משנה? העיקר שהבחור יוכל לגדול בתורה. העיקר שאתה יוצא מפה מרוצה ושמח עם בשורה טובה עבור הבחור שהתקבל לישיבת אורחות תורה. לך לחיים ולשלום, ושיהיה בהצלחה!".
נפרדתי מראש הישיבה, יצאתי לרחוב והתנעתי את הרכב בכוונה לחזור למשרד, כשלפתע צץ מולי אחד מבני הבית: "ר' יעקב, ראש הישיבה קורא לך בחזרה, הוא רוצה לדבר אתך". חזרתי לרבי אהרן לייב ושאלתי בדאגה: "מה קורה? האם ראש הישיבה התחרט? האם צריך למצוא לבחור ישיבה אחרת?", שאל עורך הדין בטון מפוחד. "מה קרה לך יענקלה?" קרא רבי אהרן לייב בחביבות, "מה פתאום התחרט? הבחור כבר רשום בישיבת אורחות תורה. קראתי לך בשביל ענין אחר לחלוטין", אמר לו הרב.
והמשיך, "נכון שעשיתי לך עכשיו טובה גדולה? אני רוצה שתשלם לי עבור הטובה הזו". עמדתי מוכה הלם והבטתי בפני ראש הישיבה, מנסה לנחש להיכן הוא חותר בדברי. באיזה תשלום הוא מעוניין? הרי רבי אהרן לייב חי בפשטות נוראה, הרי הוא לא הסכים שיצבעו את קירות ביתו, הוא לא שותה לא קפה ולא תה, הוא בקושי מכניס משהו לגופו הכחוש, מה הוא יעשה עם התשלום שאתן לו עבור הטובה?".
קולו של ראש הישיבה קטע את הרהוריי: "מה אתה מסתכל עלי? עשיתי לך טובה כל כך גדולה, אז תשלם, על טובות גדולות צריכים לתת תשלום גדול". אם היה מדובר באדם מהשורה הייתי מגיב בחוסר סבלנות, 'נו, תגיד כבר מה אתה רוצה, למה אתה מוציא לי את הנשמה?', אבל מאחר שמדובר היה בגדול הדור, שאלתי בהכנעה: "מה ראש הישיבה רוצה? באיזה סכום מדובר?". רבי אהרן לייב השתהה עוד מספר רגעים ולאחר מכן הביע את בקשתו המפתיעה.
היתה זו בקשה בלתי צפויה, שלא היתה עולה בדעתי גם אם הייתי חי עוד ארבע מאות שנה. "נכון שעשיתי לך טובה גדולה, אז תשלם לי בגדול. אני מבקש ממך להמשיך לייצג את ראשי הישיבות הללו כאילו לא קרה דבר. תמשיך לסייע להם כאילו לא דחו את בקשתך מעולם". היה זה תשלום קשה מנשוא. הסירוב הנחרץ פגע בי עד עמקי נשמתי.
ראש הישיבה לא וויתר ואמר לי בחיבה: "תבין יענקלה, הקב"ה משאיר בעולם הזה אנשים שמוכנים להתמודד עם אתגרים קשים. הקב"ה נותן לאדם ניסיון, אבל בד בבד הוא נותן כלים להתמודד עם הניסיון. כגודל הקושי כך גודל הכלים. אני מבין שזה לא קל, אבל זו הבחירה שלך. גם פה בבית עוברים דברים כאלה, אבל הקב"ה משאיר בעולם אנשים שמוכנים להתמודד. מי שלא מוכן להתמודד נמצא בהר המנוחות".
המשיך ראש הישיבה ואמר, "ברצוני לומר לך עוד דבר אחד לא פחות חשוב. דע לך יענקלה, אתה חושב שאתה מייצג את ראשי הישיבות, אתה חושב שאתה מייצג את הבחורים, אבל האמת היא שאתה מייצג את הש"ס, אתה מייצג את התורה, אתה מייצג את ריבונו של עולם. שים את עצמך בצד וחפש כיצד לפעול למען כבוד שמים". כך סיים עורך הדין וינרוט בפליאה את הסיפור, ממנו כולנו מבינים, עד כמה חשובה המעלה של סליחה ומחילה כלפי אדם, וביחוד שלא לנקום ולא לנטור, אף אם אנחנו פגועים בצדק מהצד השני. (מתוך הספר 102 סיפורים - ח"ג, מאת הרב צבי נקר)