כ"ז מִצְווֹת עֲשֵׂה, ומ"ז מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה
&
פרד"ס התורה
בְּפָרָשָׁתֵנוּ מַמְשִׁיךְ מֹשֶׁה לַחֲזֹר עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה לִפְנֵי מוֹתוֹ. הַפֶּרֶשָׁה כּוֹלֶלֶת מִצְווֹת רַבּוֹת, יּוֹתֵר מִכָּל פַּרְשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה. רֹב הַמִּצְווֹת בַּפַּרְשָׁה עוֹסְקוֹת בְּעִנִינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אוֹ בְּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים לְשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֶבֶן הָעֶזֶר' – דִּינֵי קִדּוּשִׁין וְהַמִּסְתַּעֵף. קִדּוּשִׁין וְגֵרוּשִׁין, יִבּוּם וַחֲלִיצָה, וּמוֹצִיא שֵׁם רַע • מַעֲשֶׂה עֲמָלֵק
פשט
עפר שיהפוך לזהבוּלְאָחִיךָ לֹא תַשִׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כג, כא)
למה האריך הכתוב לומר 'בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ'?
מבאר בספר ש"ך על התורה, כי הנה האדם נמשך להלוות בריבית כדי שירוויח ממון בנקל ובלי טורח. על כך מבטיח הכתוב שאם לא ילווה בריבית, יברכו ה' בברכה מרובה בלי טורח, אלא לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ - דקדק הכתוב ולא אמר 'בכל משלח ידך אשר תעשה' (כמו בדברים כח, כ), אלא אמר סתם 'בכל משלח ידך', שרק תשלח ידך עַל הָאָרֶץ - שתיקח בידך עפר מהארץ, והעפר יהפוך לזהב בידך.
רמז
ל"ב חוטים כנגד יצר הרעוְלָקַחְתָּ לְךְ לְאִשָׁה (דברים כא, יא) לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע (רש"י)
אף שמצד הדין הציציות כשרות כשנחסר חוט אחד, אבל אמרו צדיקים שכדי שיהיה בציצית כח להציל מהיצר הרע, צריך להקפיד שלא יחסר אפילו חוט אחד מל"ב חוטי הציצית. אמר הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע, שזהו נרמז בדברי רש"י: 'לא' - אם נחסר חוט אחד ויש רק ל"א חוטים, אזי הציצית כשרים, שהרי כך 'דִּבְּרָה תּוֹרָה'. אמנם 'אֶלָּא' - כשיש ל"ב חוטים כמנין אל"א, רק זה מועיל כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.
דרוש
ותלמוד תורה - כנגד כולם!וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַקְלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים כג, ו)
הגמרא אומרת (סנהדרין קה, ב): מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולבסוף בירך 'מה טבו אהליך יעקב', ביקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם, ולבסוף בירך 'ומשכנתיך ישראל' וכו'. אולם אומרת הגמרא, שכל ברכותיו בסוף חזרו ונהפכו לישראל לקללה, רק קללה אחת נשארה ברכה, כאמור 'ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה', הרי שנאמר בלשון יחיד 'קללה', ולא 'קללות'.
אם כן, כיצד נפרש את המשך הכתוב 'כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'? וכי איזה אהבה יש כאן כאשר רק קללה אחת נהפכה לברכה, ושאר הקללות חזרו לקללה?!
ביאר הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל: אמנם נשארה בידינו רק ברכה אחת, הברכה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל אחרי שיש בידינו ברכה זו, שוב אין צורך בשאר הברכות, כי ברכה זו נותנת בנו כוח נגד כל הקללות, כי כאשר הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות. והוא שנאמר: וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַקְלָלָה לִבְרָכָה - אכן רק קללה אחת נהפכה לברכה, שיש בידינו בתי כנסיות ומדרשות, אבל די בכך להוכיח כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.
סוד
קליפת עשיו וישמעאללֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י)
מובא בזוהר הק' (בשלח סד, ב), ומבואר בהרחבה בספה"ק מגלה עמוקות, ששתי הקליפות של עשו וישמעאל כוללים את כל שבעים שרי האומות למעלה, המתחלקים לשני מחנות אלה מול אלה, מצד ימין - ל"ה שרים ועליהם ישמעאל, שהוא מצד חסד דטומאה והוא קליפת חמור, ובצד שמאל - ל"ה שרים ועליהם עשו, שהוא מצד גבורה דטומאה והוא קליפת שור, ולכן אסור לחבר יחד שור וחמור, כי סכנה לחבר את שני כוחות הללו שהם שורש כוחות הטומאה, אלא 'פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם'.
הבנת התורה
לב לדעת מושג בתורה
רֵחַיִם וְרָכֶב | לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וְרֶכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל (דברים כד, ו)
לווה שלא שילם את חובו בזמנו, יכול המלווה ליטול ממנו משכון באמצעות שליח בית דין. לקיחת המשכון מהלווה שלא שילם בזמן, נקראת 'חבלה'.
התורה אוסרת 'לחבול' - לקחת כמשכון כלי שעושים בו אוכל נפש, כגון מטחנה המורכבת משתי אבנים, האבן התחתונה נקראת 'ריחיים' [וכן נקראת "שֶׁכֶב' על שם ששוכבת למטה על הארץ], ואילו האבן העליונה נקראת 'רכב', מלשון רכיבה, על שם שרוכבת על האבן התחתונה (וראה פירוש נוסף באבן עזרא).
האבן התחתונה נקראת 'ריחיים' בלשון רבים, לפי שהאבן התחתונה היא גדולה יותר מהאבן העליונה, והיא עושה עיקר המלאכה של שתי האבנים [וכן בהרבה מקומות נקראות שתי האבנים יחד, בשם הכולל: 'ריחיים']. ובכל זאת חילקם הכתוב לשתיים, להורות שהנוטל אבנים אלו עובר בשני לאווין, על השכב ועל הרכב.
הבנת מילה עיניים לראות אחת בתורה
נָּחֵשָׁלִים | וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחְשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כה, יח)
רבים משתמשים בימינו במילה 'נחשל'/'נחשלת' ככינוי למקום מיושן ובלתי מתפתח, כמו 'מדינה פרימטיבית ונחשלת'. אך לא נשמע מילה זו בהקשר של חולשה כגון: 'בסיום הצום הוא חילק שתיה חמה לאנשים הנחשלים'...
אולם רש"י כאן פירש: כָּל הַנֶּחְשָׁלִים אַחֲרֶיךָ – חַסְרֵי כֹחַ מֵחֲמַת חֶטְאָם, שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטָן, ע"כ. כלומר: נחשלים פירושו אנשים נחלשים, כמו שיש כמה תיבות מתחלפות כדוגמת 'כשב-כבש' וכדו' (ראה אבן עזרא, וחזקוני).
אמנם אונקלוס תרגם: 'דְּהָווּ מִתְאַחֲרִין', וביאר ב'גור אריה', שלשיטתו 'נחשלים' היא כמו 'נשחלים', מלשון 'שחל', שמשמעותו הוצאה והסרה (ראה שמות ב, י), והכוונה אותם שהוצאו והוסרו מהמחנה על ידי חולשתם, ולכן הלכו מאחורי המחנה (וכעי"ז כתב בבכור שור).
אזניים לשמוע כללי רש"י הק'
'במספר' או 'במספר'?
וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יפֶנּוּ וגו' (דברים כה, ב-ג)
'מה המספר שלך בתור הכניסה לרופא'? שאל נתנאל את חננאל חברו בחדר ההמתנה.
מספר 40!' - ענה חננאל...
'אז מדוע על הפתק שבידך רשום המספר 39?' שאל חזרה נתנאל, וחננאל השיב: 'לפי מה שלמדתי בדיוק היום בפרשה, שהמספר שלי הוא ארבעים! כי בתורה נאמר 'במספר ארבעים', והכוונה היא לשלושים ותשע מלקות!'
האם חננאל אכן צודק, שתמיד כשאומרים 'מספר ארבעים' הכוונה לשלושים ותשע, או שמא רק כאן בפסוק מחמת הכרח ודקדוק מסוים?
על הפסוקים וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רְשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַפֶנּוּ וגו', כותב רש"י: "בְּמִסְפָּר' - וְאֵינוֹ נָקוּד בַּמִּסְפָּר'. לְמֵד שֶׁהוּא דְּבוּק, לוֹמַר בְּמִסְפַּר- אַרְבָּעִים וְלֹא אַרְבָּעִים שְׁלֵמִים, אֶלָּא מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֶם וּמַשְׁלִים לְאַרְבָּעִים, וְהֵם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת'.
ביאור הדברים (עפ"י באר יצחק; דקדוקי רש"י): אם היה הניקוד 'בַּמִסְפָּר', היה משמעו בְהַמִסְפָּר הידוע והמפורש (ראה לשון חיים בראשית יב, י), ואז לא הייתה תיבה זו מחוברת ודבוקה אל תחילת הפסוק הבא 'במספר- ארבעים' [כי כל תיבה שהיא בלשון ה"א הידיעה, לעולם אינה דבוקה אל המילה שאחריה], ואז היינו מפרשים 'בַּמִסְפָּר' - במספר הידוע לבית דין, שהם אמדו את האדם הזה כמה מכות הוא יכול לקבל, ואז היינו מפרשים את הפסוק השני 'אַרְבָּעִים יַפֶנּוּ' - כפשוטו, מספר ארבעים ממש.
אבל עכשיו שהניקוד הוא 'בְּמִסְפָּר', שפירושו: באיזה מספר [ולא במספר הידוע], והרי תיבה זו מופיעה בסוף הפסוק, ולא יתכן שהפסוק יסתיים כך בלי לפרש מהו המספר, ובהכרח שסוף הפסוק דבוק אל הפסוק הבא: 'בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים'.
אחרי שאנו יודעים שתיבות אלו דבוקים, דרשו חז"ל (מכות כב, א, עפ"י ריב"ן) שאין הכוונה למספר ארבעים כפשוטו, אלא לשלושים ותשע, כי אם היה כתוב יַפֶנּוּ-אַרְבָּעִים בְּמִסְפָּר', או: 'אַרְבָּעִים-יִפֶנּוּ בְּמִסְפָּר' אזי היתה הכוונה כפשוטו, לארבעים ממש, אבל עכשיו שכתוב בלשון מהופכת: בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים יַפֶנּוּ', הרי זה בא ללמד שיש לדרשו שלא כפשוטו, אלא: במספר שלושים ותשע, שהוא המספר הגורם למספר שלאחריו להיקרא בשם ארבעים.
בדרך התורה
הכרת הטוב
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (דברים כג, ח)
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי - מִכֹּל וְכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁזָרְקוּ זְכוּרֵיכֶם לַיְאוֹר. מַה טַעַם, שֶׁהָיוּ לָכֶם אַכְסַנְיָא בִּשְׁעַת הַדְּחָק (רש"י).
הדברים מטלטלים, עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב: המצריים היכו ועינו את היהודים, שחטו והטביעו תינוקות, ובכל זאת אנו חייבים להכיר להם טובה! כי סוף סוף הם היו לנו לאכסניה. כמה הדברים מחייבים אותנו לזכור להכיר טובה לכל מי שעשה עמנו טובה, בלי להבחין ולהבדיל מי הוא ומה טיבו של האיש שעשה את הטובה.
הכרת הטוב לסינים
ברחובות העיירה סלבודקא הופיע פעם גוי אורח מסין, לבוש בלבוש האופייני של הסינים. היה זה מראה מוזר לילדי העיירה שמעולם לא ראו איש סיני, הילדים רדפו אחריו וצחקו ממנו ברחובות העיר. לפתע עבר שם ה'סבא מסלבודקא' הגאון רבי נתן צבי פינקל זי"ע, הרים את מקלו וגער בילדים: עזבו אותו! אינכם מתביישים לצחוק ממנו?! והרי אנחנו שותים את התה שלהם!... התה בימים ההם היה מיובא מסין, והסבא מסלבודקא חש הכרת הטוב לכל הסינים שבזכותם הוא יכול לשתות תה, עד שלא הבין איך אפשר לבזות גוי סיני...
גפרורים של הכרת הטוב
הכרת הטוב לדוור
בשכונת מגוריו של הגאון רבי משה פיינשטיין זי"ע בניו יורק, היה גוי זקן שבמשך שנים שימש כדוור והיה מביא לו את מכתבי הדואר כל יום, ואחת לשבועיים היה הגר"מ פיינשטיין מזמין אותו לביתו לשתות משקה חם ולשוחח יחד בענייני העולם, כהכרת הטוב על טרחתו בעבודת הדואר!
הכרת הטוב לרופא עיניים
צעד פעם הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, גאב"ד פוניבז', ברחובות העיר כאשר לפתע התקדרו השמים בעבים ומטרות זעף ניתכו ארצה. הביט הרב מפוניבז' ימינה ושמאלה לחפש מחסה מזרם וממטר, והבחין כי בקרבת מקום נמצאת חנות מכולת אשר בפתחה פרוס גגון המסוכך על הרחבה שלפני החנות. מיהר הרב מפוניבז' ועמד תחת הגגון עד שהגשמים יפסקו, אחרי שהות קלה הוא נכנס אל החנות פנימה וביקש לקנות לעצמו קופסת גפרורים בכסף מלא, הגפרורים אמנם לא היו דרושים לו כלל, אך ראה לעצמו חובה וזכות להכיר טובה לבעלי החנות על שהגגון שלהם הגן עליו מפני הגשמים.
לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין
פניני מוסר, חכמה, וחיזוק, מתוך פסוקי הפרשה
גלימא דעמרא דמקרי 'סוודר'...
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ (דברים כב, ג)
סיפר אחד מבניו של מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זי"ע: בהיותי ילד איבדתי פעם סוודר, וביקשתי מאבי מורי לנסח עבורי מודעת השבת אבידה. אבי אשר כל לשונו וכל שיחו היה לשון לימודים, כתב במודעה בזו הלשון: "האי מאן דאשכח גלימא דעמרא דמקרי סוודר בלע"ז, ייתי לגבי דידי", ואחר כך רשם את השם והכתובת...
כוח הרבים
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (כה, יז)
הוכיח הגאון מראגטשוב - אין צריך לומר תפילת הדרך בנסיעה באוויר, כי אין זה נקרא סתם דרך, אלא דרך נשר...
כוונות שלא באו לעולם
לָתֶת לוֹ כִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (דברים כא, יז)
בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ - מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בָּרָאוּי לָבֹא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, כִּבְמְחְזָק (רש"י)
בעת חלוקת הירושה וחפצי הקדושה לאחר הסתלקותו של הרה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע, בעל 'דברי חיים', טען בנו בכורו הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זי"ע, באשר הוא בכור לכן בדין הוא שהוא יקבל את התפילין של אביו. אולם אחיו הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע, אמר לו: הלא בפשטות אין לתפילין אלו יותר שוויות מסתם תפילין כשרים, רק מפני שיודעים שכשיתפללו בהן יוכלו לכוון יותר וישיגו מדרגות גדולות, והרי כוונות ומדרגות אלו הם רק 'ראוי לבוא', ולא היו בעולם בחיי אבינו, ואין בכור נוטל בראוי כבמוחזק...
תפילת הדרך במטוס?
כִּי יִקְרָא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כב, ו)
עם המצאת הטיסות במטוסים, נדרשו הפוסקים לשאלה האם הנוסע בכלי טייס צריך לומר תפילת הדרך. כאשר הגיעה השאלה אל הגאון המופלא רבי יוסף רוזין מראגטשוב זי"ע, בעל 'צפנת פענח', כדרכו לענות על כל שאלה ממקור בגמרא, הוא השיב שאין צריך לומר תפילת הדרך, והביא הוכחה גאונית מהגמרא במסכת חולין (קלט, ב) שם אמרו שהמוצא קן בים פטור משילוח הקן, אבל המוצא קן על גבי נשר הפורח באוויר, פטור משילוח הקן, משום שנאמר כִּי יִקָּרָא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ 'בַּדֶּרֶךְ', כי אמנם הים נקרא דרך, אבל הקן הפורח נקרא רק 'דרך נשר' ולא סתם 'דרך', ועל כן -
חיים של תורה טהרה וקדושה, תיקון הנפש, ושפע רב
"לימוד חומש ורש"י מסוגל לתקן את נפשותינו מכל סיג ופגם, לטהרנו ולקדשנו, ולהמשיך שפע רב בכל העולמות. וסימנך י'ושפע ש'פע ר'ב, ראשי תיבות רש"י".
אוצר שבועי ופולמוס אודות נושא בפרשה
עמלקים, מי אתם?
האם אנו יודעים כיום מי הם העמלקים? האם הגרמנים הם מזרע עמלק, או שמא הם מבני אדום ואדום אינו עמלק? ואולי הם מצאצאי יפת?
בפרשתנו אנו לומדים את מצות זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂשֶׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק וגו'. על מי הוא אותו עמלק שיש למחות את זכרו? אחת אנו יודעים מהלימוד בפרשת וישלח שעמלק היה נכדו של עשיו, כאמור (בראשית לו, יב) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק. אולם מאז מלחמת עמלק ועד ימינו כבר עברו אלפי שנים, ונבוא לברר האם בימינו יש אומה שניתן לזהות אותה בוודאות כצאצאי עמלק?
מסורת מהגר"א
יש ספרים שנדפסו בדורנו המביאים מסורת בשם הגר"א מווילנא זי"ע שאמר שהגרמנים הם העמלקים. לראשונה נדפסה מסורת זו בספר 'מרא דארעא דישראל' (עמוד קצט), שם מסופר שכאשר קיסר גרמניה הגיע לביקור בירושלים בשנת תרנ"ט, יצאו כל בני העיר לקבל פניו, אולם הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נשאר בביתו, ונימוקו עמו שמלך גרמניה הוא מזרעו של עמלק.
כן מובא הסיפור בספר 'האיש על החומה' (עמוד 108), שהגרי"ח זוננפלד אמר: 'שמעתי ממורי ורבי הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל כי מסורת בידו בשם הגר"א סנחריב בלבל האומות האמיתי'.
אולם בספר 'ארחות רבינו הקהילות יעקב' (ח"א עמוד צג) מובא שהגאון הסטייפלער זי"ע, העיר על מסורת זו, שהרי 'בא סנחריב ובלבל את העולם' (משניות ידים ד, ד), ואיך יודעים מי הוא עמלק. וכתב שיתכן שסנחריב בלבל את שאר האומות אבל לא בלבל את גרמניה, שהיא עמלק, ועוד שמהרי"ל דיסקין חשש שמא גרמניה של היום היא גרמניה שהיתה בימים עברו, שהם העמלקים לפי מסורת הגר"א.
גרממיא היא גרמניה?
והנה כמה ספרים שהביאו מסורת זו מובא בחז"ל (מכילתא בשלח) שאין מקבלים גרים מזרע עמלק, ועל סמך זה העלה בשו"ת קול מבשר (ח"ב סי' מ"ב) שאולי יש לחשוש שלא לקבל גרים גרמנים, אך באמת בכל הדורות היו מקבלים גרים מבני גרמניה בלי שום פקפוק כלל, וכבר כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קמט): 'שאיני רואה שום פקפוק בקבלת גרמנים לגרי צדק, אם באים באמת וצדק לחסות תחת כנפי השכינה'.
עמלק אינו אדום
גם בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' ע"ז) כותב שאין שום איסור וחרם לקנות תוצרת גרמניה יותר משאר גוים, וחלילה לחדש תורה חדשה שיש בזה מצות מחיית עמלק, כי עד יבא שילה יהיה נעלם מאתנו מי הוא זה עמלק האמיתי.
גרמניה מבני יפת!
הדברים מטלטלים, עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב: המצריים היכו ועינו את היהודים, שחטו והטביעו תינוקות, ובכל זאת אנו חייבים להכיר להם טובה! כי סוף סוף הם היו לנו לאכסניה. כמה הדברים מחייבים אותנו לזכור להכיר טובה לכל מי שעשה עמנו טובה, בלי להבחין ולהבדיל מי הוא ומה טיבו של האיש שעשה את הטובה.
זאת ועוד, הרי בפרשת נח כתוב (י, ב-ד) בְּנֵי יֶפֶת גּמֶר וגו' וּבְנֵי אֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה, ודרשו בגמרא (יומא י, א) 'גומר - זה גרממיא', והגר"א ועוד גרסו שם 'גומר זה גרמניא', וכן בתרגום יונתן שם כתב על גומר - גרמניא, הרי מפורש שכאן שגרמניא-אשכנז היא מבני יפת, ואינם כלל מזרע עמלק שהוא מבני עשיו, שהרי עשיו לא היה מבני יפת.
מי יוצא ומחריב?
לא זו בלבד, אלא שאותם שהוכיחו מהגמרא במסכת מגילה שגרמניה היא עמלק, באו למסקנה זו לאחר שואת אירופה כאשר הגרמנים כמעט כבשו את כל העולם, ולכן הבינו בכוונת הגמרא 'זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו', שהכוונה על גרמניה שהיא מאדום.
אך יש מי שכתב (שערי צבי עמ"ס מגילה שם) שהמעיין במדרש (ב"ר עה, ט) יראה שאין הכוונה שבני גרמניה יוצאין ומחריבין העולם, אלא שאלמלא בני גרמניה, היו בני עשיו יוצאים ומחריבים כל העולם כולו, כלומר, הרומאים שהחריבו את המקדש, הם היו מחריבים העולם, והגרמנים יריביהם המושבעים, היו כמחסום נגד בני עשיו.
אין איסור הלכתי לקנות דבר מתוצרת גרמניה, כי עד ביאת המשיח אין אנו יודעים מי הוא עמלק האמיתי
הדברים מטלטלים, עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב: המצריים היכו ועינו את היהודים, שחטו והטביעו תינוקות, ובכל זאת אנו חייבים להכיר להם טובה! כי סוף סוף הם היו לנו לאכסניה. כמה הדברים מחייבים אותנו לזכור להכיר טובה לכל מי שעשה עמנו טובה, בלי להבחין ולהבדיל מי הוא ומה טיבו של האיש שעשה את הטובה.
כללי רש"י
בפירושו על התורה
כשרש"י מביא דוגמאות מכמה פסוקים
דרכו של רש"י בהרבה מקומות בפירושו, שאחרי שהוא מבאר את הפשט של איזה תיבה, או את דקדוק הלשון, הוא מביא דוגמאות וראיות מכמה מקומות בתנ"ך בדומה לתיבה זו.
כותבים על כך מפרשי רש"י כלל גדול, שלא לחינם הביא רש"י כמה השוואות וראיות, ולא הסתפק רק בדוגמא אחת, וגם לא לחינם בחר רש"י דווקא בדוגמאות וראיות אלו, אף שיש עוד הרבה ראיות אחרות מפסוקים אחרים בתנ"ך, אלא עלינו להעמיק חקר בכל הדוגמאות הללו, ולהבין את עומק כוונת רש"י מדוע הביא דווקא דוגמאות אלו, וגם מדוע הביא את הראיות והדוגמאות דווקא בסדר כזה, לא רק על פי תורת הסוד היו לרש"י כוונות בקשר בין פסוקים אלו, אלא גם
על פי עומק הפשט, יש לרש"י כוונה עמוקה במה שהביא דווקא דוגמא וראיה מסוימת, או במה שהביא ראיות מכמה פסוקים ובסדר מסוים (וכ"ק האדמו"ר מקיוויאשד זצ"ל, חיבר על כך חיבור שלם בשם 'שאר ישוב' חלק ב').
לשם משל, בפרשת ויחי (מט, כט) כותב רש"י: שֶׁיֵּשׁ אֲסִיפָה בְּלָשׁוֹן עִבְרִי שֶׁהִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה, כְּגוֹן (שופטים יט, טו) וְאֵין אִישׁ מְאַסֵף אוֹתָם הַבַּיְתָה, (דברים כב, ב) וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, (ויקרא כג, לט) בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, הַכְנָסָתָם לַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, (שמות כג, טז) בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ', עכ"ל, ועמדו המפרשים לבאר מדוע הביא רש"י ארבע דוגמאות, ומדוע דווקא לפי סדר זה, תחילה פסוק מספר שופטים, ואחר כך מחומש דברים, ואחר כך מחומש ויקרא, ואחר כך מחומש שמות.
תולדות רש"י הק'
קורות חייו • רבותיו : תלמידיו • חיבוריו
פרק כ"ב - הפורעניות והצרות בימי רש"י הק'
בשנת תתנ"ו, כאשר רש"י הק' בן חמישים ושש שנה, החלו ישראל לסבול מרדיפות של הנוצרים, בפרעות המכונות 'מסע הצלב הראשון', וניתן להם שם 'גזירות תתנ"ו'. צרות אלו נמשכו שנים רבות גם אחר פטירתו של רש"י.
נושאי הצלב הגרמנים והצרפתים טבחו ושרפו יהודים והשמידו קהילות שלמות. אמנם הפורעים יצאו תחילה מצרפת, ואף פרעו שם פרעות, אבל באופן כללי רבים מיהודי צרפת הצליחו להימלט מידי הפורעים. לעומת זאת, יהדות אשכנז וגרמניה, ספגה מכה אנושה, ובפרט הקהילות שו"ם - ש'פירא ו'ורמייזא מ'גנצא, שם נהרגו ל"ע אלפי יהודים על קידוש השם, ומרכזי התורה, בהם למד רש"י בעבר, נחרבו ונהרסו, ועל פרעות אלו אף תיקנו קינות מיוחדות הנאמרות בתשעה באב.
לבו של רש"י נשבר ושתת דם בצערם של ישראל, ואת צערו וכאבו הגדול הוא הביע בפיוטים שחיבר. מפורסם הוא הפיוט שחיבר רש"י "תנות צרות לא נוכל", הנאמר במוסף של יום הכיפורים, בו הוא מקונן ומבכה: 'תנות צרות לא נוכל... / איום יום נאמר מה בסופנו / טוב מות מחיים אמרנו / חיינו תלויים מנגד / זרים לראש ואנחנו לזנב... בני נכר משלו
כן חיבר רש"י את הפיוט "תורה התמימה", בו הוא מבקש ומתחנן מהתורה הק': 'בקשי עלבון חסידיך / ושפיכת דם לימודיך / מיד בני זנונים מכריתי תלמידיך / אשר קרעו יריעותיך / ורמסו אותיותיך / ובשצף קצף החריבו משכנותיך'.