פרשתינו פותחת בשלש פרשיות אי יפת תואר בי ירושת הבן של האשה השנואה ג' בן סורר ומורה. ולכאורה נראה שאין שום קשר בין הפרשיות הללו. אבל אומר רש"י: ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: הנה הבן סורר ומורה, כעת הוא לא עבר עבירה כל כך חמורה שחייב עליה מיתה, בסך הכל גנב מאביו כסף וקנה בשר ויין, אלא אמרה תורה, שאם הוא ימשיך בהתנהגות הזו, סופו יהיה כשיתאוה לבשר וליין, ולא יהיה לו כסף לתאוות שלו, ילך וילסטם את הבריות ויהרוג נפשות. ולכאורה מדוע הוא נידון כעת בשל עבירות שהוא עדיין לא עבר, הלא מצינו מפורש בתורה, כי הנהגתו של הקדוש ברוך הוא, היא לדון את האדם כפי מצבו העכשווי, ולא לפי עתידו וכן מצינו בישמעאל דכתיב באשר הוא שם. והיינו שדנו אותו לפי מה שהוא היום. וכן אמרו בראש השנה טז : אמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ואם כן צריך ביאור, מדוע בבן סורר ומורה, מצינו שנידון על שם סופו, והביאור הוא: כי לבן סורר יש שורש רקוב, הראשית שלו רקובה, בשעת וכשהראשית רקובה הכל אחר כך יוצא רקוב. ואין סיכוי שיצא ממנו משהו טוב. אבל ישמעאל, שהשורש שלו היה טוב, בנו של אברהם אבינו, אז למרות שעתיד לעשות עבירות ולהמית את ישראל בצמא, מכל מקום כיון שההתחלה שלו היא טובה, יש סיכוי טוב שיחזור בתשובה, כמו שהיה לבסוף שישמעאל עשה תשובה. רעיון זה מצינו בספר החינוך (מצוה תקס) לגבי ממזר, כולם שואלים מה הממזר אשם בחטא שעשו הוריו, שאסור לו להתחתן עם בת ישראל? אומר החינוך משרשי המצוה, לפי שתולדת ממזר רעה מאוד, שנעשית בטומאה ובמחשבת פיגול ועצת חטא, ואין ספק כי טבע האב צפון בבן, וזו המציאות כשזורעים קוצים יוצא קוצים. מסופר בגמ' ביומא שהיתה אשה אחת מעוברת שהריחה ביום הכפורים דבר מאכל, באו לפני רבי לשאול אותו האם לתת לה לאכול או לא? אמר להם לכו ותלחשו לה באוזן, שהיום יום כיפור, לחשו לה וקיבלה את הלחישה, ופסקה תאוותו של העובר לקבל מזון ממעי אימו. ועובר זה יצא ונולד רבי יוחנן. כי אם כשהוא עדיין עובר במעי אימו בתחילת הוויתו בראשית, הוא יודע להתגבר על תאוותו, סימן שייצא אדם גדול. ועוד מספרת הגמ', היתה מעוברת שהריחה דבר מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא לשאול אותו אם תאכל אם לא, אמר להם לכו ותלחשו לה שיום כיפורים היום, לחשו לה ולא קיבלה את הלחישה, ולא פסק העובר מתאותו, יצא ממנה שבתאי אצר פירי.
איתא באבות (פרק ד משנה כה) שאלישע בן אבויה אומר שהלומד תורה בשנות ילדותו, התורה נחקקת בלבו כמו דיו על נייר חדש, לא כן הלומד תורה בימי הזקנה, אין תורתו נחקקת היטב בלבו, כאותו דיו הכתובה על נייר מחוק. שואל האדמו"ר רבי יואל מסאטמר: הרי בכל הש"ס, כל המאמרים שמובאים בשמו של אלישע בן אבויה, לא מזכירים את שמו, אלא אומרים אחר מפני שיצא לתרבות רעה, אם כן מדוע כאן במשנה באבות הזכירו את שמו? ומבאר: שאלישע בן אבויה הוא משל חי לדבריו, מיסודו וראשיתו מקולקל היה, בין מצד אביו שהפרישו לתורה לא לשם שמים, ובין מצד אמו שאכלה מתקרובת עבודה זרה. וצא וראה מה עלתה בו, לכך לא לחינם קבע רבינו הקדוש את דברי משנתינו בשם אלישע בן אבויה, כי אלישע עצמו הוא הפירוש החי של המשנה, הלומד ילד הוא דומה, הכל תלוי באיכות ההתחלה, בטיב הראשית, ובכוונת ההקדמה, אם שנות הילדות ממולאים בתורה קדושה וטהרה, למה זה דומה? לדיו הכתובה על גבי נייר חדש ונמצא שהוא דבר המתקיים, ולהיפך המבלה את ראשיתו, החושב מחשבות בלתי רצויות בתחילת הווייתו, למה זה דומה: לדיו כתובה על גבי נייר מחוק שאינו מתקיים, ואלישע בן אבויה יוכיח. נמצאנו למדים שאחרית דבר נידון על פי ראשיתו, ולכן אם הדבר הוא טוב מיסודו, ומעיקרו מושתת על אדני הטוב, הרי הוא טוב נצחי לדורי דורות, משא"כ אם הדבר הוא טוב, והמעשה הוא ישר, אך אינו יציב ונכון על אדני הטוב מיסודו, הרי הטוב ההוא הוא רגעי ללא תוחלת ותכלית נצחית.
רבי משה שמואל שפירא בכל תחילת זמן בישיבה היה מביא את דברי רש"י על הפסוק לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה ציווה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, אחרי כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, וכו' והיה מקשה ראש הישיבה היתכן עד כדי כך כאילו קוברו? ועוד הרי אביו יכול ללמדו תורה אחר כך, מה הלחץ שמיד שמתחיל לדבר מיד ללמוד איתו תורה? (מה היום עושים כשהילד מתחיל לדבר? במקרה הטוב מלמדים אותו תגיד אבא תגיד אמא, ובמקרה הפחות טוב מלמדים אותו על אותו בעל חי למשיב ינשמע' גדול! וכך משוחח הוא עם פלוני על דא, ועם ששכח לסגור את הדלת). והיה אומר ראש הישיבה, שמעתי מרבי ירוחם ממיר שהיה אומר, שרואים מכאן מהו כח ההתחלה אם בהתחלה לא דבר עמו בדברי תורה, הרי הוא כאילו קוברו, כי ההתחלה היא השורש, וכמו עץ בתחילת גידולו אפשר לישר אותו שיגדל ישר, ואם בתחילת גידולו היה עקום וכך גדל אין מה לעשות יותר.
הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על רבי חייא שפעל שלא תשתכח תורה מישראל. הוא ייצר חומשים מקלף שהוא עצמו זרע את העץ שבו נעשה הקלף, ויש להקשות הרי יכול לקנות קלף מוכן אלא ודאי מקורם של דברים הוא, שאם הדבר נעשה מלכתחילה לשמה, הרי טמון בו סגולתיות של הצלחה שלא תשתכח תורה מישראל, ואומר המהרש"א שרבי חייא רצה שכל ההתחלה של הלימוד תורה יהיה הכל לשם שמים ללא שום כוונה אחרת, שאילו היה קונה בהמה רק לעורה, מצד המוכר היה בה כוונה אחרת, לכן עשה רבי חייא שכל התהליך מתחילתו יהיה לשם שמים למען לימוד תורה ללא שום כוונה אחרת, לכן זרע זרעי פשתן לשם תורה, וכשגדלו עשה מהם מצודות ורשתות לצידת בהמות, לתת את בשרם ליתומים, ומהעורות שלהם עשה קלפים לכתוב עליהם את התורה הקדושה. ממילא מתחילת התהליך הכל היה לשם שמים ללימוד תורה, וכך על ידי שהילד לומד תורה זה גורם שלימודו בקדושה וטהרה, ויש בכוחו גם ללמד לאחרים, וזה גרם שלא תישתכח תורה מישראל. מובא בשם הגאון מווילנא שאם יבנו בית הכנסת, וכל מעשה הבניין יהיה לשם קדושת בית הכנסת, מובטח לכל המתפלל בבית כנסת זה שלא יחשוב מחשבה זרה בעת התפילה. וכל כך למה? ביאר רבי יחזקאל לווינשטין כי הראשית נהיה הטבע של הדבר, שביד האדם לקבוע את עומק תכונת המעשה, הוא הראשית, ולכן הכל תלוי בראשית טובה. ישיבת וולאזין נוסדה על ידי רבי חיים בתפילות ובקשות, בכיות הרבה, בדמעות שליש ממש, עד שזכה לזה. למרבה בכייתו במשך שעה ארוכה, אמרו: היה אפשר לגבל את החימר לאבן הפינה בדמעות הרותחות שהזיל מעיניו, דמעות אלה שנספגו ביסוד בנינה של הישיבה, הן הן ששמרו והגנו עליה מפני כל סערות התקופה שעברו עליה, עד שנתקיים בה הכתוב הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. שנים רבות אחר כך, כאשר בראשות הישיבה כיהן כבר בנו רבי יצחק מוואלזיין נוסדה ישיבה חדשה באחת העיירות, לחגיגת היסוד אשר נערכה ברוב פאר והדר, ובתכונה רבה, הוזמנו כל אנשי הסביבה, והשמחה היתה רבה, לאחר זמן, בחור אחד משם עבר ללמוד בוולאז'ין, ראש הישיבה התענין אצלו על פרטי המאורע, כשמסר הבחור על השמחה הגדולה שנערכה ברוב טכס ותכונה, הגיב על כך הרב בדאגה, מי יודע אם יהיה קיום לישיבה זו, כשאבא הניח את אבן הפינה לישיבתנו, היה כולו מלא חרדה בו ביום, ולא עוד אלא שבכה והזיל דמעות עד שלא היה צורך במים לגבל את החימר. גם הרב מפונביז' הקים את הישיבה בדמעות. וכמסופר בספר הרב מפוניבז' התאריך שבחר הרב מפוניבז' למאורע חשוב וגורלי זה, היה יום ראשון כ"ח באייר שבו חל יום הולדתו החמישים וחמישה, וכל אותו יום היה שרוי בתענית, והרבה בבכיות. לקראת השעה היעודה, עלו אל הגבעה הגבוהה בזכרון מאיר ידידים ומקורבים שדבר הטקס נודע להם ביניהם היה החזון איש ורבי יעקב לנדא. החגיגה החלה באמירה נרגשת של פרקי תהלים פסוק בפסוק, רבי יוסף שלמה שפך את כף המלט הראשונה האמורה להיות אבן הפינה של ישיבת פוניבז' כשהוא מתייפח בבכי נסער בזאת תם ונשלם כל המעמד. ר' יעקב הלפרין מזג כוסיות לשתיית לחיים, אך הרב מפוניביז סירב להצטרף אליו, מששאלו ר' יעקב לסיבת הדבר הסביר הרב שהוא בתענית וכך המשיך וסיפר הרב הגאון הנודע רבי אפרים זלמן מרגליות רבה של העיר ברודי הקים ישיבה בעירו בשם יבית אפרים' שלא זכתה להצלחה יתירה, תמה ר' אפרים בלבו כל השנים, מדוע אין נמשכים התלמידים לישיבתו, פעם גמר בלבו לשאול את פי רבי חיים מוולוז'ין ר' חיים שהאזין לשאלה בקשב, השיב בשאלה נגדית לר' אפרים, מה עשיתם באותו יום של הנחת אבן הפינה לישיבה? נזכר הרב, שביום זה לא אמרו יהודי ברודי תחנון, חגגו יומא טבא לרבנן, וליוו את המעמד בתהלוכה מפוארת, ובכלי זמר כיאות לכבודה של תורה. היא הנותנת, השיבו רבי חיים, אנחנו בוולאזין קבענו צום, ואמרנו סליחות, השקינו את אבן הפינה בהרבה דמעות. סיים הרב מפונבייז את סיפורו. חדש האנשים פנו ללכת, ברגע זה אמר לו החזון איש, כאשר זורעים בדמעה, בודאי ברינה יקצורו.
אל האמרי חיים מוויזניץ נכנס חסיד אחד, ושאל: רבי יש לי מחשבות זרות באמצע התפילה מה עלי לעשות? השיב לו הרבי, ראשית עלינו להגדיר מה הן מחשבות זרות, אם אדם קם בחמש בבוקר, טובל במקוה טהרה, ממהר ללמוד דף גמרא, ולאחר מכן מתפלל תפילת שחרית, אזי אם באות לו מחשבות זרות באמצע תפילתו הרי הן מחשבות זרות בתפילה, כי אם תפילה זרה באמצע המחשבות. אותו הדבר הכסף הראשון שיוציא ביום, הוא למצווה לצדקה וחסד, עוד לפני שיקנה בו את צרכיו, בזה תושפע כל פעילות הנפש של האדם, וכן בכל פעולה ראשונית של האדם שתהא מוקדשת לה', ראשית מרצו, וראשית זמנו, ראשית יומו, ויומו הראשון, ראשית השבת, והשבת הראשונה ראשית חייו המשותפים וכן כל כיוצא בזה. בספר אגרא דפרקא כתבו תלמידי הבעש"ט: להזהר בעומדו ממיטתו, שתהיה המחשבה הראשונה, והדיבור הראשון, והמעשה הראשון, להשם יתברך בתורה ובמצוות, ועל ידי זה יהיו נגררין כל המחשבה ודיבור ומעשה של כל היום. וכתבו בספרים הקדושים, שכל מצב של התחלה וראשית, כוללת בתוכה את כל מה שיבא אחריה, וחשוב מאד לקדש את הראשית וההתחלה. ואם מתחיל האדם את היום בקבלת עול מלכות שמים, אזי כל היום נמשך ונגרר אחרי התחלה זו שיוכל לעבוד את ה' כראוי כל היום.
מסופר על הרב אלישיב מנהגו היה כשמתעורר תיכף ומיד היה דוחף את השמיכה, וקם במהירות, גם כשסבל מבעיה רפואית בגב, המשיך כך, אף על פי שהדבר היסב לו סבל רב, הרופא אמר, שהוא לא מוכן להשלים עם כך שבמצב כזה אסור לו לעשות תנועות חדות ובגלל זה הוא סובל, אבל הוא לא ויתר ומיד קפץ, כי הרגיש שזה נקודת הניצוח, וכן תמיד היה נראה מתאמץ להתגבר, ובכך הוא תפס את התחלת היום. בספר דינים והנהגות מהחזון איש מובא: שהחזון איש היה מזדרז לתפוס את התחלת השבוע, והתחלת החודש בלימוד, בהתחלה טמון הכח להמשך. בספר מצור דבש כותב: שרואים את חשיבות הראשית וההתחלה מהפרשה, התורה אומרת כי יקח איש אשה חדשה וגו' נקי יהיה לביתו שנה אחת התורה דאגה שהראשית תהיה טובה, כי השנה הראשונה אחר הנישואין היא היסוד לכל החיים. השם משמואל כותב, שנער בר מצוה צריך לשים לבו במיוחד על לימודו בשנה הראשונה אחר שנעשה בר מצוה, כי היא היסוד לכל ימי חייו, ולא רק לשנות הבחרות שיושב ולומד בישיבה. זוהי גם החשיבות המיוחדת של חודש אלול, כי ראש השנה וימים נוראים הם הראשית של כל השנה, ולכן צריך הכנה עוד לפני הראשית, במשך חודש אלול לדאוג שהראשית תהיה טובה. ועוד איתא בירושלמי אדם שישן בראש השנה, ישן מזלו במשך השנה מכיון שהראשית של השנה היא משפיעה על כל ימות השנה.
רבי רפאל אבוהב (שימש בעיר תל אביב כחזן ומוהל, הוא נפטר במלחמת המפרץ בשנת תשנייא, כשחזר לביתו בשעה 1.30 בלילה מאמירת הסליחות שנאמרו לרגל המצב ולאחר מחצית השעה בשעה 2.00 בלילה נשמעה האזעקה הראשונה בכל רחבי הארץ בעקבות הטילים ששלח סאדם חוסין, לשמע האזעקה הרגיש לא טוב, נכנס לחדר האטום, וביקש מאשתו שתאמר איתו שמע ישראל, ומיד לאחר מכן לקה בליבו ונפטר) ביום מן הימים קיבל הרב אבוהב טלפון : הרב ענה והתבקש כמו אלפי פעמים אחרות להיות סנדק לתינוק שנולד, ביום האמור נסע רבי רפאל לכתובת שנמסר לו, נקש על הדלת, וכשזו נפתחה יצא לעומתו אדם מגודל, טוב, אמר האיש, תיכנס ותעשה את הברית מהר, כי אני עוד צריך להגיע לעבודה. אני נורא ממהר. הרב היה המום, הוא ירד לרחוב לנסות לחפש מנין לברית המוזרה, לצערו הרב הוא לא מצא מנין בשעה כה מוקדמת בבוקר, וחזר לביתו של הילד, האבא כבר לא היה בבית, הוא יצא לעבודה, רק האמא היתה עדיין בבית, וגם היא התכוננה לצאת לקנות בחנות הסמוכה, ובתוך כך הגיעה העוזרת, תכנס ותעשה את הברית, ועד שאני אחזור אני מקוה שכבר תהיה אחרי הברית אמרה האישה, הרב אבוהב ראה שאין לו ברירה, לקח את הילד והושיבו על ברכיו, והחל לבכות בכי קורע לב, ואמר את הברכות בכוונה עצומה, ומל את התינוק בברית קודש, כך ללא מנין, כשהסנדק משמש גם כמוהל, לאחר הברית הילד החל לבכות, והרב שנשאר לבדו בבית לא ידע מה לעשות, וכשרחמים גדולים על הילד התחילו להציף אותו, החל רבי רפאל לבכות על מר גורלו של הילד שנעשה לו ברית בצורה כזאת, והתפלל שהילד יגדל ויפרח לתפארת העם היהודי. שתים עשרה וחצי שנה חלפו מאז הסיפור עם הברית המוזרה, ועל דלתו של הרב אבוהב נשמעה נקישה, בפתח עמדה אישה עם בנה ששאלה האם אתה הוא החזן והמוהל הרב אבוהב? כשנענתה בחיוב הציגה את עצמה ואת בנה בפניו, ילד כבן שתים עשרה וחצי, והזכירה לו את הברית שערך לפני כשתים עשרה וחצי שנים, ואמרה הוא רוצה להכיר אותך, כששוחח עם האם ובנה סיפרה האם שכבר שנה שלמה הילד לא לומד כלל, ולא מפסיק לבקש להכיר את המוהל שמל אותו, ההורים לא מצאו שום הסבר לרצונו של בנם, אבל לא היתה להם ברירה אלא למלאות את רצונו של הילד כדי שיבוא על סיפוקו, ולאחר שעשינו בדיקה מאומצת ויסודית, התברר לנו שאתה משמש כחזן ברבנות, ולכן באנו לכאן. ואז האמא אמרה לבנה: נו ראית זה המוהל שלך - נרגעת כבר, עכשיו לא נעכב אותו ובא נלך. הילד פרץ בבכי ואמר שהוא רוצה לדבר עם הרב לבד. האמא, שלא נותרה לה ברירה יצאה, והשאירה את השנים לבד, והילד תוך כדי בכי, ביקש ודרש בתוקף מרבי רפאל, שרצונו הגדול ביותר הוא שיהיה לו תפילין וטלית לקראת הבר מצוה, וללמוד בישיבה, וכל שאיפתו היא לשמור על מצוות התורה ולקיים את רצונו של הקב"ה. כמובן שרבי רפאל אבוהב שהיה המום ונרגש עד עמקי נשמתו, במהירות התעשת כדרכו, וטרח ויגע עד שהכניסו לישיבה, ודאג לו לתפילין ולכל שאר צרכיו הדרושים לו בכדי שיוכל לנהל חיים יהודיים אמיתיים, התפילות בראשית דרכו של הילד, שיצאו מכל הלב, והבכי המר ודאגתו הגדולה על גורלו של הילד פעלו את פעולתם כראוי, הילד חזר בתשובה שלימה ונהיה יהודי עובד ה' אמיתי, כיום הוא מפאר את כותל המזרח באחד הכוללים המפוארים בארץ. מתוך החוברת הנפלאה והמיוחדת דברי חיים לרבי יוסף חיים אליהו שליט"א.