עורך: הרב יוסף ברגר
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוהיך בידיך ושבית שביו (כא.י)
אמר הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע - לפנים בישראל, כאשר נכנסו לארץ וניהלו מלחמות בפועל היה הפשט של פסוק זה – "כי תצא למלחמה על אויבך" – דהיינו על מלחמת כיבוש הארץ, וברמז היינו מפרשים שזה מדובר על מלחמת היצר. ואילו עכשיו בזמן הזה שאין לנו מלחמת מצוה, מוכרחים לומר שפשוטו של מקרא מדובר "במלחמת היצר", כי התורה נצחית לכל זמן! וזה מודיעה לנו התורה: שאם נצא למלחמה הזאת אז "ונתנו ה' אלוהיך בידך"!...
עוד הוסיף ושאל: הרי פתח הכתוב בלשון רבים – "על אויביך", וסיים בלשון יחיד – "ונתנו"? אלא התירוץ הוא: דידוע מאמר חז"ל (סוכה נב) "ז' שמות יש לו ליצר הרע וכו"" – דהיינו, היצר הרע מבקש לעשות הכל בכדי להכניע את האדם, לכן הוא מגיע אליו בכל מיני צורות שונות ומשונות, ובכל פעם הוא מגיע בדמות אחרת בשם אחר... ופושט צורה ולובש צורה עד שנדמה לו לאדם כי יש לו מלחמה עם אויבים רבים וכורע תחתיו, אך באמת, אינו אלא אויב אחד קטן, שמנסה להפיל את האדם בכל צורה שהיא! וזהו א"כ הפשט בכתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך" - לשון רבים: אתה בודאי חושב שיש לך מלחמה עם הרבה אויבים, ולכן אתה מפחד ואומר: איך אני אוכל להתגבר עליהם? התשובה היא לכך: "ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו" – לשון יחיד, תדע לך, שאין זה אלא יצר הרע קטן ויחיד שמדמה את עצמו להרבה, ואין לך לפחד כי "ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו"...
המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע הסביר את הכתוב הנ"ל על פי הסברו הנפלא של המגיד מקעלם זי"ע לדברי הגמרא המופלאים (מגילה ג.): "האי מאן דבעית ולא ידע מאי קא בעית יקרא קריאת שמע" המפחד ואינו יודע מה מפחד, יקרא קריאת שמע. "ואי קאי במקום הטינופת לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי" – אם נמצא במקום הטינופת שאסור שם לקרוא קריאת שמע, ירחיק ממקומו ארבע אמות, ויקרא שם. אבל אם אינו יכול להרחיק ממקומו "לימר לנפשי עיזא דבי טבחי שמיני מינאי" – העיזים של הטבח שמנים יותר ממני. ובפשטות, זה לחש, כפי שיש עוד לחשים בדברי חז"ל הקדושים, לחש שבעקבותיו ייסוג הפחד. אבל המגיד מקעלם זי"ע הסביר דיש כאן רמז גדול בדברי חז"ל, כדלהלן:
"האי מאן דבעית ולא ידע מאי קא בעית": קורה פעמים, שהאדם מתחיל לחרוד ולחשוש: "מה יהיה עימי ביום הדין" באותו יום שעליו נאמר "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ליבו נוקפו, ואינו יודע מדוע פוחד, חושב לעצמו, הרי אני מניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום וכו', ולא ברור לי מדוע מלוה אותי איזה שהוא פחד, אי! אי! מסתמא הוא עשה מעשה רע, לכן ליבו נקפו, כמו שכתוב "ונטמאתם בם אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמתם" – הלב נהיה סתום לא רואים טוב ולא חשים טוב והתחושות מאובקות. וקול דודי דופק לו בלב, מעורר אותו לחרוד מפני יום הדין שיהיה. מה עלי לעשות?
"יקרא קריאת שמע": שיקבל עליו עול מלכות שמים יקרא את מה שכתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וימשיך עוד ועוד: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו' ושננתם לבניך! ודברת בם וכו' ואז בודאי כבר ישכיל מה עליו לעשות ומה עליו לתקן.
אך ממשיכה הגמרא ואומרת: "אבל אי קאי במקום הטינופת": אם הוא שרוי בכאלה מקומות שהלב סתום כל כך, עד שאינו יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כפי הצורך, ואז אינו יכול להפיג מעצמו את הפחד המשונה שמלווה אותו. מה העצה?
"לינשוף מדוכתיה ארבעה גרמידי": מה הכוונה? אלא אם אתה צעיר או שכאמור, אינך יכול לקבל על עצמך עול מלכות שמים, הלב אטום והראש מונח בדברים מגושמים. "לנשוף מדוכתיה" – תקפוץ ממקומך וממצבך "ארבע גרמידי" – ארבע אמות. תביט ותיזכר מה יישאר מהאדם, ארבע אמות - מקומו של קבר לפי ההלכה, לא יותר, זו השארית בעולם הזה. תיזכר נא! תיזכר נא! ארבע גרמידי. אולי בעקבות כך, המח יתבהר ותוכל לקבל עליך עול מלכות שמים. ולקרב את עצמך יותר ללימוד תורה שמירת מצוות שבת הקדושה.
"ואי לא": אם אינו יכול לינשוף מדוכתיה ארבע אמות, הוא כבול חזק למקום הטינופת – אפוף בעולם הזה מכל עבריו. "לאמר לנפשיה": יאמר ויחזור לנפשו את הלחש הזה:
"עיזי דבי טבחי שמיני מינאי": העיזים של הטבח שמנים יותר ממני, מה הרמז כאן? מה הכוונה? אלא ממשיך המגיד מקעלם ומסביר: אם היינו מבינים את שפת העיזים עז לרעהו. היינו שומעים כיצד עז מפוטמת אחת אומרת לחברתה, תיראי כיצד בעל הבית מסור למענינו, הוא נותן לנו לאכול בבוקר עם שחר, אח"כ שוב בעשר, ושוב בצהריים, ואפילו שוב לפנות ערב, וגם ארוחה חמישית בחצות חמש פעמים ביום. העיזים מרוצות, שמחות ומאושרות, בטוחות שבעל הבית, החבר הטוב ביותר שלהן, אך אינם יודעות... ומה אינם יודעות? שככל שהן משמינות יותר, קרב היום בו הן תהינה על שולחן השחיטה... כך גם האדם, אם הנך במקום הטינופת, ואינך יכול להתעורר מארבעה גרמידי, תחשוב לעצמך וכי היצר הרע הוא החבר הטוב שלי? וי וי, הוא הרי השטן שהוא מלאך המות – הוא מכניס אותך להנאות ולתענוגים מגונים – הוא השונא שלך, מפטם אותך בכדי שיוכל להוביל אותך לשחיטה...
וזה מה שאומרת לנו התורה - סיים רבי שלום ואמר: "כי תצא למלחמה על אויביך" – הלא היא מלחמת היצר. מבטיהה לנו התורה: "ונתנו ה' אלוקיך בידך"! אך באיזה אופן? "ושבית שביו" - תשבה את אותו דרך הקשה שהיצה"ר שובה אותך – מכניס אותך בדימיונות באשליות כאילו יש לך רב טוב – כמו שהעיזים חושבות על עצמן, אך בעצם אין זה אלא דרך השחיטה! להביא אותך לכיליון ולדאבון נפש – ורק כך תצליח "ונתנו ה' אלוקיך בידך"!...
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (כא.יא)
לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור, (רש"י). הגה"ק בעל הברוך טעם זי"ע אמר: שבדברי רש"י הללו – "לא דברה תורה אלא כגנד יצר הרע", ישנו רמז יקר למצוות ציצית כהלכתה וסגולתה הטמון בתוכה! משום שכידוע, מצוות ציצית היא סגולה להתגבר על יצר הרע (מנחות מג: מד.), אבל זה רק כאשר אין חסר בה שום חוט, אבל אם חסר בה אפילו חוט אחד, הגם שהיא כשרה, מכל מקום אין לה את הסגולה הזאת. והנה בארבע כנפי הציצית ישנם ל"ב חוטים. וזהו א"כ הרמז: "לא" – כאשר נשאר לאדם בארבע כנפי ציציותיו ל"א חוטים, "דברה תורה" – שהיא עדיין כשרה אך כבר אין בה את הסגולה להתגבר על היצר הרע, ורק אם היא כמספר "אל"א" (ל"ב) שיש בה ל"ב חוטים היא סגולה להועיל כנגד יצר הרע... ועפ"ז הוא גם מפרש את הנאמר (משלי ו.ב) "נואף אשה חסר לב" – מפני שחסר לו מהל"ב חוטים שבציצית ואין לו כבר את הסגולה להינצל מהיצה"ר הוא הגיע למצב של "נואף אשה"...
כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך וכו' שלח תשלח את האם ואת הבנית תקח לך (כב. ו-ז)
"כי יקרא" – פרט למזומן (רש"י). ולכאורה צריך להבין הרי בכל המצוות – מן המובחר לעשות הכנות למצוה ולהזמין עצמו לה ולא לעשות באקראי, ומדוע במצוה זו הוא להיפך, שמצותה רק בדרך ארעי – כי יקרא? אלא מובא בספר באר שלמה הסבר נאה. דהנה איתא בזוהר הקדוש דמצוות שילוח הקן מקרב הגאולה, כי כששולח האם ונוטל הבנים, האם פורחת הלוך ושוב ומיללת על הבנים הניטלים ממנה, וזה מעורר רחמים בשמים על ישראל, שאם עוף מיללת על בניה, על אחת כמה וכמה שראוי לאבינו שבשמים שירחם על בניו שגלו מעל שלחן אביהם ונתונים בצרה ובשביה. ומאחר שהגמרא (סנהדרין צז.) אומרת ש"אין בן דוד בא אלא על ידי היסח הדעת" לכן גם מצוות שלוח הקן הבאה לקרב הגאולה מצותה רק "כי יקרא" דהיינו בהסח הדעת...
לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב.י)
כתב הרה"ק בעל המאור ושמש זי"ע - "שור" רומז למשיח בן יוסף, כמו שנאמר ביוסף "בכור שורו" (דברים לג.יז). "חמור" רומז ל"משיח" בן דוד, כדרך אומרו "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט.ט). וזה הכוונה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" שלא נחריש ונשתוק מלהתפלל ולעשות מעשים טובים על שיבוא במהרה משיח בן יוסף (הנרמז בתיבת "שור") ו"משיח" בן דוד (הנרמז בתיבת "חמור")...
גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. כי יקח איש אשה (כב.יב-יג)
מסמיכות הפסוקים "גדלים תעשה לך" - כי יקח איש אשה", סמכו רמז למנהג שנהוג, שהכלה שולחת סמוך לחתונה טלית לחתן. ובספר כרם חמד מביא הסבר נאה למנהג זה ע"פ עובדא ששמע מהגה"צ רבי ישראל יצחק רייזמן זי"ע שסיפר לו, כי היתה לו אחות שלא היו לה בנים, והלכה להגה"ק בעל התורת חסד זי"ע שיתפלל עליה, ונתן לה סגולה שתתפור טלית, והבעל יכניס בזה הציציות, ויתנו לו את הטלית, וכאשר עשו כן, נולד להם בן. ונראה דהמקור לסגולה זו הוא מקרא זה דכתוב "ועשו להם 'ציצית' על כנפי בגדיהם 'לדורתם"" שעל ידי שיתנו הציצית יזכו לדורתם. ואולי מכאן גם המנהג שהכלה שולחת הטלית לחתן - בכדי שיהיה סימן טוב לבנים!...
כי יקח איש אשה חדשה וכו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו (כד.ה)
וכתב בעל הטורים: נקי יהיה לביתו שנה – סופי תיבות שם של הוי"ה. ואילו הגה"ק משאמלוי זי"ע הוסיף, דאם נתבונן, נראה שהראשי תיבות של נקי יהיה לביתו שנה - עולה בגימטרייא 'שמים'. ולכאורה צריכים להבין מה הקשר בן הדברים? אלא נראה לומר כך: דהנה אמר חז"ל (סוטה יז.) "איש ואשה זכו שכינה ביניהם". אמנם כל זה אם יש ביניהם אהבה ושלום, אבל אם ח"ו יש פירוד ביניהם, מסתלקת השכינה. והנה ידוע שכל דבר נקרא על שם התכלית, דהיינו 'שלחן' לא נקרא על שם עץ שנעשה ממנו השלחן, רק על שם התכלית לאכול ולכתוב וללמוד עליו. וכן 'כסא' שהוא מעץ אינו נקרא על שם הדבר שהוא ממנו, רק על שם התכלית לישב עליו. והנה 'שמים' נקרא על שהוא מאש וממים כמו שכתב רש"י (בראשית א.ח). ולכאורה זה אינו שם התכלית, רק שם הדבר שנעשה ממנו, ולמה באמת נקרא שמים, היה לנו לקרותו רק 'רקיע' שהוא שם התכלית להבדיל בין מים למים. אבל מבואר בספר ישמח משה (פר' הברכה) דגם 'שמים' הוא שם התכלית, ללמוד מזה שיהיה שלום ואחדות, כמו השמים שהוא מאש ומים, שני דברים מתנגדים, והשי"ת עושה שלום במרומיו. על כל פנים יוצא לנו, דשם 'שמים' מורה לשלום, ועל כן ראשי התיבות נקי יהיה לביתו שנה עולה בגימטריא 'שמים' וסופי התיבות הוי"ה, לומר שאם יש שלום ביניהם אז השכינה שורה עמהם...
והכהו לפניו כדי רשעתו (כה.ב)
אל הרה"ק בעל הפני מנחם מגור זי"ע נכנס פעם מחנך לדבר בכמה עניינים חינוכיים ובין הדברים סיפר לפניו, אודות ילד אשר חבריו מציקים לו ומכים אותו. נענה הרבי ואמר לאותו מחנך: שצריכים לומר למלמדים שעליהם להחדיר בלב התלמידים ולהסביר להם כי כמו דאיתא בסה"ק (בעל הטורים שמות ל.יב) שהנותן צדקה אינו מפסיד, כי הכסף שב אליו, ורמזו זאת בתיבת "ונתנו" הנקראת ישר ולהיפך, כי כמו שנותן כן מקבל. כמו כן כאן, כאשר מכים אי מי או מציקים לו, עליהם לדעת כי זה ישוב עליהם, כי גם תיבת "והכהו" נקרא ישר והפוך, לרמז אשר המכה לחברו הן בידים והן בדיבור – מכה לעצמו...
כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהן ובן אין לו וכו' יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (כה. ו-ז)
מסופר על הגה"ק בעל האבני נזר זי"ע ששמע פעם יהודי מזכיר שם רשע מישראל ומוסיף "ימח שמו וזכרו". גער בו הרבי בשאלה, האם יודע אתה מה דין יהודי משומד שמת בלא בנים? שתק הלה. המשיך הרבי, הנה הטור והשלחן ערוך פוסקים שמומר שמת בלא בנים אשתו חייבת בחליצה (אבן העזר קנז. ה), וחליצה הרי הוא במקום יבום, ובמצוה זו אומרת התורה "יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל". ועתה חשוב בעצמך הנה התורה אומרת "ולא ימחה", ואילו את הפיקח הגדול פוסק "ימח שמו"...
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן (כה.יג)
הגה"ק בעל האבני נזר זי"ע היה מזהיר את חסידיו שלא לרמות במדה ובמשקל אף את הגויים. ומעשה היה בחסיד אחד ששאל ממנו עצה אם לעשות מסחר, ויעצו הרבי כן. הלך החסיד ועשה לו חנות סמוך לבית חרושת גדול שעבדו בו הרבה פועלים והיה לו פדיון גדול ואף על פי כן לא הכניס לו העסק רווחים, ולא ידע מה לעשות. נסע שוב אל הרבי וסיפר לו. אמר לו הרבי: "הזכר נא, שמא רימית את הקונים במדה ובמשקל?" האיש נזכר שהקל פעמים במדה לגויים. אמר לו הרבי: כתוב "לא יהיה לך אבן ואבן". וכיון שעשית לך "אבן ואבן", על כן נתקיים בך "לא יהיה לך"....
כי תצא – כי תבוא – נצבים - וילך – האזינו – וזאת הברכה.
מסופר, כי בראש השנה שנת תש"ה שהה הרה"ק בעל המקור ברוך מסערט וויז'ניץ זי"ע בעיר סערט אליה נקבצו מעט ממגורשיה, באחד השבתות לפני ראש השנה נשא הרבי את דברותיו המצמררות בבית הכנסת כשהוא מתריע ברמה: יהודים יקרים! זכרו נא! לא מכבר עמדנו כאן בפרשת "כי תצא", גורשנו מכאן באכזריות ובבושת פנים, עתה אנו עומדים שוב כאן בפרשת "כי תבוא" אל בתינו ונחלתנו, השמרו לכם והזהרו פן יהיה "נצבים" – שחלילה יעלה על דעתכם להתייצב ולהשאר כאן בגולה הדוויה, גוזרני עליכם "וילך" – ברחו מכאן, "האזינו" אם תשכילו ובקולו תשמעו, "וזאת הברכה" תבוא עליכם ברכה! וכך נפרד מהם בדמעות שליש...
חודש אלול!!!
חודש אלול הוא הזמן המסוגל לתיקון המעשים שעשינו כל השנה. וידוע מה שכתב הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע על המשנה (כתובות נז:) "נותנין לבתולה שנים עשר חודש", שרמזו לכך שנותנים לאדם את חודש אלול, שהוא מזל בתולה, כדי שיתקן בו את כל שנים עשר החודשים של השנה, שאם מתקנים בני ישראל את מעשיהם בחודש אלול, הוא נחשב להם כאילו היו הצדיקים וטובים כל הי"ב החודשים של השנה. ואל יטעה אדם את עצמו ויאמר: אין שום הכרח לנצל את ההזדמנות של חודש אלול, ומה לי למהר, הרי סמוך לראש השנה אשוב בתשובה... לא ולא! שכן תשובה בהולה, הנעשית ללא שום הכנה של חודש אלול, אינה מקובלת! והראיה לכך נביא מהאמרה הבאה:
בספר ילקוט הגרשוני מבאר באופן נפלא את דברי חז"ל (יומא פה:) "ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" על פי המובא בספר שער המלך על הפסוק (בראשית לג.יד) "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני", שהמילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות "אלול", ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח"ו אין תקוה שתשובתו תתקבל. וכעין זה מובא ברמב"ם (פ"א מהלכות מקואות), לענין הטבילה, ש"הקופץ למקוה, הרי זה מגונה", כי הקפיצה היא בבת אחת, ללא ישוב הדעת, ללא כוונה להיטהר, וכן גם לענין התשובה. ולזאת התכוין התנא כשאמר: "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", כלומר כשם שנכנסים להיטהר במקוה לאט לאט ובנחת, כך, באופן הזה הקב"ה מטהר את ישראל, אם יעשו תשובה כל חודש אלול לאט לאט ובנחת, ולא בקפיצה בבת אחת, אז הקב"ה יטהר אותם בראש השנה ויום הכיפורים...