והנה, בתוספת התבוננות ועמקות נוכל להרחיב רעיון צח ומצוחצח זה, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובפשטות אין הפסוק מדבר בזה שהנחש נושך ומקלקל רק את החלק של האשה, שהרי בכל הספרים רומז הנחש הקדמוני לשטן ולס"מ שתמיד יבוא ויתקוטט עם כלל ישראל, כפי שכבר אמרו חז"ל (סוכה נב.) "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו", א"כ זוהי אפוא האיבה שישית הקב"ה בינו לבין כלל ישראל.
אמנם על פי דבריו המחודשים של רבי צדוק מכל חלומותיו המופלאים כינס וקיבץ רבי צדוק ספר מיוחד בשם 'דברי חלומות', אשר רובם ככולם המה דברי קבלה עמוקים שאינם מובנים לכל אחד, אך מצאתי שם רעיון יקר ונפלא שנוכל ללמוד ממנו אורחות חיים והליכות עולם.
הוא מביא שם "בימי חורפי ליל ג' כ"ב כסלו תר"ה חלם לי" על מה שקילל הקב"ה את הנחש ואמר לו (בראשית ג, טו) "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה", שיש לדקדק למה נכתב 'זרעה' דווקא - כלומר זרעה של חוה, והלא הם גם בני אדם הראשון והיה צריך לומר יבין זרעך ובין זרעם'?
על זה מחדש רבי צדוק רעיון חדש על פי מה שמובא בירושלמי שיש חיות שבנשיכתם הן שוברות את עצמותיו של האדם או של הבעל-חי, אבל הנחש אינו שובר את העצמות ורק נושך ומקלקל את הבשר. והנה אמרו חז"ל (נדה לא.) "אשה מזרעת אודם שממנו בשר, ואיש מזריע לובן שממנו עצמות".
נמצא שהנחש בנשיכתו הריהו מקלקל רק את הבשר שהוא החלק המגיע מהאשה, בלי לגעת לרעה בחלק העצמות שבא מהאדם, לכן קילל הקב"ה את הנחש "איבה אשית בינך ובין האשה", ולמה תהא האיבה הזו דווקא בינו לבין האשה?
"בין זרעך ובין זרעה", שאתה רק מקלקל את הבשר.
דמות אביו נראתה בחלון
יסוד זה אנו רואים אצל יוסף צדיקא שהיה לבדו במצרים ערוות הארץ, שהיה צריך לעמוד בניסיון קשה בעוז ובגבורה מול אשת פוטיפר שהיתה הס"מ בעצמו, ובכל יום ויום היתה מנסה להפילו לשאול תחתית וכמעט כבר הצליחה, אבל אז נראתה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון.
לא נאמר שיוסף ראה את אמו, כי היסודות שהאמא מכניסה לילד בקטנותו עוד אפשר אולי לאבד חלילה בצוק העתים, אבל מה שהאב מלמד לבנו שהוא המשכת הדורות העוברת מאב לבן, "והגדת לבנך", "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת", זהו הכח העצום שהאב מכניס בתוך בנו שיעמוד לו בקרב המילים בכל מצב של קושי וניסיון, והיא שעמדה לאבותינו ולנו.