צדקת
לע"נ הרה"ק ר' צדוק ב"ר יעקב הכהן מלובלין זצ"ל יא"צ ט' אלול
לבטל מצוה משום חשש קטטה. בתרומת הדשן (סימן רס"ג) הורה על מי שיש לו בנים, ורוצה לישא אשה בת בנים משום 'ולערב אל תנח ידך', וחושש לקטטה שיהיה שנאה בינה ובין הבנים, דרשאי לישא אשה שאינה בת בנים, וראיה מהא דאמרו ביבמות (דף מד.) דמבטלין מצות יבמין בשביל קטטה, עכ"ד. ובחלקת מחוקק (אבה"ע סי' א') השיב עליו, די"ל דההיא ברייתא ביבמות אתיא כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום, ונמצא אינו עובר כלל דבר מן התורה דדי לו בחליצה עכ"ד.
ודבריו תמוהין, דעד כאן לא קאמר אבא שאול אלא לפי שראו שאין מכוונים לשם מצוה, לכן מצות חליצה קודמת. אכן הגמ' ביבמות קאי על הקרא ד'ודברו לו', ודריש דהיינו שישיאו לו עצה הוגנת דיחלוץ ולא ייבם, ומה"ת ודאי גם אבא שאול מודה דמצות יבום קודמת. ושוב מצאתי בט"ז לאה"ע וכן בפני משה (ח"ב סי' ט') שכתבו כן.
והרי הרמב"ם (פ"א מהל' יבום ה"א) פוסק דלא כאבא שאול, ומצות יבום קודמת למצות חליצה, וכמסקנא דתלמודא ביבמות (דף לט:), ואפ"ה העתיק (בריש פ"ד) הלכה הנ"ל שישיאו לו עצה ההוגנת אם הוא זקן והיא ילדה, דאומרים לו כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה, ואע"ג דס"ל מצות יבום קודם, אפ"ה פסק דדחינן מצוה זו משום קטטה, וא"כ ראיית התרומת הדשן נכונה, דאף לענין ביטול מצות 'ולערב אל תנח ידך', יכול לבטל כשחושש לקטטה כמו דמבטל מצות יבמין משום האי חששא וכנ"ל.
והנה בתרומת הדשן הוסיף שם לומר דדוקא לישא אשה שאינה בת בנים, אבל שלא לישא כלל אסור משום חשש קטטה, דאפשר שיבוא לידי חטא, ע"ש. ולא ביאר זו מניין לו. ונראה דמשמע ליה מסברא דרק עשה דחינן בשביל קטטה שיעבור על לאו ד'לא תשנא'. אבל ביש לחוש לחטא, לא דחינן בשביל קטטה שיבוא לידי לאו ד'לא תשנא', דמאי אולמא האי לאו מהאי לאו שיבוא לידי חטא. אלא דלכאורה מהא דגדול השלום שמותר לשנות מפני דרכי שלום משמע איפכא, וכבר נתבאר לעיל דלא דמי להתם, [דזה לא נחשב לדבר שקר כלל כשאומר מפני השלום, ונמצא אינו עובר כלל על דובר שקר].
וראיתי לש"ב הגאון החסיד ר' אליהו מווילנא ז"ל (בביאורו לאהע"ז) כתב משמעות יפה לדברי התרומת הדשן מלשון הגמרא 'כלך אצל שכמותך', דהוא מיותר, אבל בא להורות לנו דוקא 'כלך אצל שכמותך', אבל לא תשב בלא אשה כלל מחשש קטטה, ודפח"ח.
ולפי ענ"ד יש מקור לזה מגמרא ערוכה בסוטה (דף כז.), דאמרו שם: 'אחר שאמרה תורה 'לא תשנא', יכול אף שרואה אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכיניה לא יקנא לה', תלמוד לומר 'ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו', ור' עקיבא אומר קינוי אחרינא כתיב וכו' ע"ש. הרי להדיא דאע"ג דגלי קרא לא תעשה שאסור להביא עצמו לידי קטטה, מ"מ כשחושש לחטא פן תזנה אשתו, רשאי לקנאות, ואף שיבוא לידי קטטה. וצ"ל דרק מצות יבום בלבד דחינן בשביל קטטה, אבל לא כשחושש לבוא לידי חטא, וכחילוק התרומת הדשן. (אוצר המלך הלכות דעות פ"ו ה"ה).
צוואת הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע
צוואת הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בשנתו אחרונה, הלכו כחותיו ודלו מיום ליום, וידע כי קרוב קצו לבא, הוא השתדל לאסף ולכנס את כל כתביו בנגלה ובנסתר שהיה שומרם בארגז נעול כל ימי חייו, ועין איש לא ראתם, רק סמוך לפטירתו גילה ברמז לבנו וחתנו החורגים שנתחנכו וגדלו אצלו מילדותם, את רצונו שלאחר פטירתו יתעסקו בכתביו וידפיסום ויפיצום, והוא יהיה למליץ טוב עבור המסייעים והמתעסקים בזה. וכן הבטיח הרה"ק ר' צדוק שאף הוא ימליץ טוב עבור כל המביאים לדפוס והמסייעים בהדפסת ספריו. בנים אמנם לא השאיר אחריו, אולם דבריו הם הם זכרונותיו, ונתקיימו בו דברי המדרש תנחומא (פ' נח): בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה, אמר לו הקב"ה למה אתה בוכה, מפני שלא יצא מתוך מריבה', החידוש הוא] דאפילו התורה יעשו שלום, אינו שלום של אמת, כי נשאר טינא בלב ע"י זלזולי ומחלוקת הראשונים. מריבה].
עוד י"ל דהול"ל 'כי יהיה משפט בין אנשים', [ונקט 'ריב'], זה הלשון שנקט, מרמז על 'ריב' של לכבוד שמים מוחים, שצועק על עולה של חבירו, וכן שורש תיבות של כל התורה כולה קודם שניתנה, וא"כ איך עבר אברהם על 'לא יוכל לבכר'. והרא"ם (פרשת חיי שרה) תירץ, שהיה על פי דיבור, דכתיב 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. והמהרש"א (סנהדרין שם) תירץ, דישמעאל בן שפחה היה שנולד לו קודם שנשתחררה, ואין בן שפחה יורש, ובני קטורה אע"פ שנולדו אחר שנימול והיה אסור בשפחה ונשתחררה וכו', מ"מ בני פלגש היו, ואינם ראויים לירש עם בן אשתו, עיי"ש. והיפה תואר תירץ, דגבי בן נח לא שייך דין בכורה, וא"כ לית ביה דין ד'לא יבכר'. וראיתי בספר 'קול אומר קרא' (פרשת וישלח) שתירץ, דהנה אמרו בב"ב (דף קלג:): רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב כשכתב את נכסיו לאחרים. ולפ"ז נמצא דגם האב יכול להעביר נחלה אם הבן עצמו שנוא לו מפאת שעבר עבירה, ובלא ספק דייקי כן מקרא שנאמר 'לא יוכל לבכר על פני בן השנואה', והכונה אף ששנוא