"וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב).
היינו שבעצם מציאותך תהיה ברכה להעולם, 'דו זאלסט זיין א ברכה'. (מגד גבעות עולם – רבי משה פיינשטיין)
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (בראשית יב, ד).
צריך להבין לשם מה אמר הכתוב "כאשר דבר אליו ה'", הרי די במה שיאמר "וילך אברם" ובודאי שלא הלך רק בשביל שכך ציוה לו ה'.
והרד"ק כתב שבא להשמיענו שלא שאל ולא נסה אלא האמין בו שיקיים לו מה שאמר לו.
וה"אור החיים" הק' כתב, שכוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך תכף "וילך אברם" ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה' וכו' שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו.
וה"כתב סופר" כתב שבא הכתוב להורות, שאף ודרך בני אדם הוא שבתחילה כשמתחיל לעשות איזה דבר טוב הריהו נכנס לזה במלא ההתלהבות והזריזות, אבל עם חלוף הזמן מתרגל בעשייתו ופגה ההתלהבות, ולא כן נהג אברהם אבינו ע"ה שלא נתרשל אף לא לרגע אחד, וכל משך עשייתו והליכתו היתה בזריזות ושמחה כאילו זה עתה נצטווה. וע"ד שדרשו חז"ל (ספרי דברים לא) עה"פ "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שמות לד, יא), לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה.
ועד"ז איתא בספרים על הכתוב המורה למלך ישראל (דברים יז, יח) "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ" וגו' שלא אמר והיה 'בשבתו' אלא "כשבתו". להזהירו שכל ימיו ישב על כסאו כמי שעלה עליו זה עתה, ויהיו כוונותיו ורצונותיו טובים וישרים כימי ראשית ממלכתו. וכך אמר דוד המלך (תהלים קיט, קסב) "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", שכל ימיו היה שמח על אמרות ה' כמו בו ברגע שמצא השלל. (משחת שמן)
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה).
תרגם אונקלוס 'דשעבידו לאורייתא', ואמרו מליצי המוסר: חכמנו הולידו נפשותנו, ואבותינו הולידו גופותינו. (רבנו יוסף נחמיאש, תלמיד חבר להרא"ש)
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה).
נראה דגר יכול לברך 'שעשני גר' דזה נמי מקרי 'עשיה', כמו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". (דרכי משה או"ח סימין מו)
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה).
בענין הגרים שגייר אברהם אבינו
ברש"י 'הכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים, ומעלה עליהן הכתוב כאלו עשאום'. ומקור דברי רש"י הוא במדרש רבה (פרק לט פי"ד), וכך איתא שם: 'אלו הגרים שגיירו, ואם גיירו, למה אמר עשו, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובדי כוכבים ומגיירו, כאילו בוראו. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים'. ע"כ. וכן הוא בתרגום אונקלוס כאן, 'וית נפשתא דשעבידו לאורייתא'. וכיוצא בזה יש לציין לגמ' סנהדרין (צט, ב) 'כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן'.
והנה יעויין ברמב"ם בהלכות עבודה זרה (פ"א ה"ג) שהאריך בענין הגרים של אברהם אבינו, וזה לשונו הזהב: 'והתחיל [אברהם אבינו] לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם'. ומפרשי הרמב"ם מציינים שם מקור לחלק מדברי הרמב"ם מדברי המדרש (במדבר רבה פ"ב פי"ב) דאיתא התם שהיה אברהם מכניס את הבריות תחת כנפי השכינה וכו', ובהמשך דברי המדרש מבואר שבירך הקדוש ברוך הוא לאברהם שיהיו כל בני ביתו צדיקים. ופירש שם המהרז"ו, וזה לשונו: 'כמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ונימולו איתו כל מקנת כסף, ע"כ. ונמצא מזה דכל הגרים שנכללו בכלל 'הנפש אשר עשו בחרן', היו נימולים והיו גרים גמורים.
והאחרונים הקשו איך היו יכולים להיות גרים גמורים, הא גירות צריכה להיות על ידי בית דין, כדאיתא ביבמות (מו, ב). והנה מצינו בזה מחלוקת בראשונים אלו דברים מעכבים את הגירות בדיעבד כשאינה נעשית בפני בית דין, דשיטת התוספות ביבמות (מה, ב ד"ה מי) דצריך בית דין של שלשה רק לקבלת מצות, ושיטת הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ג ה"ו) דאף למילה וטבילה צריך בית דין של שלשה, והובאו שיטותיהם בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רסח סעיף ג) עיין שם. ואם כן יש לעיין היאך נעשו גרים גמורים הלא לא היה שם בית דין.
ועיין מה שכתב בזה בספר המגיד להפרי מגדים (בהגהות על הפרשת דרכים אות י"ז). ועיין בזה דבר מחודש בדרשות חתם סופר (ח"ג עמ' קטז.), שכתב דכיון שהיתה בבית אברהם השראת השכינה הוה כמו מקום שנמצא בו בית דין של שלשה, ונסתייע לזה מהגמ' סנהדרין (טז, א) דמשה רבינו במקום סנהדרין של שבעים ואחד היה.
ובאמת נחלקו בזה קמאי ובתראי האם היתה להם גירות גמורה, והיה להם דין ישראל, או שהיו גרים רק לגבי פרישה מעבודה זרה, וכעין גדר של גר תושב. דעת המהרי"ט (או"ח ח"ב סי' ו) והפרשת דרכים (דרוש יז) בשם המר"ש יפה שהיו גרים גמורים וכדין ישראל. ומאידך סוברים כמה וכמה אחרונים שלא היו גרים אלא רק לגבי פרישה מעבודה זרה, עיין בתשובת הרמ"א (סימן י), הגהות יעב"ץ (סנהדרין פד, א), הגר"י ענגיל בבית האוצר (ח"א כלל א' אות י), חידושי הגרי"ז (פרשת בא) וספר אם כל חי (ח"ג סי' ו).
ויש לדעת מה היה ההמשך עם כל רבבות הגרים הללו, דלא מצינו זכרם אחר כך. וראיתי בספר היקר "מגדים חדשים" שציין בזה, דבפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) וכן הוא בילקוט (סוף פרשת לך רמז פב) איתא, דכל העבדים שנימולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם. וכן כתב רבינו בחיי (בראשית כו, טו), ומפרש הפסוק "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ" וגו', שהוא רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם שחזרו אח"כ לסורם. עיין שם. ויעויין בספר "מנחם ציון" להרה"ק רמ"מ מרימנוב זי"ע (דרושים לפסח ד"ה מתחילה עובדי עבודה זרה) שכתב 'כל אותן הנפשות אשר עשו בחרן שגיירו כמה אלפים ורבבות, ומכולם לא נודע מה היה להם אחרי כן ואבד זכרם, ונשקעו אחר כך לחזור לגילולי אביהם', עיין שם. אולם קצת יש להעיר מדברי המדרש רבה ומפירוש המהרז"ו הנ"ל דמשמע שהיו צדיקים, ויש לעיין.
"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב, ז).
האם אברהם הקריב קרבנות על המזבחות שבנה
פירש רש"י: "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו", 'על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל'.
והנה לא נתפרש בקראי שאברהם אבינו הקריב קרבנות במזבחות שבנה, וגם לקמן (יג, ד) כשחזר ממצרים נאמר רק "ויקרא שם אברם בשם ה'", ומשמע שרק קרא בשם ה' במקום שבנה מזבח ולא הקריב קרבנות, וכן בכל מקום שבנו האבות מזבחות לא כתיב שהקריבו קרבנות. ויש מקום לומר שבאמת לא הקריבו, ושעבודתם היתה בבנין מזבח לבד. אך יעויין ברמב"ן כאן שכתב שאברהם אבינו זבח זבח תודה להודות לה'. אכן מאידך בספר תורת העולה להרמ"א ז"ל (חלק שלישי פרק עג ופרק עז) כתב דהאבות לא הקריבו קרבנות על המזבחות שעשו, ע"ש. ובאמת דכן משמע מדברי רש"י בפרשת בלק, עה"פ (כג ד) "וַיֹּאמֶר [בלעם] אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ", ופירש רש"י, 'שבעה מזבחות ערכתי' אין כתיב כאן אלא "את שבעת המזבחות", אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות. ואני ערכתי כנגד כולן, אברהם בנה ארבעה וכו', ואברהם לא העלה אלא איל אחד'. פירוש, לאפוקי מבלעם דעל כל מזבח העלה פר ואיל, ומשמע דמכל המזבחות שבנו האבות לא הקריבו עליהם אלא רק קרבן אחד, והוא האיל שהקריב אברהם בעקידה. [וכן כתב בספר "דורות הראשונים" (חלק ו' פל"ז) דמנהגם של ישראל מראשית ימי האבות עד סוף ימי הבית הראשון לבנות מזבח לא לשם הקרבת קרבנות כי אם לשם הבעת תודה לה' לזכר ישועתם, וגם לעדות השראת שכינתו. והם המזבחות שבנה אברהם בבואו לארץ, והוא המזבח שבנה משה רבנו אחרי מלחמת עמלק כדכתיב (שמות יז, טו) "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי", וכן מצינו כעין מזבחות אלו מוזכר הרבה פעמים בנ"ך, ע"ש. ועיין עוד בספר "חסד לאברהם" (דרייזין) שהאריך טובא בזה, והביא מו"מ בזה מכמה גדולים. וציין למדרש רבה בפ' נשא (פ"י אות ה) דמשמע משם שהקריב אברהם אבינו קרבן על המזבח, ע"ש].
"וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב, ח).
אונקלוס תירגם שהתפלל שם בשם ה'. והרמב"ן כתב: שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלקותו לבני אדם. כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע. ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלוקות. וכן הוא בספורנו שמטעם זה קבע אוהלו בין שתי עיירות גדולות, למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה'.
וכדבריהם כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג) כשמאריך על השתלשלות הדברים איך שבימי אנוש התחילו הגוים לתעות אחרי עבודה זרה, עד שבא אברהם אבינו והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה וכו'.
ואף הראב"ד כתב אחריו: ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין, ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם, עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו, ומעשהו זה עשה רושם על האנשים. והוסיף עליו במגדל עוז: ואני אומר שהיו מוחים בקרובים שלהם ומלמדים בבתי מדרשות לבאין לשמשן כדרך ששימשן יעקב אבינו ע"ה, אבל לא מסרו עצמן להריגה כאברהם אבינו ע"ה שייחד עצמו לנפשו ושילם אותו בראשו וכו' כעדות הכתוב "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) וכמו שאמרו ז"ל ב"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" וגו' עד שאמרו במסכת עבודה זרה (יד, ב) גמירי דמסכת עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוה, וישיבת אליעזר עבדו גדולה מישיבתו.
ולפי מה שנתבאר שהפסוק "ויקרא בשם השם" מורה על פרסום אלקותו ית' לעיני העמים, יש לומר שזהו גם פירוש הפסוק שאומר דוד המלך ע"ה (תהלים קטז, יג) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא", שתיבת "אקרא" מורה על פרסום שם ה'. ומזמר דוד המלך שכאשר יושיעו הקב"ה מצרתו ישא כוס הישועות בידו ויפרסם ברבים את שם ה' הגדול המושיע לקוראיו.
ועפ"י מה שביאר ב"העמק דבר" (ויקרא ז, יג) מדוע קרבן תודה נאכל רק ליום ולילה שלא כשאר קרבנות שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, כי ע"י שנתמעט זמן אכילתו ממילא יצטרך להזמין חברים וקרובים שיסייעוהו לגמור אכילת כל הזבח ולחמה לפני שיעבור זמן אכילתו, ועי"ז יתפרסם הנס יותר. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קטז, יז) "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" היינו שיפרסם מעשי השי"ת ברבים אחרי זביחת התודה, וממשיך ואומר "נדרי לה' אשלם" היינו הקרבת הקרבן, "נגדה נא לכל עמו" (פסוק יד) באכילת הקרבן, שיאכל ברבים ויתפרסם בזה הנס. (משחת שמן)
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" וגו' (בראשית יב, י).
'באותה הארץ לבדה [היה הרעב] לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה' (רש"י).
מלשון רש"י נראה, שבעצם היציאה מארץ כנען והירידה למצרים לא היה שום חיסרון, ואדרבה, מאחר שקבל זאת באמונה ולא הרהר אחר ה', נחשב לו הדבר לזכות.
והרמב"ן חולק על כך בתוקף, וסבירא ליה שמה שירד אברהם למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, היה בזה עון אשר חטא, כי האלוקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, כי במקום המשפט שמה הרשע והחטא. וכדבריו איתא כבר בזוה"ק (ח"א פא:) שאמר רבי יהודה כיון דנחת אברהם למצרים בלא רשו אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנים.
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י).
מדוע לא הוריד הקב"ה לאברהם אבינו מן
עיין ב"תורת משה" לחתם סופר בפרשת עקב (עה"פ "ויענך וירעיבך", עמ' נה) שכתב וז"ל, 'ותגדל התימה למה לא הוריד הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו מן לאחר שהגיע כבר לארץ ישראל וכבר התנסה במה שלא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך כשהיה שם רעב, ולמה הוצרך לטרוח לרדת מצרימה', ועיין שם מה שתירץ.
ואולי יש לומר לומר על פי מה דאיתא בבבא מציעא (פו, ב) דבשכר שנתן אברהם אבינו למלאכים חמאה וחלב זכו ישראל למן, ואם כן נמצא דעכשיו שעדיין לא באו המלאכים לאברהם, עדיין לא היה שייך שיזכה למציאות אכילת המן, ודוק. (גיצי אורה – רבי אליקים גציל פריד)
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו וכו' וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'" (בראשית יג, ג-ד).
אודות מקום קבוע להתפלל, נראה שאין צריך שכל ימי חייו יתפלל רק במקום אחד, וגם אברהם אבינו ע"ה [שמינה ילפינן כל הענין – ברכות ו, ב] הלך בשם ה' וקרא בכמה מקומות. והכוונה שמקום שיש בו צד קביעות להתפלל. (אשל אברהם בוטשאטש סימן צ')
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ח).
בספר "שיר מעון" להגאון רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי מפרש זה הכתוב על דרך המוסר, ללמד הדרך הישרה בעבודת ההתבדלות מאנשים רשעים, שהיה אברהם אבינו אומר ללוט "אל נא" תהיה אתי בידידות ואחוה אלא "תהי מריבה ביני ובינך" שנהיה תמיד מופרשים ומובדלים, והטעם לזה מפני "כי אנשים אחים אנחנו" וטבע העולם הוא שקרובי משפחה מתחברים יחדיו זה עם זה, ואני אינני סובל זאת ואינני רוצה להתחבר אתך שהרי רשע אתה וחוששני ללמוד מדרכך הרעים, ולכן רצוני לריב אתך ולהתפרד ממך לגמרי.
וכן מצינו שהיה שלמה המלך ע"ה צועד בדרך זו, והיה מפריד עצמו מאנשי רשע, וכפי שפרשו המפרשים מאמר הכתוב "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א' ה, כו), שלכאורה מפני מה הקדים לומר "וה' נתן חכמה לשלמה" בשעה שבא לספר על כריתת הברית ביניהם, ומה שייכות בין חכמתו של שלמה לכריתת ברית זו.
אלא שבא להורות, שאל ילמד האדם מזה שמותר לו להתחבר עם אנשים רשעים באמתלא שכך עשה שלמה המלך, והיינו, מפני שרק מי שניחן בחכמה קדושה כזו כמו שלמה המלך הוא הוא אשר מותר לו להתעסק עם אנשים מפוקפקים כי יש לו החכמה הנצרכת להישמר מהם ומדעותיהם העקומות, אבל האדם הפשוט אסור לו לכרות ידידות ברית עמהם, פן יבולע לו ח"ו וילמד ממעשיהם המקולקלים. ומדויק לשון הכתוב "ויכרתו ברית שניהם" ולא נאמר 'ויכרתו שניהם ברית' לומר שגם אחרי שכרתו הברית, נשארו בבחינת 'שניהם', שלעולם לא נתאחדו להיות כאחד.
ועד"ז איתא בספרים לפרש מה שאמרו בגמרא (שבת יד, ב) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג, טו). והתמיה ידועה איזו חכמה היא זו לתקן עירובין ונטילת ידים, אלא כי ענין עירובי חצרות הוא לערב את כל בני החצר יחדיו כאילו דרים בבית אחד, ובדרך כלל יש בין בני החצר כמה מדרגות של אנשים, ישנם הטובים יותר וישנם הטובים פחות. וכשמתערבים יחדיו קיימת סכנת התבוללות שיושפעו האנשים הישרים לרעה מחבריהם הפחותים, ולכן התחכם שלמה המלך ע"ה למנוע צרה זו ותיקן להם מצות 'נטילת ידים' בד בבד עם מצות העירוב, מפני שנטילת ידים יש בה ענין פרישות והתבדלות מהדברים הטמאים, וללמדם שבשעה שמחויבים להתערב עם חבריהם פחותי הערך, יש לשמור על הפרשה והבדלה מוחלטת שח"ו לא ילמדו מהם כלום. וזו היתה חכמתו הגדולה, שידע ולימד היאך ובאיזה אופן להתחבר יחדיו ובכל זאת לשמור על התרחקות.
ובתנא דבי אליהו (תנדא"ר פ"ח) מזהיר בדיבורים חמורים על חובת השמירה שלא להתחבר עם הגויים מחשש שמא ילמוד ממעשיהם הרעים, וז"ל: ישמר אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות עם הגוי, ולא יכרות עמו ברית, שכן מצאנו באברהם אבינו שעשה שותפות, וסוף דברים שעשו עמו ברית וכו'. בשעה שאברהם כרת ברית עם אבימלך, נתקבצו מלאכי שרת אמרו לפניו, ריבון כל העולמים, אדם יחיד שבחרתה לך משבעים לשונות כרת ברית עם אומות העולם, אמר להן, בן יחיד נתתי לו למאה שנה ואמרתי לו "יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב), אומר לו להעלהו לעולה, אם יעלהו הריני אדע, ואם לאו יפה אתם אומרים וכו'. [ואף על פי כן שעמד בניסיון לא הועיל לו זאת, וסוף דבר היה] שעינו אותה אומה את ישראל ולחצו אותם יותר משלש מאות שנה בשכר שכרת ברית עם אומות העולם, מכאן אמרו כל העושה שותפות עם הגוי כאילו עובד עבודה זרה וכורת עמו ברית, ואם תלמיד חכם [הוא], מזלזל את תורתו ומחלל שמו של אביו שבשמים, ומבזבז את ממונו ומוסר את בניו [ומפיל אותם] בחרב, ומגלה אותם מארצם ומוכרן לעבודה זרה.
והדברים מזעזעים עד מאוד, שהרי אברהם אבינו עמד בניסיון בגבורה, והוכיח במעשה העקידה שכוונתו היתה לטובה ולשם שמים, ועכ"ז לא עמדה לו זכותו ונענש עונש חמור כ"כ לו ולזרעו אחריו, ועל כן הלוא מה נענה אנן אזובי קיר אבתריה, ובודאי ששומה עלינו להזהר ולהישמר בכל מיני שמירות שלא להתחבר עם אנשי רשע, ולהבדל מהם ומהמונם בתכלית ההבדלה. (משחת שמן)
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג, ח-ט).
פרידת לוט – כחה של ליצנות
יש לתמוה על אברהם אבינו שאע"פ שהיה מקרב את כל העולם תחת כנפי השכינה, מ"מ ביקש מלוט בן אחיו שֶׁיִּפָּרֵד ממנו, ולא היה רוצה לקרבו לעבודת ה' ולהזהירו שֶׁיִּזָּהֵר מן הגזל וכדומה.
איתא במדרש (ב"ר מא, ח): 'ר' נחמיה אומר, כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, י) "גָּרֵשׁ לֵץ" זה לוט'. 'שהיה מתלוצץ [לוט] על אברהם שהיה מובטח להוליד לעת זקנותו' (עץ יוסף). 'ודע שהשי"ת אמר לאברהם "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית טו, יח), הרי שלא האמין לוט בנבואה של אברם ולכך קרא אותו לץ" (מהרז"ו).
מבואר שלוט היה מתלוצץ על הבטחת הארץ מפני שלא האמין בנבואת אברהם, וגם היה מתלוצץ מאברהם עצמו, על שהאמין בהבטחת הזרע, ועל הלץ כבר כתוב "גרש לץ".
ועדיין צריך ביאור, מדוע חמורה מדה זו של ליצנות כ"כ יותר מכל שאר מדות רעות ומגונות, שהרי אברהם היה סובל כל בעלי גאוה ובעלי תאוה, ומדותיהם הרעות לא עכבוהו מללמדם האמת. ודוקא את לוט קרובו שהיתה בו מידת הליצנות, לא היה יכול להחזיר למוטב עד שהוכרח לגרשו.
ויש להסביר הענין על פי מה שכתוב בספר "שערי תשובה" (שער ג, קעד-קעז) בביאור כת הליצנים שאינם מקבלים פני השכינה, ופירש שם כמה חלקים במדת הליצנות: 'החלק השני - מי שלועג לבני אדם וכו', ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים וכו'. החלק השלישי - מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם, ומרחיק תוחלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן וכו'. והלץ הזה הביאהו למדתו הרעה היותו חכם בעיניו, ופעמים שהביאה מדה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על המצות וכו'. והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחה, שנאמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך' וכו', והיא המדה שאין לה תקוה וכו''.
הרי שהלץ הלועג על דברים ופעולות וכ"ש על נבואות, אינו מקבל תוכחה ולכן אין לו תקוה. וכיון שלוט היה מלעיג על אברהם, ועל הנבואות שנאמרו לו על זרעו ועל ירושת הארץ. על כן אף שעבודתו של אברהם היתה להשפיע אפילו על מי שיש בו מדות מגונות ומושחתות מאד, ולקרבם תחת כנפי השכינה, לא היה יכול להטות לטובה את ליבו של לוט, כיון שהיתה בו מידת הליצנות, והלקוי במדה זו אינו מקבל תוכחה ואין לו תקוה. והיתה סכנה שאם ישאר לוט אצל אברהם יקלקל את עבודתו של אברהם, שכל עבודתו היתה לקרב אנשים לאבינו שבשמים, ולוט היה עושה את ההיפך מכך, שהיה מבטל את דבריו ומושך אחרים אחריו, ולכן הוכרח אברהם לגרש אותו מעליו.
ויש ללמוד מכך כמה קשה כוחה של ליצנות, וכמו שכתב במסילת ישרים (פרק ה') 'כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות'. ואין הדבר מפני חולשת דברי התוכחה, אלא שזוהי כוחה של ליצנות. ויש לאדם להרחיק עצמו ממידה זו בכל כחו, שלא לבטל ענינים חשובים ואנשים חשובים. וכן יזהר האדם להתרחק מליצנים, כי על ידם האדם נמשך למדת הביטול שהיא גורם גדול לרפיון בעבודת ה'. (עץ החיים)
"אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם" (בראשית יג, יב).
כתב הרמב"ם בריש הלכות עבודה זרה (פרק א' הלכה ג), אברהם אבינו היה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא.
ארץ כנען בכלל היתה ולמה יצאת. אלא שיש אנשים שכשהם בחוץ לארץ הם עבדים נאמנים לה' ולתורתו, אבל כשהם עולים לארץ משלימים עם המציאות החדשה ורוח אחרת להם ושפה אחת לכולם, ומה שאסרו עכשיו נעשית להם כהיתר. ועל כך בא לרבותא, שאברהם אבינו קרא בארץ ישראל, אותה הכרזה שהכריז בחוץ לארץ. (רבי יואל מסאטמאר)
"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג, טז).
'ונהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה. ויש סמך לחול "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" וגו''. (ספר המנהיג הלכות מילה)
"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג, טז).
ומכאן למדנו דין בהלכות כיסוי הדם: וצריך שיהא עפר תיחוח דתנן (חולין פח, א) מכסין בחול דק אבל לא בחול הגס, ואמרינן היכי דמי חול הדק כל שאין היוצר יכול לכותשו, הלכך צריך לכותשו ולתוחחו יפה יפה. וטעמא דכתיב "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ", אלמא דבר שאינו דק שאינו נמנה הוא נקרא עפר. (יראים סימן תלח)
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח).
וקשה, למה לא הוציא יין לבד.
וי"ל דאיתא בגמרא דתענית (דף י"ז) אסור לכהן לשתות יין שמא ישתכר ויהיה פסול לעבודה אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים משום מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה, אבל איתא בתוך הסעודה מותר לשתות יין שיין שבתוך הסעודה אינו משכר. והשתא אתי שפיר "ומלכי צדק הוציא לחם ויין", קשה למה הביא לחם, לכך אמר "והוא כהן לאל עליון" ואסור לו לשתות יין מטעם הנ"ל לכך הוצרך להביא לחם והוי בתוך הסעודה, ודו"ק. (מדרש יהונתן – רבי יהונתן אייבשיץ)
"וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, יט-כ).
הצדיק הוא המוסיף כח בפמליא של מעלה במעשיו הטובים להשפיע ממטה למעלה
חז"ל האשימוהו על שהקדים ברכתו של בשר ודם לברכתו של הקב"ה. וי"ל דברי מלכי צדק כך כי ברוך הוא מלשון משופע בשפע, וידוע כי הצדיק הוא המוסיף כח בפמליא של מעלה, על דרך "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" (דברים לג, כו) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'" (במדבר יד, יז) וכדומה (עי' ילק"ש שלח י"ד), אלא שהשפע ההוא בעצמו שהצדיק מוסיף למעלה, הוא בא לו תחלה מאת ה' שהקב"ה עוזרו על דבר טוב, ועי"ז מוסיף הוא כח בפמליא של מעלה. והשתא אתי שפיר דמלכי צדק רצה לומר שהקב"ה משופע בשפע רב מהתעוררות דלתתא של אברהם אבינו ע"ה, על ששדד עתה המערכת שלא בטבע להפיל גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, והיינו "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", כי לזה יקרא "קונה שמים וארץ" שבידו לשדד המערכת, אמנם אמר תחלה כי חלילה לחשוב זה בהחלט שמלך מלכי המלכים הקב"ה צריך לעזרתו של ב"ו, כי אדרבא בתחילה השפיע הוא כח לאברהם אבינו ע"ה שיכול הוא במעשיו הטובים להשפיע ממטה למעלה, להוסיף כח בפמליא של מעלה, וזה שאמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", פי' אברם הוא ברוך ומושפע מהקב"ה, עד שברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ואין להאריך במובן.
ואולי מ"מ חטא קצת בזה שהרי ידוע כי אעפ"י שאמת הוא שכל הצדיקים נעזרים מהקב"ה, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, מ"מ חוץ מאברהם אבינו ע"ה שזה היה תכלית הנסיון שהקב"ה סלק עזרתו ממנו, והעמידו במלחמה עם היצה"ר, נמצא כי ממנ"פ, אם נפרש הקרא כפשוטו, הרי הקדים ברכתו של ב"ו לברכתו של הקב"ה, ואם נאמר כאשר פרשנו, נמצא חשד הוא לאברהם אבינו ע"ה שהקב"ה עוזרו וצריך סעד לתומכו, וידוע החושד חברו במה שאין בו אזי נוטלין זכיותיו ונותני' לחברו שדבר עליו [חו"ה שער הכנעה פ"ז]. והשתא אתי שפיר מה שאמרו חז"ל שניתן כהונתו של מלכי צדק לאברהם אבינו ע"ה על שהקדים ברכתו של ב"ו לברכתו של מקום, ולפי הנ"ל אתי שפיר, ומייתי חז"ל על זה פסוק "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים קי, ד). (חת"ס לך לך עמ' מ"ח)
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג).
בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לשתי מצוות - לחוט של תכלת ורצועה של תפילין (חולין פח, ב).
כתב בשולחן ערוך (סימן כה סעיף א) אחר שלבש טלית מצויץ יניח תפילין, שמעלין בקודש. ועיין ב"מקור חיים" לבעל ה"חוות יאיר": וא"א הגאון זלה"ה אומר [הטעם] מדכתיב "מחוט" תחילה ואח"כ "שרוך נעל", דמשם זכו ישראל לציצית ותפילין. (אדירי התורה)
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א).
לעבוד את ה' בתמימות בלא חשבונות וספיקות
אמרו חז"ל (תנדב"א פכ"ה) 'חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב'. והנה כדי שנוכל לקיים מאמר זה ולהשתדל לדמות מעשינו למעשי האבות הקדושים מוטל עלינו קודם להתבונן במעשיהם עד כמה ששכלנו הדל יכול להשיג, כדי שנדע למה עלינו לשאוף, ולאלו מדרגות לרצות להגיע. וכאשר נתבונן בפרשתנו נוכל ללמוד קצת אופן מעשיהם בעבודת ה', ולהתלמד מהם להועיל איך לשפר דרכינו וללכת במסילה הישרה שהורישו לנו.
איתא בגמרא (נדרים לב, א): 'בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו'. ובמדרש (ב"ר לט א) מבואר איך בא לידי הכרה זו, ואמרו: אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם.
והנה כשלומדים דברי המדרש כפשטן נראה שתיכף ומיד כשהתחיל להתבונן בהנהגת העולם והגיע להבנה שבוודאי יש מנהיג לבירה, זכה להתגלות הקב"ה עליו. אבל לפי דעת רוב המפרשים היתה ההתגלות הראשונה שזכה לה זמן רב אחרי כך, שרק בברית בין הבתרים בהיותו כבר בן שבעים שנה אז נגלה אליו השי"ת וכדכתיב כאן "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר", וכל השישים ושבע שנים שעברו עד אז, לא זכה לשום התגלות מאת ה'.
וכידוע מהמדרשים שהשנים הללו לא עברו עליו בנקל כלל. כי בעוד ששאר יושבי העולם בימים ההם היו עובדים לשמש ולשאר עבודה זרה, היה אברהם היחיד שהבין שאין בהם ממש ולבדו עמד להתבונן ולחקור מי הוא בעל הבירה. ובגלל זאת היו לו מריבות קשות עם כל אנשי העולם וסבל מהם צרות רבות, וכמו שמספר הרמב"ן בסוף פרשת נח (לעיל יא כח) שישב אברהם בעיר ששמה כותא וחלק על דעת ההמון שהיו עובדים לשמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עימהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו, ואחר כל זה הושלך לאור כשדים וניצל משם בדרך נס.
ומכאן יש לנו ללמוד הוראה למעשה, כאשר אנו רואים אצל אברהם אבינו ראש המאמינים שהיה עומד איתן באמונתו שנים רבות, הגם שלא זכה לשום התגלות מלמעלה, ועל אף שהוצרך למסירות נפש ממש כדי לשמור על האמונה, לא קיבל שום סימן ואות מן השמים שדרכו היא הדרך הנכונה לילך בה, ועכ"ז לא הרפה לרגע אחד מחוזק אמונתו והמשיך בה בכל עוז, מאחר שהיה ברור לו כשמש שזוהי הדרך הנכונה שעליו ללכת בה, להאמין בהשי"ת ולעבדו בכל לבו, גם כשאינו זוכה לחוש התעלות וגילויים.
ובהנהגה זו סלל דרך עבודה ברורה לזרעו אחריו בכל דור ודור, שנדע איך להחזיק באמונתנו בכל עוז ובמסירות נפש, להאמין בתמימות ובפשיטות שהבורא ית"ש הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו אלוקינו היה הוה ויהיה, והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וגם כאשר לא זוכים לשום התגלות מן השמים ונאבקים על טוהר האמונה בקושי רב, כאשר יצה"ר מבלבל את המוח ואינו מניח לשמור על האמונה בטהרתה, עכ"ז אל לנו להיכנס לשום חשבונות וספיקות ח"ו רק להתחזק באמונה תמימה בהשי"ת.
וכמו שאברהם אבינו היתה לו מסירות נפש ממש על טוהר אמונתו ועבודת ה' שלו, כך צריכים אנחנו ללכת בדרכיו ולמסור נפשנו על האמונה והעבודה, כפי ששמעתי מכ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל לפרש מאמר חז"ל (ברכות לג, ב) אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". ומקשינן, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי, אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו' ומתרצת הגמרא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. ומקשים העולם, שלכאורה לא נתיישבה השאלה כלום, שהרי פסוק זה נאמר כציווי לכל ישראל ולא למשה רבנו עצמו, ולגבי כל העם הלא אין היראה מילתא זוטרתא כלל וכלל, ומדוע אמר הכתוב לשון זה. ותירץ עפ"י יסוד המובא בספר התניא שע"י מסירות נפש אפילו במקצת אפשר להשיג כל המדרגות. ועל פי זה מובנים דברי הגמרא, שמשה רבנו ע"ה מורה לנו בפסוק זה ענין המסירות נפש הנצרכת לכל בר ישראל, שנדרש מן האדם לעבוד את ה' באופן שימסור כל כולו לעבודתו ית"ש, וכהמשך לשון הכתוב "ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ועל זה אמרו בגמרא 'לגבי משה מילתא זוטרתא היא' כלומר, שהאדם מישראל המוכן למסור נפשו למען כבוד השי"ת ולוותר על רצונותיו הגשמיים למען עבודת ה', ממילא זוכה לקרבת ה' וכלפיו אכן תהיה יראת שמים מילתא זוטרתא, כי ע"י המסירות נפש יזכה למדרגות רמות מאוד עד שיראת שמים - שהיא ראשית העבודה, תהיה פשוטה אצלו בתכלית ולא יצטרך כלל לעמול עליה להשיגה.
ובכח עבודת המסירות נפש של אברהם אבינו ע"ה זכה וזיכה את בניו אחריו, שניתוספו לנו כמה מצוות בזכותו כמו שאמרו בגמרא (סוטה יז, א) בשכר שאמר אברהם אבינו (יח, כז) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" זכו בניו לשני מצוות, אפר פרה ועפר סוטה. ואמירה זו "ואנוכי עפר ואפר" היא הביטוי למסירות נפש שלו, כמו שפירש רש"י שאמר: כבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר ע"י נמרוד לולי רחמיך אשר עמדו לי. והיינו, שכח מסירות נפשו בעבור האמונה וכבוד שמים הביאו לזכותנו במצוות אלו. (משחת שמן)
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה).
מלשון הכתוב משמע שמעמד ברית בין הבתרים היה בשעת לילה שהרי נצטווה לספור את הכוכבים. והקשו התוס' (ברכות ז' ד"ה לא), הרי בתר הכי כתיב "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה" (בראשית טו, יז) דמשמע שרק אז שקעה השמש ונעשה לילה. ותירץ בשם הרשב"ם, דודאי שני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ועיי"ש שמאריך בכלל זה של אין מוקדם ומאוחר בתורה, ומביא עוד ראיה מפרשה זו לכלל זה.
וב"תוספות השלם" איתא טעמו של זה הכלל מדוע אין מוקדם ומאוחר בתורה, משום שאנו קוראים לכהן ראשון לעלות לתורה, ומחמת זו חיישינן אולי יכנסו בלבו הרהורי גאוה שתמיד מתחילים הענין בו, ולזה נכתב התורה שלא כסדר כדי שמה שמתחילין לא יהא ראשית הענין. ובספר "שמירת הלשון" לבעל החפץ חיים (שער התורה פ"א) איתא טעם אחר לזה שלא נאמרה התורה על הסדר בשם המדרש (ילקוט תהילים ג'), שאלמלי נתנו על הסדר כל מי שהיה קורא בהן היה יכול להחיות מתים ולעשות מופתים לפיכך נתעלם סדורה של תורה. (משחת שמן)
"וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית טז, ג).
איך נשא אברהם הגר שהיתה שפחה
ידועה קושיית בעלי התוספות (דעת זקנים כה, א) היאך נשא אברהם את הגר המצרית לאשה, והא קיים את כל התורה כולה (יומא כח, ב), ואסור לישא מצרית ראשונה ושניה, דקיימא לן כמאן דאמר ביבמות (עו, ב) דאחד זכרים ואחד נקבות אסורים. ועיין ב"פנים יפות" (שם) וב"מקנה" סוף קידושין (פב, א) מה שכתב ליישב בזה.
אולם לכאורה יש להעיר עוד, היאך נשא אברהם שפחה, הא איכא איסור לאו שלא לישא שפחה כמו שכתוב בפרשת כי תצא "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג, יח) עיין שם ברש"י, וצריך עיון. [ועיין בספר "אמת ליעקב" (קמניצקי) בפרשת חיי שרה שהעיר כמו כן לגבי יצחק עם בתו של אליעזר, מדוע לא אמר אברהם לאליעזר שאינו יכול להשיא את בתו ליצחק משום לאו מפורש ד"לא יהיה קדש". ועיין שם מה שכתב לחדש על פי דברי הרמב"ם (אישות פ"א ה"ד) דקודם מתן תורה לא היה שייך בכלל לעבור על איסור קדישות. ועיין עוד במהרש"א ביבמות (ק, ב)]. (גיצי אורה – רבי אליקים גציל פריד)
"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה).
אברהם אב לכל אחד מישראל
שנינו במסכת בכורים (פ"א), הגר מביא ואינו קורא (פרשת בכורים) שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". שהשבועה על מתנת הארץ לא היתה לאבותיו. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי אבות ישראל. שאינו יכול לומר אבותינו, שאין אברהם ויצחק ויעקב אבותיו.
אולם להלכה לא נפסק כהאי משנה. הרמב"ם (פ"ד מבכורים ה"ג) פוסק הגר מביא וקורא לפי שנאמר לאברהם אב המון גויים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה. ומקורו מהירושלמי כמו שהביא הכסף משנה. הוי אומר שאברהם אבינו הוא אב ישר לגר, שהרי אין לו אבות ישראלים בינתיים.
נלמד מכאן, שכל אחד ואחד מישראל אברהם הוא אביו. ולא כפי שמורגלים לחשוב שאברהם אבינו היינו באמצעות כל הדורות בינתיים, שהוא אבי האב לאבינו במשך מאות דורות. אלא אברהם 'אבינו' ממש בלא הפסק ותיווך, דלא גרע כל אחד מישראל מהגר.
ומשמע שכן הוא ג"כ לגבי יצחק אבינו, ויעקב אבינו שהרי הגר אומר אלקי אבותינו על שלשת האבות [א"ה, עיין חידושי הרמב"ן ב"ב פ"א א'. וכ"כ הריטב"א מכות י"ט א'. וע"ע שאג"א סימן מ"ט]. (כרם טוביה – רבי טוביא ליסיצין)
"וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (בראשית יז, ו).
יצירת כלל ישראל
'עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם' (ריש פ"ה דאבות).
בימי נח הביא ה' מבול כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. וישאר אך נח ושלשת בניו ונשותיהם, ומהם נפצה הארץ אחר המבול. ה' השחית את הארץ בהביאו עליהם את המבול אבל לא רצה להשמיד את כל הבריאה, ושייר את נח ובניו כדי שמהם יחזור העולם ויפוצו על פני כל הארץ. הם יתחילו את העולם מחדש.
כמו"כ אחר המבול נשבע ה' שלא יביא עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר, קיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. וכן דור הפלגה למרות שפשטו ידיהם בעיקר לא נימוחו אלא בלל אותם והפיצם.
אותו הדבר כשעברו עשרה דורות מנח ועד אברהם גם הם היו מכעיסין ובאין, כמאמר התנא באבות. אך ה' לא הביא עליהם השחתה, אלא רצה לבנות את העולם מחדש. ליצור את תכלית העולם ולבנות את העם הנבחר. אמנם השאיר את ברואי העולם בחיים בגלל אברהם שנטל שכר כולם, אבל העולם החדש בתכלית ברייתו נוצר עתה מחדש, וכל העולם לצוות בעלמא עבורו. הוא אשר אמר נחמיה (ט, ז) "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם" וגו'. שה' בחר את אברהם מכל העולם לבנות את העם הנבחר, כמו שאומרים בתפילת המועדות "אתה בחרתנו מכל העמים" שמאז היתה ההתחלה לעם ישראל.
ברם לכשנתבונן, הרי ההתחלה שנהיית ע"י אברהם היתה יותר 'יש מאין' מאשר אצל נח ובניו. שכן אחר המבול היו שלשת בני נח ונשותיהם ויוולדו להם בנים אחר המבול ומאלה נפרדו הגוים בארץ.
לעומת זאת אברהם יחיד היה, וההתחלה באה מאחד, לא משלשה. זאת ועוד, "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה" (בראשית יא, ל), ובגמ' יבמות (ס"ד, א) אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא, א). שלא היה לאברהם כלל כח התולדה. זאת אומרת שמחמת העבר והעולם שהיה, לא היה המשך מאברהם. וע"י שפקדם ה' - זה אופן של 'יש מאין' לבנות מהם את העולם החדש כתכליתו, מלבד היותם זקנים באים בימים אברהם בן מאה ושרה בת תשעים.
לפי זה, המפורש בתורה והמובא בגמרא את הנסים שאברהם ושרה נפקדו אין אלו נסים גרידא לפקוד אותם, אלא כדי לברוא מחדש העולם בתכליתו, יצר ה' את הגרעין 'יש מאין' שיהיה לגמרי יותר חדש. דמה שקדוש יותר, צריך להתחיל מהיסוד. (כרם טוביה – רבי טוביא ליסיצין)
"וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בראשית יז, כה).
'ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתך ערלה ולפרוע המילה לכך נאמר בו את' (רש"י).
וכתב הרא"ם דאף על גב דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא, ב ותוס' שם ד"ה לא) לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו, מכל מקום קיימה הוא מעצמו, כמו שקיים כל התורה אפילו עירובי תבשילין כדאיתא ביומא (יומא כח, ב).
והנה, קיימא לן להלכה (טוש"ע יו"ד סי' רסה) שברכת הברית "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" מברכים בין המילה להפריעה, ומבאר הטור (שם) בשם אביו הרא"ש דחשיב שפיר עובר לעשייתן כיון דמל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קלז, ב) והוי כמברך קודם המילה. והקשה המנחת חינוך (ריש מצוה ב') שאם לא נצטוה אאע"ה על הפריעה, היאך אפשר לומר ברכה זו להכניסו וכו' על הפריעה שלא היתה מצוותו.
ויש לומר עפ"י מש"כ ה"בית הלוי" עה"פ שאמר הקב"ה לאברהם (יז, א) "התהלך לפני והיה תמים" "ואתנה בריתי ביני וביניכם", ותמה שהתחיל הכתוב בלשון ציווי "והיה תמים" וסיים בלשון להבא "ואתנה בריתי ביני" כו', ומיישב שהציווי היה על המילה עצמה בלא הפריעה, שהרי על הפריעה לא נצטווה, ואמר לו עוד "ואתנה בריתי ביני וביניכם" הבטיחו דאחר זמן כשיגאלו ממצרים, עוד יוסיף לו בה מעלה ויצטוו על הפריעה ויתן להם גם הברית, ע"כ. ולפי זה אפשר דכיון שכבר הובטח לאברהם אבינו על הפריעה, שייך שפיר לברך ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו גם על זאת. (משחת שמן)
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ" (בראשית יז, כו).
ידועים דברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק כט, והובא בתוס' ר"ה יא, א ד"ה אלא) שדורש מ"בעצם היום הזה" שאברהם אבינו נמול ביום כיפור. ויש להעיר איך מל אברהם אבינו ביום הכיפורים, והא לא מל בשמיני ללידתו, והוי כמילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויום טוב כמבואר בשבת (קלג, א). וכבר העירו האחרונים על זה.
הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בספרו "דברי שאול" כתב בישוב הענין, זה לשונו:
במדרש רבה פרשה מ"ו: זמן היה לו לאברהם אבינו אימתי שנתנה לו מילה שנאמר "בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו". והוא תמוה דמנ"ל מזה דזמן נתן לו. והנה עפ"י דרוש אמרתי דהנה ראתי ב"לוית חן" שהקשה דאברהם נימול ביום כיפור כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ויוה"כ, ולכן כתב הוא לפרש המדרש ד'זמן ניתן לו לאברהם אבינו' והוי מילה בזמנה. ואם כי דבר חכמה הוא, אבל אינו מרומז [ב]"בעצם היום הזה". וכתב דבפרקי דרבי אליעזר דריש לה מגזרה שוה "בעצם היום" דכתיב ביום הכפורים. אבל לדעתי יש להוסיף עוד מהא דהביא הבית יוסף באו"ח סימן תק"ן דעשרה בטבת אלמלא היה יכול להיות חל בשבת לא היה נדחה משום דכתיב (יחזקאל כד, ב) "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַםִ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", וביאור הדברים דכל דכתיב בעצם היום הזה כל שעשהו ביום אחר אינו מקיים הדבר כתיקונו דקפיד על עצם היום הזה, ולפי זה כאן דהתורה קפדה על עצם היום הזה בלי ספק היום זמנו, וא"כ ממילא לכך דוחה יוה"כ, וזה דיליף מ"עצם היום הזה" שיוה"כ דוחה שבת וכל ענינים, וזה נכון.