"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא).
מבטו הרוחני של אברהם אבינו
"הנה נא ידעתי", מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה (רש"י).
יש להבין איך שייך דבר זה במציאות, שאברהם אבינו לא הכיר בשרה אשתו אף שהיתה אשתו כמה עשרות שנים.
ושמעתי מהמשגיח מו"ר הרב דוד קראנגלאס זצ"ל הסבר הדבר בפשטות, שאמר על עצמו שאחרי שמדבר עם בחור שעה ארוכה, ובמשך הדיבור הוא מסתכל בעיניו של הבחור, מפני שעל ידי זה יכול להכירו יותר, אעפ"כ אם ישאלו אותו אח"כ על עיניו של הבחור באיזה צבע הם, לא יוכל להשיב. ואף שהתבונן בעיניו שעה ארוכה וראה את צבעם, כיון שצבע העינים לא היה חשוב בעיניו לשים לבו לכך, לכן לא נקלט במוחו כלל, שדבר שאין האדם מתכוון לראותו אינו רואהו.
וכן איתא בגמרא (שבועות לד, א) 'כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה', והיינו שאף אם יעשה אדם מעשה, אם אין הדבר חשוב בעיניו לא יזכור כלל מה שעשה. וכן אם יראה אדם איזה דבר, אם אינו חשוב בעיניו לא יבחין כלל מה שראה. ואפשר לראות דבר זה בחוש, כשאדם מבקר עם אשתו בבית אחרים, אם ישאלו את האיש לאחר יציאתם מן הבית מה היה צבע איזה דבר בבית, לא יוכל לענות, אבל כשישאלו את האשה בודאי תוכל להשיב, וגם לתאר את שאר פרטי הדבר.
וזה הביאור במה שאמר אברהם אבינו, שאף שבודאי ראה את אשתו הרבה פעמים, אעפ"כ לא הכיר ביפיה כיון שהיופי לא היה חשוב בעיניו, ולכן לא שם לבו לכך. וכן משמע ממה שאמרו בגמרא (ב"ב טז, א) 'אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל', שלא אמרו לא ראה או לא חזא אלא 'לא איסתכל', דהיינו שראה אבל לא התבונן ביפיה. וכן מדוייק ברש"י שכתב 'מתוך צניעות שבשניהם', שהרי לכאורה היה צ"ל 'מתוך צניעות שבשרה'. אלא משמע שבדרך כלל היתה שרה מקפדת מאד להצניע את עצמה, וממילא לא היה אברהם יכול להסתכל בה כ"כ. ואף כשראה אותה הרי גם הוא עצמו התנהג בצניעות, ר"ל שלא היה יופיה חשוב בעיניו כלל, וממילא לא הסתכל בה כדי להתבונן ביפיה, ולא הבחין בה אלא בפנימיותה.
ובזה יכול אדם למדוד את מצבו הרוחני, איזה דברים עושים עליו רושם. למשל אם בא לסעוד אצל חבירו, באיזה דברים מבחין מיד, האם רואה את המאכלים שנמצאים על השלחן, או שרואה את הספרים שיש לחבירו בארון הספרים וכדומה. ואדם רוחני עיקר מחשבתו היא על הדברים הרוחניים.
מדריגה זו גדולה היא מאד וקשה להשיגה, והיינו שאדם יהיה שקוע כל כך ברוחניות, עד שלא יראה אלא דברים קדושים, ולא יתבונן בחיצוניות ובגשמיות, אלא בפנימיות וברוחניות.
אולם יש בזה עבודה ששייכת גם אלינו, והיינו שעלינו להשתדל לחשוב רק בדברים קדושים, כדי שלא נבוא לידי מחשבות בדברים אסורים, וכלשון הרמב"ם (סוף איסורי ביאה): 'יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר (משלי ה, ט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"'.
הנה הרמב"ם מייסד בזה שאם נהיה עסוקים בתורה כראוי, לא יהא מקום בלבנו למחשבות תאוה. אמנם ענין זה שייך רק אם האדם מרגיש שמחה ותענוג בלימוד, והעצה לזה היא לעשות סיכום של כל סוגיא שלמד, מה הם החידושים שנתחדשו לו בסוגיא ומה הם מסקנות הסוגיא. הכלל, שיהיה ברור אצלו מה שלמד, ולא שתהיה לו תערובת של ידיעות, באופן שאם ישאלוהו ימצא את עצמו שאינו יודע דבר, שמצב זה גורם שלא יתענג בלימודו, וכמש"כ הרמח"ל בהקדמה לדרך ה'. (עץ החיים)