וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

'לא גלה לו הארץ מיד וכו' ולתת לו שכר על כל דבור ודבור' (רש"י).

תימה, וכי אם יגלה לו הארץ מיד לא יקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה שילך אליה, הלוא היה צריך ללכת ממקומו עד לשם.

הגאון   רבי ברוך בער זצ"ל תירץ שאילו היה מצוּ ה אותו ללכת לארץ ישראל, היה נמצא שהציווי הוא להגיע לארץ ישראל וההליכה לשם לא היתה נחשבת אלא 'הכשר מצוה', והיה מקבל שכר על עצם 'ההליכה' ולא על כל פסיעה ופסיעה, אבל כאשר לא גילה לו זאת ממילא היתה כל פסיעה מצוה בפני עצמה.

ויש לדמות לרעיון זה מה שהיה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל מפרש לשון רש"י במשנה (סוכה כה, א) 'שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה', ופירש, שלוחי מצוה - הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה. דקשה מדוע לא פירש שהפטור הוא על לומדי תורה עצמם, ותירץ, כי בשעה שלומד תורה אינו בגדר 'עוסק במצוה' מפני שכל רגע ורגע שלומד יש לו מצוה בפני עצמה, וכשגומר רגע זה מתחיל במצות הרגע הבא אחריו, אבל כשהולך ללמוד ונמצא בדרך הליכתו אזי כל שעת ההליכה היא מצוה אחת ארוכה, וממילא נחשב אז בגדר 'עוסק במצוה' ולא המצוה עצמה.

וכמו כן הוא הענין כאן, שבאם היה הקב"ה מצוהו ללכת לארץ מסוימת, היתה כל ההליכה מצוה אחת שהיא 'להגיע' לארץ זו, אבל עכשיו שלא גילה לו המקום, היתה המצוה על כל פסיעה ופסיעה, שהרי הקב"ה לא ציוה לו 'להגיע' לאיזה מקום רק 'ללכת' ממקומו עד שיאמר לו לעמוד ולא ללכת עוד.