וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב, א).
דקדקו המפרשים, הרי סדר קיום הציווי אינו כן, אלא מקודם יוצא האדם מבית אביו וכשממשיך בדרכו הריהו יוצא גם ממקום הולדתו, וכשמרחיק עוד אזי הוא יוצא אף מארצו, ולמה הקדים הכתוב ארצו ומולדתו לפני בית אביו.
וכתב המלבי"ם בביאור הדבר, שהנה שני קשרים הינם המקשרים את האדם עם בית אביו ומשפחתו, האחד הוא הקשר הגשמי דהיינו מה שהוא שוהה במציאות בבית זה וחי בו את חייו, והשני הוא הקשר הנפשי, שבתוך לבו הוא מקושר עם אנשי ביתו ומשפחתו, וקשר זה הוא בתוקף אף כשאינו נמצא בסביבתם והולך למקום רחוק, שגם שם הריהו נשאר מקושר ומשוייך לביתו ומגוריו.
ועל זה בא הציווי לאברהם מאת ה', שלא היתה הכוונה רק על היציאה הגשמית להעתיק גופו ממקומו ומבית אביו, אלא שבנוסף להרחקה הגשמית, יש עליו להרחיק את נפשו ואת נשמתו מדעותיהם ומעלליהם של אנשי בית אביו, שהמקום גורם לאדם להימשך אחר הדעות והמידות המושרשים שם, והורה לו הקב"ה לאברהם שיתנתק לגמרי ממקומם ואף בתוככי לבו ישרש אחר כל קשר ושייכות עם בית אביו וייפרד משם פרידה גמורה ומוחלטת עד שלא ישאר אצלו שום זיכרון והשתייכות למשפחתו.
ובזה מתבאר היטיב לשון הכתוב בסדר האמור, שלכן התחיל סדר היציאה "מארצך" בראשונה, מפני שההתנתקות מן 'הארץ' שבה חי האדם היא הקלה ביותר, שלארץ שגר בה כמעט ואין לו הרגשת שייכות, וכאשר מצליח לעשות התנתקות זו, אח"כ יוכל להתנתק גם 'ממקום הולדתו'. ורק אח"כ כשכבר פעל בנפשו הרחקה וניתוק מארצו ומעירו, אז יוכל לעבוד על ההרחקה 'מבית אביו', שהוא מקושר אליו בקשר נפשי חזק, וקשה לו ביותר לנתק עצמו משם, ולכן נאמר זה באחרונה.
ובדרך זה ניחא גם מה שהקשה רש"י על הציווי "לך לך מארצך", והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן? אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך', ולפי זה אפשר שזהו פשט דבריו, שאמר לו ה' 'התרחק עוד משם' כלומר, מה שיצאת עתה מארץ מולדתך, לא די בזה שיצאת בגופך משם, אלא 'התרחק עוד משם' עליך להתרחק משם עוד ועוד בנוסף ליציאה הגופנית, 'וצא מבית אביך', שחובתך להיפרד ולשכוח אף מכל זכר לבית אביך שגרת שם, עד שלא יהא לך שום קשר נפשי עם כל העבר.
ורעיון זה הוא ע"פ יסוד דברי הבעש"ט זצ"ל המובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת חיי שרה) 'שבמקום שמחשבתו של האדם שם הוא' כלומר, שכשהאדם חושב על איזה ענין או איזה מקום מסוים, אף אם אינו נמצא שם במציאות, נחשב הדבר כאילו עומד שם ממש, ואת זה ציוה ה' לאברהם, לנתק מחשבתו לגמרי מארצו וממולדתו, שלא יהיה שום אופן או מצב שיימצא שם. ומצווהו ה' עוד מה תהא עבודתו אחר ההליכה והפרידה מבית אביו, שילך "אל הארץ אשר אראך" כלומר, שעליו להתמיד בהתנתקות זו יותר ויותר, עד אשר יזכה ויגיע אל הייעוד המקווה לבחינת "אל הארץ אשר אראך", ועבודה זו שייכת בכל עת ובכל זמן, לכל אחד ואחד מבני ישראל החפץ לעבוד את ה', שצריך לנתק עצמו מהבלי העוה"ז, ולהתאמץ ולהתייגע להתעלות עוד ועוד, עד שיזכה להגיע למדרגות גבוהות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
(משחת שמן)