וירא ד' אל אברהם. אברהם אבינו היה לו קשר כל כך אמיתי ומיוחד עם השי"ת, עד כדי כך שזכה שהשי"ת בא לבקר אותו כשהוא חולה! הוא גם זכה שהמלאכים שהגיעו אליו נקראו אנשים. ופרש"י (להלן כשהגיעו ללוט נקראו מלאכים). ד"א, אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים. עכ"ל.
וזה ג"כ נובע מרוב דבקותו וקרבתו להשי"ת, עד כדי שהקב"ה שלח לו כסדר מלאכים לעזור לו. אבל תחילת הדביקות הזאת מתחיל מידיעת אברהם אבינו והרגשתו שהוא קרוב מאוד להשי"ת (ועי' משך חכמה פרשת עקב שמפרש מצות ובו תדבק להאמין שהשם דבוק לנבראיו לדעת ולהכין להן כל צרכיהם ולהגן עליהם מהעדר העניינים הנדרשים, ויודע כל מקריהם ומצפוניהם. ויצייר האדם שהוא דבוק להשגחה העליונה מהשי"ת, ומרגיש השי"ת בענייניו יותר ממה שמרגיש האדם לעצמו, ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ האדם בעצמו עכ"ד).
ידועים דברי רבינו חיים הלוי בספרו, שחוץ מכוונת פירוש המילים בשמונה עשרה, יש עוד כוונה של עומד לפני המלך – מצוי שאדם יכוון במילים, אבל אינו שם על לבו, שיותר חשוב לכוון ולצייר על עצמו שהוא עומד לפני המלך. וזהו הסעיף הראשון בשו"ע ברמ"א שיויתי ד' לנגדי תמיד וכו'. ובביאור הגר"א שם כ' וזהו כל מעלות הצדיקים. ועי"ש שהביא ע"ז את הפסוק נח איש צדיק תמים וכו' את האלקים התהלך נח.