מצאנו בפרשה כמה שזלזלו. חתני לוט: ויהיה כמצחק בעיני חתניו. עי"ז הם נאבדו יחד עם סדום. הגר: ותיקל גבירתה בעיניה. שרה הקפידה ע"ז מאוד. יתכן שהענין בזה, כי שהגר מזלזלת בכבוד גבירתה, הרי זה זלזול בערכים שהשי"ת העמיד. כשיש זלזול בהורים ומורים, כשיש זלזול בצלם אלקים, כשהכל צחוק, ואין כבוד - זהו חורבן העולם. ובאמת מהגר יצא ישמעאל שעליו נאמר – ותרא שרה את בן הגר המצרית כו' מצחק. [ואולי לכן קראה לו – 'בן הגר'. כי משם קלקולו. ולכן אמרה לגרש את שניהם – גרש את האמה הזאת ואת בנה. (ועד"ז כ' בספורנו)]. גם אצל עשיו הקלקול הראשון הוא 'ויבז עשיו את הבכורה'. הבכורה היא הדבר הנכבד ביותר, ועשיו מבזה. עי"ז הוא איבד הכל! ולא עוד, אלא שכל זכותו בעוה"ז הוא מהכיבוד אב שזכה לכבד את אביו. אברהם אבינו ושרה אימנו, הם ההיפך הגמור מהדברים האלה. א"א מבטל א"ע והוא עומד במורא לפני צלם אלקים, עד כדי-וישתחו (לפניהם) ארצה! על שרה נאמר והנה באהל-צנועה היא-רש"י. צניעות הוא כבוד. כמש"כ כל כבודה בת מלך פנימה.
'יצחק' הוא ג"כ מלשון צחוק, אבל זה צחוק מהדברים שצריך לצחוק עליהם. כל הבלי העוה"ז למיניהם. ובאמת בנובהרדוק היו מרבים מאוד לצחוק על הקנאה, על התאוה, ועל הכבוד. כמה ריקנות יש בתאוה, וכמה טפשות בקנאה, וכמה הבל הוא הכבוד! על הצדיק נאמר ותשחק ליום אחרון. מי שצוחק כשיוצא מן העולם שלא נתפתה מכל הגלאנץ (הברק) של עוה"ז, הוא הצוחק האמיתי. יצחק לשון צחוק בעתיד (ליום אחרון)! אבל הגר, ישמעאל, ועשו צוחקים על כל היקר בהווה. השמחה חשובה מאוד בפרט בדורינו, אבל אנחנו חייבים להשמר מאוד מזלזול באנשים שהוא צחוק מרושע, וכולו חורבן. אין בו שום שמחה אמיתית, אלא שמחה מדומה. השמח באמת עם עצמו שמח גם עם אחרים. ויודע לראות בכל צלם אלקים את החשיבות המיוחדת שלו!