אני מכיר יהודי שהוא כבר בן 80 – עמו"ש, ויש לו בלי עין הרע 70 נכדים; כולם בני תורה חשובים ונפלאים, הבית שלו מלא וגדוש בנחת אמיתי; כל אחד מהם מיוחד בדרך שלו. הוא בעצמו גם כן יהודי מורם מעם ובעל מעלה. אבל יש לו קושי; לאחד מהנכדים יש איזה ענין קטן של שלום בית, ועוד א' עם עוד איזה ענין. הדברים האלה אוכלים את לב שלו, והוא נהיה חולה מזה עד כדי כך שמצבו גובל בפיקוח נפש!! מאיפה יש לאדם רשות להפקיר את חייו בגלל משהו שמעיק עליו?!!!
ראו כמה חייבים ללמוד מוסר! אדם יכול לגמור את כל הש"ס עוד פעם ועוד פעם, ולעסוק בחסדים עצומים, ולהרביץ תורה וכו' וכו', אבל אם הוא לא ילמוד מוסר הוא יכול להגיע למצב שהוא כמעט בגדר 'מאבד את עצמו לדעת'!! כל מה שאתה עושה הוא טוב אבל תמיד תוסיף מוסר כדי שתוכל להיות בשמחה, ולא לתת לדברים הצדדיים להתגבר על כל חייך ולהרוס את יופיים וטובם! כמה רחמנות על אנשים כאלה! אני מכיר עוד יהודי במצב דומה, אלא שהוא עצוב על כך שעדיין לא הספיק ללמוד לפי שאיפותיו! הוא עיוור!! הוא לא רואה כמה ברכה הקב"ה שופך עליו, ורואה רק את מה שנדמה לו שחסר לו. אבל מי שלומד מוסר, יודע לתקן את מידותיו והוא שמח בחלקו! והוא גם בוטח בד' שיעזור לו לתקן את עצמו ואת צאצאיו, ובכל אופן אינו עצוב בגלל דבר אחד כשיש לו כל כך הרבה טובה! ואין לך אדם שאינו מוקף בטובות בלי סוף – אם רק יתבונן קצת! וחז"ל חייבו הרבה יותר מזה, ואמרו : מה יאונן אדם חי:מה יתרעם על מידותיו [של ד'] וכי גבר על חטאיו? דיו חיים שנתתי לו!!!! (קידושין פ:) [ותמיד אפשר לחזור בתשובה וללמוד כפי מה שאפשר לו ולבטוח בד' שיתן לו סייעתא דשמיא, ואז ייחשב לו כאילו הספיק הכל! 'ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו!' ועי' חובת הלבבות שער התשובה פרק א', וז"ל: התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה, והשבת מה שאבד ממנה! וע"ע בלשון השערי תשובה בתחילת הספר וז"ל: כי יעזור ד' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת יחדש בקרבם רוח טהור להשיג מעלת אהבתו, עכלה"ט.]
אנשים אינם מבינים את האור הגדול של לימוד המוסר! הקב"ה רוצה יהודים שמחים. דואג, אחיתופל, ירבעם, קרח, כל אלה היו גדולים מאוד, אבל היה חסר להם שמח בחלקו ותיקון המידות! לעומתם דוד המלך היה שר בחצי השני של הלילה על החצי הראשון שזכה ללמוד בו! (בשם רבי זונדל מסלנט). כמה אנחנו צריכים להעריך את כל המתנות הגדולות שהשי"ת נותן לנו בלי הרף???!!!!! תשב לבד עם השי"ת ותגיד לפניו: "רבש"ע אני כל כך שמח עם החיים שאתה נותן לי ובאופן שאתה מסדר לי אותם!" עכשיו אתה יהודי אמיתי! רבש"ע, אני אוהב את המצב שלי – את החלקים שאני מבין שהם טובים, וגם מה שאני לא מבין!"; זהו קודש קדשים! זה הראשית שלך – ראשית חכמה יראת השם! "אבי שבשמים, כל מה שאתה עושה איתי – אני אוהב! אני יודע שכל מה שאתה עושה הוא רק לטובתי! אני מאמין בך באמת!!" הצלחות הם דברים טובים, אבל הם לא מתקרבים לאמונה, בטחון ושמח בחלקו! ועי' בספר 'אבן שלמה (מתלמיד הגר"א, פרק ג', אות ב') וז"ל: ומי שליבו טוב במדת הבטחון ... הוא יותר טוב ממי שמחוסר בטחון – שעי"ז בא לידי קנאה ושנאה, אע"פ שעוסק בתורה ובגמ"ח, שכל זה אינו אלא לעשות לו שם. ע"כ, והוא מיוסד על הגמ' ביומא ט: שדור בית ראשון היו יותר טובים משל בית שני אע"פ שאלה עסקו בתורה וגמ"ח, עי"ש בהערות.