וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' (יב, ד)
כ"ק אאמו"ר זצללה"ה עמד בזה (והיא קושיית המפרשים, אלשיך, אור החיים) דלכאורה אמרו 'כאשר דבר אליו ה'' הוא למותר, שהרי קדם לכן כבר נאמר "ויאמר ה' אל אברהם לך לך", ודי היה לומר "וילך אברם" ותו לא, וכבר ידענו שה' יתברך צוה אותו ללכת. עוד יש לדקדק, למה נכתב כאן הלשון 'כאשר דבר', הלא נודע ש'דבור' הוא לשון קשה (מכות יא, א), וכיון שכאן ההליכה היא לטובתו, כְּאָמְרָם ז"ל 'לך לך להנאתך ולטובתך', מדוע נאמר כאן לשון קשה.
ונקדים, דהנה כ"ק זקני הרה"ק משידלובצא זצללה"ה פירש הכתוב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז), דכוונת הכתוב היא, שכשם שענין זה ש'השמים שמים לה'' הוא ודאי וברור, כן גם 'והארץ נתן לבני אדם' היינו שנתן לבני אדם העבודה לעשות גם מהארץ בחינת שמים, עד כאן תורף דבריו, וצריכים להבין כוונת דבריו הקדושים.
קיום המצוות באמונה תמימה ובשמחה
ואפשר לומר בזה, כי זה כלל גדול בעבודת ה', אשר בעת שאיש ישראל זוכה לעסק בתורה ובמצוות, צריך לכוין ללמד או לעשות המצוה, אך ורק למען אשר ציווי ה' כך הוא, ולא מחמת ענינים וכוונות אחרות. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, סו) "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", פירוש דבזמן הלמוד של עניני המצוות, אז אני רשאי לחקר טעם וסברת המצוות, בחינת 'טוב טעם ודעת', אבל "כי במצותיך האמנתי", היינו בשעה שאני בא לעצם עשיית המצוות, אז אני מקיימן אך ורק בדרך אמונה פשוטה, רק משום שהם 'מצותיך', היינו מחמת שכך אמרת וצוית לעשות.
עוד כלל ישנו בדרך העבודה, להיות איש ישראל שומר ומצפה ושמח מתי תבא לידו מצוה ויקיימנה. כאשר פירש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הפסוק הנזכר לעיל, "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", שאברהם אבינו עליו השלום מיד בשמעו את צווי ה' ללכת, התעוררה בו תשוקה עצומה לקים המצוה.
והנה כ"ק זקני מלֶענטשְׁנָא זצללה"ה פירש הפסוק (בראשית כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים", דלכאורה מהו שאמר 'שמונת' ולא 'שמונה' ימים. ופירש בזה, שאברהם אבינו עליו השלום בזמן ששמע מפי הקדוש ברוך הוא הציווי למול את יצחק בנו, מיד התעורר בחשק גדול ובהתלהבות לעשות את המצוה, וכבר השתוקק וחכה בכליון עינים ליום השמיני, וכמו שֶׁיָּדוּעַ על הרה"ק הַקְּדֻשַּׁת־לֵוִי זצללה"ה, שבליל חג הסכות היה נעור כל הלילה, ושאג כארי ורקד ושמח וצפה מי יתן ויגיע הזמן שיוכל כבר לטל הלולב והאתרוג לידו ולברך עליהם, ועל כן נחשבו לו כל השמונה ימים כאלו קיּם המצוה בפעל, וזהו כוונת הכתוב "וימל וגו' בן שמונת ימים", היינו שנחשב לו כאלו מל אותו כל שמונת ימים.
ויש לומר דזו היא גם כן כוונת הכתוב כאן, "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", שבא הכתוב ללמדנו על חמדת ותשוקת המצוה שהיתה לאברהם אבינו עליו השלום, שתכף ומיד כאשר שמע צווי ה' יתברך "לך לך", נתעורר בחשק ורצון גדול לקים המצוה, ועל ידי תשוקתו העצומה, נחשב לו מיד כאלו קים כבר המצוה. וזהו "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", היינו שהיה חשוב ומרצה לפני הקדוש ברוך הוא כאלו מיד כאשר דבר אליו כבר הלך אברהם אבינו עליו השלום, עד כאן דברי קדשו.
בכל דבר צריך לכוין לשם שמים
עוד יש לפרש הכתוב, על פי מה שכתב בספר הקדוש ישמח ישראל (לך אות א), דהנה נודע (עיין בראשית רבה לט, ח-י, ועיין עוד ברמב"ן ז"ל בראשית יב, א) שאברהם אבינו עליו השלום השתוקק לבוא לארץ ישראל עוד קדם שצוה לו השם יתברך ללכת שמה, וגם לולי שצוהו ה' יתברך ללכת לשם היה הולך מעצמו אל הארץ. אבל מאז ששמע מפי ה' יתברך שמצוהו ללכת, אזי הלך אך ורק מחמת צווי ה' ולא מחמת חשקו ורצונו הקדום. וזהו "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", היינו שהלך מחמת צווי ה', ולא מחמת רצונו כלל, עד כאן דברי קדשו. והוא על דרך העבודה שהזכרנו לעיל, שבכל דבר ודבר שעושה איש ישראל, גם דבר שיש בו צרכו והנאתו, צריך לעשותו אך ורק לשם עשית רצון קונו, ומחמת מצות ה' אשר בו.
ויש לומר, שהן הן כוונת הדברים במאמר כ"ק זקני זצללה"ה הנזכר, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם על מנת שיעשו גם מהארץ בחינת שמים, היינו שעל ידי שנכוין בכל מעשינו לעשותם רק עבור עשית רצון השם יתברך, אזי ממילא אפלו בעת אשר אנו עוסקים בעניני העולם כאכילה ושתיה וכיוצא בזה, גם הם נחשבים כקיום מצות ה'. וזהו כוונת דבריו הקדושים, שהארץ מתעלית לבחינת שמים, היינו שעניני הארציות כיון שהם נעשים מחמת רצון ה', אם כן אין הבדל ביניהם ובין עניני רוחניות שהם בחינת השמים שמים לה' בעצמותם.
וכמו ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה שספר, שאחר שנפטר הרה"ק רבי מאיר מאפטא זצללה"ה [בעל 'אור לשמים'], באו כמה מחסידיו אל כ"ק זקני זצללה"ה משידלובצה. והנה ידוע שדרכו בקדש של זקני זצ"ל היתה להתנהג בפשטות בעריכת השלחן בשבת קדש, שהיה מאכיל לילדיו מאכלי שבת. והחסידים האלו בראותם כן, נצטערו על כך וחשבו לאמר, שבאם היו כעת באפטא בודאי היו מתפללים כעת בדבקות. מיד נענה ואמר זקני זצ"ל, כי כל מה שעושה איש ישראל צריך לעשות בשם כל ישראל, נמצא דבאפטא שמתפללים כעת, הוא בשם כל ישראל, וכאן שאוכלים כעת סעודת שבת, הוא גם כן בשם כל ישראל, נמצא דבאמת גם בשידלובצה מתפללים כעת, וגם באפטא אוכלים כעת מאכלי שבת קודש. ולפי דרכינו נלמוד מדבריו, שעניני אכילה כשהם נעשים לשם שמים, הם גם כן עבודת השם, דגמת תורה ותפלה שהם בחינת שמים.
למענך אלקים חיים
ומדי דברי בו אזכרנו עוד, מה שאמר לנו כ"ק אאמו"ר זצללה"ה לפני התקיעות, משמו של כ"ק אביו הרה"ק רבי ירחמיאל צבי משדליץ זצללה"ה, על תפלת "זכרנו לחיים וכו' למענך אלוקים חיים", דמה שישראל עם קדש מבקשים עניני גשמיות כמו פרנסה ובנים וכדומה, הכל הוא לצרך גבוה, בכדי שנוכל לחנך הבנים ולעסק בצדקה ומצות שבת וכדומה. וזהו 'זכרנו לחיים' וכו', מחמת שכל ענין החיים הגשמיים שלנו הוא רק 'למענך אלקים חיים', שכל מה שחי איש ישראל הכל הוא למען ה'.
ולכל הפחות, כל יהודי צריך לדעת ממדרגה זו שכל הנהגותיו יהיו למענו יתברך, מחמת שכן צוה הבורא, ולרצות ולחשק להגיע למדרגה זו.
ובזה יובן מה שהקשינו, מדוע נאמר כאן לשון כאשר 'דבר' שהוא לשון קשה. והוא מכיון שנתבאר שאברהם אבינו עליו השלום הלך רק מחמת צווי ה', שלא מחמת רצונו כלל, היה אצלו צווי ההליכה כבחינת דבור קשה, וכדבר שלא היה רצונו לזה כלל.
ובדרך זה יתרץ גם מה שהקשו (תולדות יצחק לר"י קארו, ועיין בפנים יפות) על רש"י ז"ל, במה שפירש 'לך לך להנאתך ולטובתך', דאם כן מדוע נחשב זה לאחד מהנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו עליו השלום, הלא אחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שכר רב עבור הליכתו זו, שוב אין זה נסיון. ועל פי האמור מיושב, כיון שאברהם אבינו עליו השלום הלך אל ארץ ישראל רק מחמת רצון ה', שלא מחמת הנאתו וטובתו כלל, וזה גופא היה הנסיון הגדול, שהיה בידו לילך עבור ההבטחה של 'להנאתך ולטובתך', והוא עזב כל החשבונות והלך רק עבור קיום רצון בוראו.
דרכם של צדיקים למסור נפשם לבורא יתברך
וזה היה דרכם של צדיקים למסר תמיד את נפשם להבורא יתברך, ורצונם והנאת עצמם לא היה נחשב בעיניהם לכלום, וכמו שמספרים על כ"ק זקני זצללה"ה משדליץ שעבד את עבודת הימים־נוראים במסירות נפש ממש, עד שנחלה, ומיד אחר ימי החג עלתה נשמתו בסערה השמימה.
וזהו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק (במדבר כז, טז) "יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר", מלמד שבחם של צדיקים, בשעה שנפטרים מן העולם מניחים צרכי עצמם ועוסקים בצרכי צבור, היינו שדואגים לשלום בני ישראל, ולא לצרכי עצמם והנאתם כלל, שאין זה נחשב אצלם לכלום כנזכר לעיל. יהי רצון שתגן זכותם עלינו, וימהרו ויחישו את הגאלה, אמן:
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' (יב, ד). ויש להקשות, מה היה צריך לומר 'כאשר דבר אליו ה'', הלא כבר ידענו שצוה לו השם יתברך "לך לך מארצך". ועוד יש לדקדק הלשון 'כאשר דבר', והנה דבור הוא לשון קשה, והלא השם יתברך אמר לו לך לך להנאתך ולטובתך וכו', ואם כן מדוע נחשב זאת לדבור קשה.
העיקר הוא ראשית הרצון שיהיה לשם שמים
ונקדים, דהנה איתא בספר דברי בינה (לפסח ד"ה כל הבכור) משמו של אביו הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצא זצללה"ה, כי בשמים בוחנים ורואים העקר את ראשית הרצון של איש ישראל להשם יתברך, ושוב אפלו שנתקלקל חס ושלום הענין אחר כך ולא נגמרה מחשבתו כדבעי, אף על פי כן כיון שראשית הרצון היתה רצויה, חביב זאת לפני השם יתברך. ונקט לדוגמא, מה שנוהגים ישראל לקבץ עצמם בעת שלש סעודות וכדומה, אף על פי שלפעמים לבסוף יוצא מזה ריב ומדון, מכל מקום בשמים מסתכלים על ראשית הכוונה שהיתה לטובה, ונחשב זה בשמים לטוב, עד כאן דברי קדשו. ובאמת צריכים להבין דבריו הקדושים, הרי אמרו חז"ל, לא המדרש עקר אלא המעשה (אבות א, יז), ואם כן באם חס ושלום הסוף לא היה כדבעי, מדוע באמת נחשב לטוב.
והנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה, באר הפסוק "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", על פי מה שכתוב בתולדות אדם בשם הרה"ק מלֶענטשְׁנָא על הפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים", למה נאמר 'שמונת' ולא 'שמונה' ימים, אלא היות שאברהם אבינו בזמן ששמע מהקדוש ברוך הוא למול את בנו, מיד חשק בחשק גדול וחכה כבר בכליון עינים שיבוא יום השמיני לקים המצוה, על כן מעלה עליו הכתוב כאלו שמיד קים מצות המילה כל שמונת הימים, וזהו 'וימל שמונת ימים' כאלו שכל שמונת ימים קים מצות מילה. וזה גם הבאור כאן, "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", שמיד כאשר שמע את צווי ה' ללכת נתעורר בחשק גדול ובהתלהבות לקים המצוה, ונחשב לו מיד כאלו כבר קים המצוה, עד כאן דברי קדשו.
גם לאחר כל השגותיו של אברהם אבינו עבד את השי"ת בתמימות לשם שמים
ואפשר לומר עוד בתוספת באור, כי ידוע אשר התכלית בעבודת ה' הוא לעבד את הבורא בלי שום תקות תשלום גמול, ואפלו בלי השגות גדולות. וכמובא שאמר פעם הבעל שם טוב, אני מניח את כל השגותי, ואני רוצה לעבד ה' כמו יהודי פשוט. והבאור בזה הוא, כי יהודי פשוט שאין לו הבנה ובהירות וחיות בעבודת ה', ועם כל זאת הוא עובד את ה' בתמימות, חשוב זאת מאד בשמים.
ובזה יש לומר פירוש הכתוב "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", כי בזמן שהקדוש ברוך הוא צוה לו על המצוה, עדין לא היו לו השגות גדולות והרגשת חיות בהמצוה, כיון שהסדר הוא, שהחיות והדבקות בא רק בזמן עשית המצוה בפעל, אשר אז ממשיכים כונת המצוה והרגשת חיות והשגות. וזה מה שאמר הכתוב "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", היינו שאף בעת שקים אברהם אבינו את מצות ההליכה בפעל, ואז כבר זכה להשגות ומדרגות, מכל מקום עשה אותה ממש באותה השגה שהיתה לו בעת אשר דבר אליו ה', שאז היה עדין בלא השגה והרגשת חיות, ואז היתה כונתו לעשות רק על מנת לעשות רצון ה', שזהו תכלית הנרצה בעבודת ה', כנזכר.
ובזה יובן גם הלשון 'כאשר דבר', היינו דאחר כל ההשגות והכונות אשר היה לאברהם אבינו עליו השלום בעשית המצוה, אף על פי כן השתדל להיות עקר כונתו בקיום המצוה בבחינת דבור קשה, כאלו אין לו שום טעם והשגות במצוה, ושיהיה אך ורק למען כבוד ה'.
וכמו כן מצינו באברהם אבינו עליו השלום בענין האמונה. דהנה על הכתוב (בראשית טו, ו) "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", הקשה הרמב"ן ז"ל, למה זה לצדקה יחשב, דהרי כל אחד מחיב להאמין בה', ומה צדקה וזכות גדולה היה בזה. אך יש לומר על פי המבאר בספרים הקדושים (עיין בשל"ה ריש עשרה מאמרות באריכות, ובמעין גנים מהבני יששכר פרק ב אות ה) דישנם שני דרכים באמונת ה', האחת היא בחינת "דע את אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים כח, ט), אמונה פשוטה, אשר באה במסרת אבות, בלי שום חקירה, רק מה שקבלנו מאבותינו. ויש דרך אחר גבוה מזה, בחינת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ, כו), אמונה שבאה בכח חקירה והתבוננות. והנה אברהם אבינו עליו השלום השיג אמונה בכח חקירה, אך מכל מקום עזב את כל ההשגות והמדרגות והאמין בה' באמונה פשוטה. וזהו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", היינו שהחשיב לו ה' לצדקה, את הענין הזה, שאף על פי שהיו לו השגות גדולות באמונה, עזב את הכל והאמין בהשם יתברך באמונה פשוטה.
ויש לומר שזאת היא כונת כ"ק זקני משידלובצה במה שאמר שמחשיבים בשמים לפי המחשבה שבתחלת המצוה, והוא מחמת שאז המחשבה פשוטה וטהורה בלי שום השגות, וכל כונתו בעשית המצוה הוא אך ורק למען כבוד שמו יתברך. ועל כן אף על פי שאחר כך מתקלקל הדבר, עם כל זאת בשמים רואים העקר בזה, ומקבלים התחלת הרצון הטוב לרצון לפני אדון כל. [ומה שאמרו 'לא המדרש עקר אלא המעשה', היינו כלפי מי שאינו רוצה לקים למעשה אלא רק ללמד בלבד. אך מצד עצם קיום המצוה, עקר חשיבותה היא המחשבה הטהורה שבתחלת המצוה, ולכן גם אם לא זכה לקיימה, יש לזה חשיבות גדולה בשמים].
הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרנו, שנזכה לעשות את כל המצוות מתוך תמימות ואמונה פשוטה, וזכות רבותינו הקדושים שהיום חל יומא דהלולא שלהם, יגן עלינו עד ביאת גואל צדק אמן.