פט"ו ה"א
נאמנות אשה שמת בעלה, האשה שהלכה עם בעלה למדה"י ושלום בינו לבינה ושלום בעולם שאין מלחמה, נאמנת שמת בעלה ותתיבם, אבל אינה נאמנת כשאין שלום ביניהם דיש לחוש לקטטה, או כשאין שלום בעולם ויש מלחמה דחוששת שמת, ולר' יהודה נאמנת רק אם באה בוכה ובגדיה קרועים אבל אמרו לר"י וכי אם תבוא זו בוכה וזו אינה בוכה נימא דזו נאמנת וזו אינה נאמנת ועוד שמא בוכה מחמת שמת בנה.
הטעם דנאמנת אשה כנגד חזקת אשת איש אף דבעלמא אין אשה כהוחזקה ע"י עדים בא"א, מ"מ נאמנת דחוששת שיבוא בעלה ויכחיש, אבל אינה נאמנת לומר דמת יבמה [וכן שמתה אחותה ליכנס במקומה], דשאני בעלה שנשאת לו מדעתה, משא"כ יבמה שנפלה לו בע"כ, אבל הק' האם הנשאת בע"כ קטנה ע"י אביה לא תהא נאמנת.
אשה נאמנת על בעלה אף למשנה שאין ע"א נאמן, דשאני אשה שאינה חשודה לקלקל עצמה.
ע"א נאמן אף בשעת מלחמה, כדמצינו שהתיר רבי ע"א בשעת מלחמה, וכשאמר העד שרק חשב כן מחמת המלחמה, אמרו דרק אלו שנשאו לא יצאו, ואלו שלא נשאו לא ינשאו.
פא ר' יוסי דריש מדרש כתובה, דאם נהגו לכתוב כתובה מלוה פי' מה שאשה מכניסה לבעלה דומיא דשטר מלוהגובה את הכל, ואם כופלים גובה מחצה ממה שכתוב.
ר"א אמר דאין אדם רשאי לקנות בהמה חיה ועוף אא"כ יש לו מנין לזון שכך כתבו בשטר מכירה, וצ"ע וכי קונים בהמה בשטר ועוד למי מתחייב, [א.ה. עי' קה"ע דגריס בד' ר"א דדריש לשון כתובה, ופי' דכיון דהתחייב לזון את אשתו, אין ליקח בהמה חיה ועוף שצריכים מזונות, אא"כ יש לו מנין לזון את אשתו].
ר' יהושע בן קרחה דרש לשון השטר, דלא יקח המלוה משכון יותר מהחוב, דהלוה שרוצה ליקח המשכון מהמלוה לזמן מרובה כותב שטר אחריות על המשכון ולכך לא יגבה יותר מחובו, ואף דאפשר לפרש השטר שמקבל אחריות רק על החוב, מ"מ דרש לשון השטר.
מזון האשה והבנות ממטלטלין, רב חונה מתחילה דריש לשון השטר דבנות ניזונות ממטלטלין, אבל לשמואל אין הבנות ניזונות ממטלטלין כדתניא דניזונות ממקרקעי ולא ממטלטלין, וכדתניא דלרבי גובין למזון האשה והבנות אף מנכסים שאין להם אחריות וכר"ה, ולרשב"א שיש להם אחריות מוציאים בנים מבנים ובנות מבנות לירש בשוה, ובנים מבנות אם תפסו יותר ממה שצריכים ובנות מבנים למזונותיהם, אבל נכסים שאין להם אחריות גובין בנים מבנות ולא בנות מבנים שאין ניזונות ממטלטלין, אבל חזר בו ר' חונה דשאני ירושה דאו' ממזון הבנות דרבנן, ואי"ל דנח' במזון הבנות דומיא דכתובת בנין דכרין, כיון דאף כתובת אמן נגבית ממקרקעי.
הזריז נשכר, יורד לנכסי אשתו ותולש פירות אף שנתן דעתו לגרשה, וכן היורד לנכסי שבויין תולש מהקרקע אף ששמע שממשמשין ובאים פי' שמורידין יורש לנכסי שבוי שיאכל פירות דניח"ל שיאכל שלא תוכחש הקרקע, וי"א שנוטל כאריס למחצה שליש או רביע, אבל אין מורידין אריס בעלמא דיכחיש הקרקע לפי שימהר להוציא פירות.
נכסי שבויים נטושין ורטושין, לת"ק, שבויין שהלך א' מהמורישין למדה"י ושמע שמת ע"י קול או ע"א אבל לא עדות ברורה ויורד לנחלה, נטושין שהלך א' מהמורישין ולא שמע כלום, מוציאין מידו דכיון שלא שמעו שמת חייש' שיפסיד [דאינו מחשב שתבוא לידו], ולרשב"ג נטושין כשבויין, אבל רטושין שהיה המוריש כאן ואין ידוע היכן הוא, מוציאין מידו, דכיון שיצא לדעת היה מצוהו, אבל בנטושין יצא שלא לדעת ואם היה יוצא לדעת תלינן שהיה מצוה.
אין מורידין קרוב למטלטלין ואפי' רטושין אבל מעמידין בי"ד לשומרן עבור בעליהן, וקמה העומדת להקצר, וענבים להיבצר, וכן דקל שאי"צ הרכבה ומוציא פירות לבד חשיב מטלטלין.
פ אשה ששינתה כדי שיאמינו לה, היתה מלחמה בצפון ובאה מדרום נאמנת, ואם באה מהדרום ואמרה שבאה מהצפון נאמנת, דאמרי' שאומרת שבאה מהצפון כדי שיאמינו לה, ואם אמרה שמת במיטתו וידעי' שהלך למלחמה אינה נאמנת דאמרי' שאומרת כן כדי שיאמינו לה.
קטטה בין האיש לאשתו שאינה נאמנת, י"א דהאומרת לא קדשתני ולא גרשתני אי"ז קטטה אף שנראה שרוצה לישמט ממנו מ"מ אמרי' דמתוך צער אומרת כן, אלא באומרת קדשתני וגרשתני ולא נתן כתובהואינה נאמנת, [וכ"ה בשו"עיז' בשם י"א], וכן אינה נאמנת שמת בעלה, אבל האומרת שמת בעלי ותובעת כתובה ודאי אינה נאמנת כמבואר בבבלי, וי"א אפי' בפחות מכך שתובעת להתגרש.
פט"ו ה"ב
האם נאמנת דוקא בשעת הקציר, ובבבליהגי'במתני' דנאמנת דוקא באותה מדינה, אבל במדינה אחרת סבורה שאין דרך שיבוא משם, אבל בירו' הגי' מתחילה אמרו ב"ה דדוקא בשעת הקציר נאמנת אשה על בעלה, אבל חזרו ב"ה להורות כב"ש דנאמנת כל השנה דאמרו להם ב"ש הלא כל השנה היא שעת הקציר דאחר קציר שעורים חיטים ואח"כ בציר ענבים ואח"כ מסיק זיתים.
הטעם בקציר, דבזמן זה השמש קופחת בראש האדם, כדכ' בבן השונמית 'ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי ויאמר אל הנער שאהו אל אמו' וגו', וי"א דשכיחי נחשים. עוד כ' 'סכותה לראשי ביום נשק' הגנת על ראשי ביום שהקיץ נושק את החורף, א"נ נשק היינו נשקו של גוג, א"נ ביום שב' עולמות נושקות זה את זה העולם יוצא והעולם נכנס.
פט"ו ה"ד
פט"ו ה"ג
האומרת שמת בעלה נאמנת אף ליטול כתובתה, מתחילה פב נשים שאינן נאמנות על מיתת בעלה, הנה כל הנשים נאמנות להעיד על בעלה שמת, מלבד חמותה, בת חמותה, צרתה, ויבמתה אשת אח בעלה,ובת בעלהדכל הני חזקתן שונאות זו את זו שחשודות להכשילה, [בבבלי מבואר דשונאות בגלל סיבה כגון שלא רוצות שיכלו חלקם, אבל בירו' מבואר דשונאות בלא סיבה, אלא משום קינאה,] וכן אין היא נאמנת עליהן, וכן בן חמותה. ילה"ס האם בן חמותה כבת חמותה, והאם בן בעלה כבת בעלה, והאם צרתה אפי' נשואה לאחר אחר שנתגרשה האם עדיין שונאתה, והאם יבמתה אינה נאמנת אפי' אחותה, והוכיחו דשאני זכר מנקבה דתניא דאין אשה נאמנת שמת יבמה, ואין נאמנת על אחותה שמתה בשביל ליכנס במקומה ואין האיש נאמן שמת אחיוכדי לייבםאשתו, ואינו נאמן לומר מתהאשתו לישא אחותו וה"מ כשאין לה בנים, אבל אם יש לה בנים נאמן וש"מ דשאני זכר מנקבה, ולא אסרי' בן חמותה ובן בעלה,[א.ה. אבל ילה"ס בצרתה נשואה, וצרתה אחותה].
ה' נשים הנ"ל נאמנות בגיטין, ה' נשים הפסולות למיתה, כשרות להביא גיטה, והא דלא חייש' שרוצות להכשילה ולהתירה לשוקדאמרו על הא דהק' דלא מהני תקנת פ"נ ופ"נ, דאכתי מנין ידעו שלא החתים עדים פסולים, ואמרו דלא חששו להכשילה בידי שמים שתנשא באיסור [מחמת פסול הגט],אלא רק בידי אדם לערער שתצא לאחר שתנשא, וכיון דלא יקבלו לערערו יחתים עדים כשרים.
הכחשת עדות על מיתת הבעל, ע"א אומר מת ונשאת וע"א אחר אומר לא מת לא תצא, לר' מנחם ב"ר יוסי ה"מ בהכחיש אחר שנשאת, אבל קודם שנשאת ונשאת תצא, ולחכמים אף קודם שנשאת אם נשאת לא תצא.
ב' עדים הכחישו לע"א ואמרו שלא מתאע"פ שנשאת תצא, ב' עדים מת וע"א לא מת, אע"פ שלא נשאת תנשא.
נשאת ע"פ שנים ואח"כ בא הבעל, לא תצא מהיתרה דאמרי' שאי"ז בעלה, ותמה ר"ש ב"י האם גם אדם מסויים מפורסם והכל מכירים אותו,אבל אמרו לו דיש אנשים הדומים לאדם זה, וכשבא מקרה זה לפני רב לחש אבא בר בא לבעלה השנישיתן
אמרו ב"ה שאינה נאמנת והא דהתירו איסור ערוה ולא התירו ממון הקל דמצינו שאינה מורידה את האחים לירושה, אבל חזרו ב"ה כב"ש דדרשי' לשון הכתובה 'שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב לך', וילה"ס האם בנות נכנסות למזונות על פיה פי' דילה"ס האם דרשי' אף לתנאי כתובה, [כ"פ הראשונים], ועוד דלא כתוב בלשון השטר שיזונו משעה שתנשא לאחר.
מדרש כתובה התבאר דב"ש וב"ה דרשו לשון כתובה, וכן הלל הזקן דרש לשון הדיוט פי' אף לשון שטר שאינו כתובה, הנה בראשונים ב"מ קד. התק' הלא ודאי דאזלי' אחר הכתוב בשטר, וי"מ דאפי' אי לא כתיב כמו שכתוב, וי"מ שיש ליתן כוונה אחרת בשטר ואפ"ה הולכים אחר הכתוב ככתבו וכלשונו, וכן יתבאר בהמשך הסוגיא, שבאלכסנדריה היה א' מקדש אשה וחבירו חוטפה מהשוק ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים, והראה הלל הזקן כתובת אמןשהיו כותבין ביום האירוסין, וי"מ ביום הנשואין שכתוב בה לכשתכנסי לביתי תהויין לי לאינתו כדת משה ויהודאי פי' ולא יחול הקידושין אא"כ תכנס לביתו, והלא לא נכנסה לביתו.
ראב"ע דריש מדרש כתובה דהנה תקנו שאם מתה אשה בחיי בעלה ירשו בניה אתכתובתה ונכסיה יותר משאר האחים [בני האב מאשה אחרת], ותקנו שהבנות יזונוואין הבנות יורשות אלא לאחר מיתת אביהם דומיא דירושת הבנים.
ר"מ דריש לשון שטר, דהמקבל שדה מחברו למחצה שליש או רביע והובירה, רואים כמה היתה ראויה לעשות ומשלם, לפי שכותב לו 'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא'.
ר' יהודה דריש לשון שטר, דמביא אדם קרבנות אשתו אפי' אכלה חלב ואפי' חיללה שבת ומשמע דנדרים ונדבות פטור וכ"כ רש"י ותוס מסברא, אבל רבנן בספרי פליגי דרק קרבן המכשיר אותה לו, ולאחר שגירשה פטור דכותבת לו בשובר שאין לו עוד אחריות עליה הנה אדם חייב בקרבנות אשתו ודרשי' בספרי מקרא, ובתוספתא כתובות פ"ד משמע דהוא מתנאי בי"ד וכ"מ בראשונים, אבל מבואר בתוס' דאפי' על קרבנותיה שקודם הנישואין, ובתיו"ט תמה על תוס' מנין משמע כן בשטר, ושמא י"ל משום דחיובו שלזמןנישואין מפורש בקרא, ואתי שטר לתוספת.
וי"מ דכיון דהוי תרתי דסתרי דא' מהם עשה ודאי איסור, ועוד שהרי נאמנת לעצמה.
גט מספק, ומחוהו תלמידי דרב, ואמר אבא בר בא דהשוט והספסל שהכוהו עליו ישרפו, וי"א דלא נשרפו אלא אבא בר בא לקה, אבל ר' אימי אמר לבא לישאנה שידע שבניו יהיו ממזריםכלפי שמים, וקלסו ר"ז שהעמיד הדין על בוריו.
הטעם שאינה נאמנת על צרתה, דחשודה לקלקל עצמה בשביל צרתה, וכיון שאינה נאמנת על חברתה אומרת אמת, אבל אם יאמינו כלפי חברתה שוב תהא חשודה ולפי"ז הא דמתיר ר"טכ' תוס' קיח. דמותרת רק בתרומה דרבנן, אבל אפש"ל בדעת ר"ט דיש רשות וכח לחכמים לקבוע שתהא העדות כלפי אשה זו ולא כלפי השניה, כפי כל דיני עדות שאנו מתנהלים על פיה, וכשפסלה התורה לעדות אין לנו מורה על אמיתות הענין ונשאר בלתי ידיעה, [חזו"א].
פט"ו ה"ה
ב' צרות המכחישות, א' מת וא' נהרג, לר"מ הואיל ומכחישות לא ינשאו, ולר"י ור"ש ינשאו דשתיהם אומרות שאינו קיים, ואף דעדים המכחישים בכה"ג לא תנשא שאני צרות דהלא אין צרה נאמנת על צרתה ואינה עדות כלל דשייכא בה הכחשה.
א' מת וא' לא מת, האומרת מת תנשא, והאומרת לא מת לא תנשא, י"א דאף לר"מ האומרת מת תנשא דשאני האומרת לא מת שאין דבריה כלום, וי"א דפליג ר"מ והואיל ומכחישות לא ינשאו.
פט"ו ה"ח
עדות אשה על בעלה וחמיה, [ואיירי שהלך חמיה עמהם], נאמנת על בעלה ואין נאמנת על חמיה, דאין האשה נאמנת על ה' נשים שאין נאמנות עליה, לר"ט חמותה לא תנשא ומותרת בתרומה, ולר"ע אסורה להנשא ובתרומה.
פט"ו ה"ט
פד קידש א' מה' נשים ולא ידוע מי קידש, וכאו"א אומרת
פג עדים המכחישים בנזירות, ב' מעידים שנזר שתים, וב'
שנתקדשה, נותן ה' גיטין, לר"ט אף מניח כתובה ביניהם ומסתלקואף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף, כיון שיודע שא' מהם משקר ל"א ברי עדיף, אבל יש לעי' מ"ט חייב להניח ביניהם הלא אין הדבר ברור, וכ' האחרונים דהיכא שהדבר בעין יש חיוב השבה, אבל צ"ע בזה דמתני' איירי גם בכתובה, ולר"ע נותן כתובה לכאו"א דברי עדיף ואיכא בגמ' מ"ד דאף שמא ושמא חייב משום קנס, וכן גזל א' מה' בנ"א ולא ידוע ממי גזל, וכאו"א אומר שממנו גזל, לר"ט מניח גזילה ביניהן, ולר"ע משלם לכאו"א.
אופנים דלכו"ע מחזיר, הנה תנן בב"מ האומר לב' שלא יודע ממי גזל או שלא יודע אביו של מי מהם הפקיד אצלו מנה, נותן לזה ולזה, ואמר ר' אסי דאתיא רק כר"ע, אבל אמרו דאיירי בבא לצאת ידי שמים, א"נ שאני כשיש עדים שיודעים שגזל, רק לא יודעים ממי, א"נ שאני שותקין ממדברים דכיון שתובעין אותו ברי ושמא ברי עדיף, א"נ אמר רב דשאני נשבע לשקר דמשלם קרן וחומש כדין הנשבע לשקר בגזל ופקדון, דאין מתכפר לו עד שישיב אבל הק' ר' יוחנן דא"כ היה לו ליתן לשליח בי"ד ואי"צ ליתן לכל אחד, דנח' רב ור' יוחנן בדין שליח בי"ד לר' יוחנן מתמנה ע"י הגזלן, ולרב דוקא הנגזל יכול למנות לשליח בי"ד, ולא הגזלן, וכן אמר רשב"א, ואילה"ק לרב דמתני בתוספתא על מתני' דב"מ דאם לאו שאינו רוצה לשלם, דלכאו' אם לאו היינו היה לו לשתוק ולא להודות, ואי איירי בנשבע הלא חייב להודות כדי שיתכפר לו, אבל י"ל דהיה לו לשתוק ולא להשבע.
אף ר' אסי דאוקי למתני' דב"מ כר"ע, מ"מ בפקדון, מודה דהשותק מרויח כדתנן ב' שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים, ולא ידוע מי הפקיד יותר, זה וזה נוטלים מנה, ומנה שלישי יהא מונח עד שיבוא אליהו, וכן מודה ר' אסי דבפקדון המודה מפסיד כדתנן בב"מ במתני' הנ"ל.
מעידים על חמש, לב"ש נחלקה העדות ואין כלל נזירות [וכגון שאומר איני יודע או מכחיש שניהם], ולב"ה יש בכלל חמש שתים, לרב מח' ב"ש וב"ה בכלל פי' שמכחישים האם אמר 'הריני נזיר ב"פ', וס"ל לב"ש כיון דהוי עדות מוכחשת אע"פ דאחת אומרת אמת מ"מ הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול [כן משמע בתוס', אבל במאירי סנהדרין מא. משמע דלאחר כדי דיבור ל"ה עדות אחת, ואף דיש עדות א' אמת, מ"מ ס"ל לב"ש דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ובדעת ב"ה צ"ע,] אבל בפרט הריני נזיר א' ב' והריני נזיר ג' ד' ה' לכו"ע יש בכלל חמש שתים, דס"ל הכחיש עדות בתוך עדות פי' בכלל שלא סותרים בעיקר העדות אלא בתוך דברי העדות, לא בטלה העדות והיינו דס"ל כב"ה, ולר' יוחנן מח' ב"ש וב"ה בפרט, אבל בכלל לכו"ע נחלקה העדות, דס"ל הכחיש עדות בתוך עדות פי' בכללבטלה עדות, אבל לאחר עדות פי' בפרט שלא נח' על ב' נזירויותבין לרב ובין לר' יוחנן אליבא דב"ה לא בטלה עדות [א.ה. ביאור הסוגיא ע"פ המתבאר בביאור הגרח"ק, כיון דצ"ל בד"ה רבי יוחנן וכו' במקום 'פרט' 'כלל' כמו שמבואר להדיא בירו', ובד"ה דברי הכל הכחיש וכו' י"ל במקום 'כגון כלל' 'והיינו בפרט'.]
הכחשה בתוך העדות ולאחריה, בב' עדים וב' כתי עדים, הנה עדים שנח' האם מנה מעות מתוך הכיס או מתוך הצרור, בכת אחת אף לרב בטלה העדות, ובב' כתי עדים לר' יוחנן בטלה עדות [כדס"ל לעיל], ולרב לא בטלה עדות, ולאחר העדות היינו א' אמר לתוך חיקו וא' לתוך פונדתו, לא בטלה העדות בדיני נפשות יש שאמרו דהדין כנ"ל בהכחשה בכת אחת לכו"ע בטלה ובב' כתות מח' רב ור"י, זה אומר בסייף וזה אומר במקל הרגו, והכחשה לאחר עדות ג"כ הדין כנ"ל דלא בטלה העדות והינו הכחישו האם פנה הרוצח לאחר שהרגלצפון או דרום, ולר' אבון להלן בדיני נפשותאף רב מודה דבטלה העדות.
אין להוכיח כרב מר"י ור"ש דמתני' בהכחשת ב' צרות אם מת או נהרג דלא בטלה העדות וע"א באשה הוי ככת עדים, כיון אין אשה נאמנת להוציא עצמה מחזקת יבום, אשה שהלכה דאמרו לעיל דאף ר"י ור"ש מודים בעדים דהוי הכחשה ורק בעדות אשה על חברתה אי"ז הכחשה הואיל ואינה נאמנת, ובדעת רב צ"ל דס"ל דכיון דנאמנת על עצמה נאמנת אף על חברתה, [ומבואר מיניה וע"פ המבואר לעיל דטעמא דר"י משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דגם בעדות אשה אמרי' כן והוא נדון גדול באחרונים וכן אי אמרי' עדות שאי אתה יכול להזימה, אמנם לרב אכתי ילה"ק דהלא טעמו משום דא' מהעדיות כשרה, והלא אינה נאמנת על צרתה, ואפשר דאכן רב ס"ל דנאמנת כל שחברתה מעידה על עצמה, והיה מקום לומר דנח' הכא אי הכחשה שאינה בעיקר העדות הוי הכחשה אבל לעיל התבאר דבהא כו"ע מודו].
אין להק' לרב מדתנן דחקירות ובדיקות המכחישים זה את זה, עדותן בטלה, דלרב איירי בב' עדים באותה כת דאף רב מודה דבטלה עדותם, ור' אבון תי' דשאני דיני נפשות דאף רב מודה דבטלה עדות דכ' 'צדק צדק תרדוף' וכל הכחשה מבטלת לעדות, [ומבואר דטעמא דרב משום דלא הוי הכחשה, ולמה שנתבאר לעיל משום דאחת נכונה, יש לעי' מ"ש ממון מנפשות, אמנם מעיקר הדין אי"צ בממון עדות שאתה יכול להזימה].
פט"ו ה"י
עם בעלה ובנה למדה"י, ואמרה מת בעלה ואח"כ בנה, נאמנת הואיל ויצאה בחזקתהיתרלשוק,ואם אמרה מת בנה ואח"כ בעלה, אינה נאמנת להתיבם אבל חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, אמרה שניתן לה בן ומת הבן ואח"כ בעלה נאמנת להתייבם, דלא מוציאה מחזקתה שיצאה זקוקה ליבום, ואם אמרה ניתן בן ומת בעלה ואח"כ בנה, אינה נאמנת להנשא לשוקדלא הימנוה רבנן בהא, אלא חולצת ולא מתייבמת.
כמאן תנא דמתני' דחייש' לדבריה ומשמע דצרתה מתייבמת, י"א דאתיא כר"ט דאף דנאמנת על בעלה, צרתה תאכל בתרומה,וי"א דאף ר"ע מודה דהכא ליכא תרתי דסתרי, דשמא מת וזקוקות ליבום, וא' תתיבם והשניה תנשא לשוק, ולי"מ דטעמא דר"ע דחוששין לדברי צרתה לחומרא, הכא נאמנת משום שויא אנפשה איסור על היבם.
נאמנות אשה על יבמה ועל אחותה, אמרה שניתן לה יבם ומת בעלה והיבם או היבם ובעלה נאמנת דהפה שאסר הפה שהתיר, אבל אם הלך גם יבמה ואמרה שמת בעלה והיבם או היבם ובעלה, אינה נאמנת, דאין אשה נאמנת על יבמה בשביל להנשא, ולא על אחותה בשביל להכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר שמתה אשתו כדי לישא אחותה ולא שמת אחיו ולייבם את אשתו, וה"מ כשאין לאחיו בנים, אבל כשיש לו בנים נאמן דאינו מייבמה וש"מ דאין הזכרים כנקבות, ונאמן אדם על אחיו כשלא מייבם את אשתו.
פט"ו ה"ו
ע"א בהכחשת מיתת הבעל, הכחשת עד ועד האם מת או אשה ואשה, לא תנשא, ואמרו דבעדות אשה, אשה כאיש ומכחישים זה את זה, וילה"ק מ"ט לא תנן הכי במתני' ותנן רק איש ואיש ואשה ואשה, אבל תלמידי רב שנו כן למתני'.
רוב עדות בפסולי עדות, אזלי' ע"פ רוב עדות כגון ב' נשים ואשה, או י' וי"א נשים, אבל ל"א רוב דעות של נשים כנגד עד כשר, אלא הוו כע"א. והוי הכחשה.