פי"ב ה"א
מצות חליצה בג' דיינים, לכתחילה ג' מומחין דכ' 'זקנים' דומיא דשבעים איש מזקני ישראל, אמנם בעגלה ערופה כ' 'ויצאו זקניך ושופטיך' ואמרו בסנהדרין דאי לאו שופטיך הו"א אפי' זקנים מהשוק, ואפשר דס"ל לירו' דזקנים משמע דגמירי, והנה בדיעבד אפי' הדיוטות דכ' 'חלוץ הנעל' בכל אופן שנחלץ ואפי' בפני הדיוטות, וכ' תוס' דהיינו ממשמעות מקרא זה, דאינו מיותר דדרשי' לענין סנדל של עיר הנדחת, [ובריטב"א כ' דהדיוטות דמתני' לאפוקי מומחין אבל בעי גמירי, אבל בירו' לא נראה הכי דאיכא מ"ד להלן דאפי' אין יודעין לקרות.]
דיינים גרים בחליצה, איכא דתני כשרים וכמ"ד 'בישראל' לרבות את הגרים כדמצינו בתו"כ וכן בכמה דינים ואיכא דתני פסולים וכמ"ד 'בישראל' להוציא את הגרים ולא מצינו מ"ד דממעט כה"ג,והא דבסוכה 'בישראל' אתי לרבות גרים, כיון דכ' 'האזרח' וכ' 'בישראל' ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
חליצה בשני דיינים, איכא דתני כשרה דלא בעי בי"ד, ומיעוט זקנים שנים, ואיכא דתני פסולה, ואף למ"ד בגרים כשרה, מ"מ בשנים פסולה, כיון דדיני ממונות כשרים בגרים ופסולים בשנים.
חליצה בלילה, איכא דתני כשרה דאינה דין, ואיכא דתני פסולה, ואפי' כמ"ד חליצה בגרים כשרה, מודה בלילה דפסולה דומיא דדין ממונות דכשר בגרים ופסול בלילה.
האם בעי שידעו הדיינים לקרוא, איכא דתני דאי"צ לדעת לקרוא והיינו קודם שסמכו לקרא דלהלן, ואיכא דתני דצריכים לדעת לקרוא שיוכלו להקרות את הפרשה לחולצת והנחלץ, דסמכו לדכ' 'וענתה ואמרה' ואין עונה אלא מפי אחר, ואמר ר' יוסי ובלבד מפי הדיין, אבל לא נהגו כן ואפשר לקיים הגי' שלפנינו דעד שסמכו דבעי עניה היו הדיינים מקרין, ולאחר שסמכו דבעי עניה אפי' אינו יודע לקרוא, וקאמר ר' יוסי ובלבד מפיהדיין, ואמרו דלא נהגו כן.
סז חליצה במנעל וסנדל, חלצה במנעל חליצה כשרה בדיעבד ופי' בבבלי דלכתחילה איכא גזרה אטו מנעל המרופט שאינו חופה את רוב הרגל, ומחמת שהוא רך אפשר ללובשו, אבל בסנדל אי מיפחת אינו מתיישב על הרגל,והיינו לר"מ דאין חולצין במנעל, אבל לר' יוסי חולצין במנעל דר"י שמע מזקן בנציבין שר"י בן בתירא היה אצלו תדיר שהיו חולצין במנעל, ותמה ר' יוסי מ"ט דר"מ ומשמע דפליג אר"מ, ובבבלי מצינו מח' בדעת ר"מ אי חולצין במנעל לכתחילה.
י"א דאם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל לכתחילה, שומעין לו אף דעתה אין חולצין לכתחילה,ואם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהמנהג מבטל הלכה, וי"א דאם יאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו דס"ל אף דחולצין לכתחילה אי"ז מנהג.
עמידת היבם כפוף, ר"ז הראה לר' בא דהיבם נסמך בכותל ופי' בבבלי דצריך היבם לדחוק רגליו בקרקע, ופי' הראשונים כדי שיהא ניכר שהיא חולצת לנעלו,א"נ ישען שלא יפול בחליצה,וכשתמה ר' בא האם נוהגין, א"ל ר"ז דרבם נהג כן,ואפשר דר' בא שאל משום דחליצה הוי דין ובעי עמידה, או משום ועמד ואמר, [ועי' שו"ע דכ' הרמ"א יזהר שלא ישען כ"כ שאם ינטל העומד יפול דאינו עמידה, ובשו"ע חו"מ יז' כ' לענין עמידת בע"ד דאף סמיכה חשיב עמידה].
אופן הקשירה וההתרה, ר"ז הראה לר' בא דקושר בחוזק באופן שיוכל להלך בו מאיליו ולא ישמט דאם המנעל רפוי ולא מהודקאי"ז חליצה על ידה,וקושר בעניבה כדי שתוכל להתיר ביד אחת דבעי יד ימין, ולא נתברר מ"ט בעי ימין, וברשב"א כ' דהבבלי חולק מהא דגידמת חולצת בשיניה, אמנם כ"ה בירו' להלן ה"ו, ומה"ט כ' תוס' קב. דחליצה בשמאל כשרה, ובחולין כ. מבואר דשמאל גרע משן, ומתירה בימין ותופסת בשמאל את המנעל שלא ישמט מאיליו, א"נ שלא תזוז רגלו ונמצא מסייע בחליצה ושומטת העקב בימין, וגוררתן בימין.
רב אמר דעיקר חליצה התרה, ואף דאמר רב דלחכמים דפליגי על ר"ע דרקיקה לא מעכבא, וס"ל דלא עשה כלום, ואף לא פסלה, ואמר רב אם לא חלצה ולא רקקה לא עשתה כלום, מ"מ קמ"ל עיקר חליצה התרת הרצועות ולא נימא דאם הותרו מאליהן או שלא קשרו מתחילה לא מעכב, וכ' הרא"ש דהיינו במנעלים שלהם שלא יכלו לעמוד בלא רצועות, וכעי"ז אמר רב דעיקר חזקת ג' שנים הכנסת פירות, ואף דאמר רב דבעי שיראו אותו מנכש ומעדר, מ"מ אם לא מכניס פירות אי"ז חזקה.
התרה או חליצה ע"י היבם, התירה היא וחלץ הוא, חליצה פסולה דבעי שהיבמה תעשה להתרה והחליצה, וכן אם התיר הוא וחלצה היא פסולה, ובב' האופנים לא יחזיר לייבמה, אף דהוי חליצה פסולה, מ"מ פסלה על היבם ועל אחיו, והטעם בחלצה היא והתיר הוא, אי"ל משום דלא עשתה את שתיהן, דא"כ מ"ט פסולההלא מהני שיחזור וילבש ותתיר היא ובאו"ש תמה כיצד מצטרפים ב' המעשים,וע"כ דהטעם משום דאי"ז על הסדר דבעי התרה ואח"כ חליצה, [א.ה. אבל בהתירה היא וחלץ הוא, שפיר מהני שתחלוץ אח"כ, וע"כ הטעם משום דבעי לב' המעשים, וכ' הרידב"ז דהא דאמרו פסולה, כיון דכל זמן שלא חזרה ועשתה כן אי"ז חליצה, משא"כ בהתיר הוא תחילה דלשון פסול משמע דא"א לתקן].
ב' אופנים בחליצות פסולות, יש חליצות שלא יכול להחזיר ולייבם, ויש חליצה פסולה שיכול להחזיר דלא עשה כלום, וכגון חולצת לקטן, וחולצת באמפלייא אנפילאות של בגד פסולה, והיינו באנפלייא של בגד, אבל בשל עור תני דהיא חליצה כשרה.
מנעל מעל אמפלייא, איכא דתני כשרה במנעל עור על אמפלייא מבגד, ואיכא דתני פסולה, במנעל עור על אמפלייא מעור י"מ דחלצה שתיהן, ושל בגד בטל למנעל, משא"כ של עור, [א.ה. ואיירי בחלצה שניהם בב"א, דאל"ה תק' מ"ט אמפלייא של עור הוי חליצה פסולה], ובמאירי פי' דאיירי בחלצה רק את המנעל ושל בגד בטל לשל עור.
אמפלייא ביו"כ, איכא דתני יוצאין בשל בגד דלא חשיב מנעל, ואיכא דתני אין יוצאין בשל עור.
סנדל שיש לו עקב כשר, ושאין לו עקב פסול דבטל מיניה שם מנעל, ושיש לו עקב, לרבנן דתמן קנסרוס מנעל שיש לו עקב, ורבנן דהכא אמרו כגון מנעל שלנו ולא נתבאר מה הירו' בא להוסיף, והנה נח' הראשונים מה נחשב עקב, די"מ סוליית המנעל ויש לו רק חלק העליון א"נ שיכול לילך על ראשי אצבעות, וי"מ חלק המונע מהרגל לצאת, וס"ל דבעי נמי סוליה, אבל לראשונים שהוא סוליה לא בעי לחלק המונע מהרגל, ולפי"ז אפש"ל כן בביאור הירו', אבל בנימוק"י מבואר דגם לרש"י דעקב הוא סוליה בעי לתרוייהו, ולפי"ז נמצא איפכא, ולפי"ז כשיש לו עקב כשר היינו לשון דיעבד, והיינו כל שיש לו חלק האחורי אף שאין לו סוליה כשר, אבל בתוס' כ' דלשון דיעבד קאי אגב סיפא, ואמר רב שלא היה מתיר לחלוץ בשורציפא דשנצוי מנעל עם לולאות וע"י מתיחת הרצועות מהדקין אותה על הרגל, אם לא היה רואה לר"ח רובה שהיה חולץ.
חליצה בדיעבד שלא כהלכה, אחי אמו של ר' כהנא חלץ בלילה ודלא כר"א דפסיל להלן, ביחיד ולא בעי ג' והנה למ"ד דלא בעי ג' כ' תוס' דמהני אפי' בינו לבינה, ולפי"ז ביחיד ל"ד, בליל שבת ותנן בביצה דאין חולצין בשבת, בסנדל של שעם ותנן בתוספתא דכשרה ומשמע בדיעבד, מעומד ולא נשען כנ"ל, א"נ קאי על הדיין, ולא רקקה כר"ע בדיעבד ודלא כר"א דבעי רקיקה לעיכובא, ואמר רב דרק אחי אמו של ר"כ יכול לחלוץ כך דעביד דלא כהלכה, ואף חליצה בלילה דלהלן ה"ב מבואר דכשרה בשם סתמא דמתני', מ"מ מבואר בבבלי דהיא שי' יחידאה.
סח מקום קשירת סנדל החליצה, קשר מהארכובה ולמטה כשרה, ומארכובה ולמעלה פסולה,אבל אין לפרש דאם היתה הרגל עד הארכובה ולמעלה הוי חליצה פסולה.
קידוש ידים ורגלים לכהנים, כ' 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם' ותני ביד עד הפרק, וברגל עד הסובך קרסול, ובחליצה דעד הארכובה כיון דכ' מעל רגלו, ומ"מ עד הארכובה דדוקא מעל רגלו ולא מעל דמעל רגלו, והא דכ' 'ובשלייתה היוצאת מבין רגליה' ומשמע לכאו' דרגל הוא גם בירך, י"ל דנראה כמבין רגליה לאחר שנופלת השליא, א"נ משום שנועצת עקביה בירכותיה כשכורעת לילד, וכן מצינו דאמרו לשון 'מבין' דתנן כיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי דרום, והיינו נראה בין האולם ולמזבח.
פי"ב ה"ב
אופנים שחליצה בדיעבד כשרה, חלצה בסנדל שאינו שלו אף דלכתחילה יחלוץ בשלו שמא יהא שלא במידתו, סנדל של עץ, סנדל שמאל בימין, סנדל גדול ממידתו שיכול להלך בו, או קטן שמחפה רוב רגלו אבל לכתחילה לא ילך בשאינו ממידתו גזירה אטו שאינו יכול להלך בו.
שופר עכו"ם ושל עיר הנדחת וה"ה גזול, י"א כשר, וי"א פסול, ואף דנח' בשופר מ"מ הכל מודים בלולב של אשירה ושל עיר הנדחת שהוא פסול דכ' 'ולקחתם לכם' ולא משל איסור הנאה,אבל בשופרמאן דמכשיר ס"למדכ' 'יום תרועה יהיה לכם' מכל מקום ואפי' אין השופר שלכם, ד'לכם' קאי על יום תרועה, ועוד דבלולב משתמש בגוף הלולב משא"כ שופר דאי"צ אלא שמיעהואין קול אסור בהנאה, וסנדל של עיר הנדחת, לכו"ע כשר דכ' 'חלוץ הנעל' מכל מקום, ור' מנא ס"ל דנח' כמו בשופר.
האם מנעל הוא דוקא של עור, תנן של סנדל של עץ חליצה כשרה בדיעבד,בשם רב אמרו שיש לו חובטין עץ אבל הסנדל עצמו מעור, שאין מנעל אלא של עור, וי"א אף מעמידין של עץ, וי"א אף תרסיותיו של עץ, אבל לר' יוחנן אפי' כולו של עץ חשיב מנעל וכשר, ומסייע לר' יוחנן דתנן סנדל של קש של סיידים שהסיד שורף את העור, לר"ע טמא מדרס והאשה חולצת בו, וחכמים לא הודו למדרס כיון דעשוי רק לשעה, אבל לחליצה הודו.
טומאה וטלטול סנדל מקולקל בשבת, עוד מסייע לר' יוחנן הנ"ל סנדל שעולים מכפו אזנים שמחברים בהם רצועות, אם נפסקו אוזניו או חבטיו הרצועות או תרסיותיו מקום החיבור לאזנים או שניטל
פי"ב ה"ה
אחת מכפיו, טהור דאינו ראוי לסנדל,[ואחת מכפיו י"ל דגרסי' כפו,א"נ יש לו ב' כפות],ואם נפסק רק אחד מאזניו או אחת מחבטיו או ע חליצה בפני שלשה, חלצה בפני שנים או שלשה דיינים
אחת מתרסיותיו או רוב כפו דחזי למילתא וכפי שיבואר בהמשך, לרבנן טמא דאכתי אפשר לתקנו, וכן אף שנפסק החיצון יכול להפך ימין בשמאל, אבל ברישא כיון דנפסק גם החיצון אין הדרך לתקנו,ולר' יהודה אם נפסקה הפנימית טמא, ואם נפסקה החיצונה טהור כיון דא"א לתקנו מחמת שהתיקון נראה, ולא ס"ל דאפשר להפך המנעלים, ואמר ר' יעקב בר אחא בשם רב דהלכה כר' יהודה לענין טלטול מוקצה בשבת, ומצינו דאמר לרב שמואל ב"י כשנפסק סנדלו דר"י ורבנן כשם שנח' בטומאה נח' לענין שבת והורה כרבנן, ותמה ר"ש ב"י דסתר דבריו, ראב"י אמר בשם ר"ז דנח' ר"י ורבנןכנ"ל אף בשבתולא הורה כמי ההלכה.
סנדל אף כשהוא טהור ואינו כלי מ"ממותר ללכת בו ברה"ר או בכרמלית עד פתח החצרוצ"ל דחזיקצת אע"פ שהוא טהור,[וכן אמר ר"ז לר' אחא כשנפסק סנדלו והגיעו לשער החצר].
ר' אחא נפסק סנדלו וכרך בגמי ואינו מוקצה כיון דחזי למאכל בהמה, ור' אבהו כרך במלבניקי עשב הראוי לרפואה דס"ל דחשיב מן המוכן ואינו מוקצה, [א.ה. יש לעי' מה הטעם שכרכו כך דהיינו האם איירי בחצר ובכה"ג שרי או דהתירו ברה"ר רק בכה"ג], ר' יונה זרק מנעלו לחנות האופה ולא הלך עד ביהמ"ד הנכבד של ר"א שהיה קרוב לשם [א.ה. וה"נ יש לעי' מ"ט עשה כן].
ונמצא א' מהם קרוב או פסול, לת"ק חליצה פסולה, ולר"ש ור' יוחנן הסנדלר כשרה, ומעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין, והכשיר ר"ע שהיה בבית האסורין והיתה גזירה שלא ללמוד תורה, ועבר ר"י הסנדלר סמוך לבית האסורין ועשה עצמו כרוכל ואמר מי רוצה מחטין או מזלגין וחלץ בינו לבינה מהו, והציץ ר"ע מהחלון ואמר אית לך כושן פלך שהוא כלי מטוה, והיינואית לךכשר.
פי"ב ה"ו
סדר מצות חליצה, באים היבם והיבמה לבי"ד ונותנים לו עצה שיקחאת ההגון לו דכ' 'וקראו לו זקני עירו ודברו עליו' פי' כגון ביבם זקן וילדה דאין ראויין זה, ושומעין למעכב ואינו רוצה אף שהשני רוצה, ואם רצו שניהם כשאין שנותיהם שוים,מוציאין לחוץ ויתייבמו, וכ"ה בריטב"א, אבל ברשב"א בשו"ת אלף רמ' הביא בה"ג דכופין ופקפק בזה הרשב"א.
היבמה הולכת אצל היבם דכ' 'ועלתה יבמתו השערה', ואומרת 'מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי', והוא אומר 'לא חפצתי לקחתה', והיו אומרים בלה"ק, ואף דאין קריה מעכבת מ"מ מעכבת במי שאינו יכול לקרוא ואמרו במתני' היכן קוראים, ולא תפריד 'מאן' מ'יבמי להקים', ו'לא' מ'אבה יבמי', ו'לא' מ'חפצתי לקחתה'.
נגשת אליו לעיני הזקנים וחולצת נעלו מעל רגלו, [והגידמת תחלוץ בשניה], ואח"כ יורקת בפניו רוק שהוא נראה לדיינים, והיו כותבים בשטר חליצה 'רוק הנראה לדיינים על הארץ', ואף אם הפריחה הרוח לרוק דסגי שיראו יוצא מפיה, דעל הארץ נאמר רק למצוה מהמובחר, רקקה דם, כשר אם יש בו צחצוחי רוק.
רבי ולוי בר סיסי, מעשה בבני סימונייא שבקשו מרבי דרשן דיין וחזן ושיעשה כל צרכיהם, והביא להם את לוי בר סיסי והושיבוהו על בימה גדולה ושאלו על רקקה דם וגידמת איך תחלוץ, ולא השיב, ושאלו ביאור בדכ' 'אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת' דממ"נ אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת ולא אגיב, וכשהביאו בפני רבי אמר דהוא כמותו, והשיב לוי בר סיסי דדם תליא בצחצוחי רוק, וגידמת בשנייה, דעד חיתום גזר דין רשום, ואח"כ אמת, והטעם שלא אמר כיון שהיה על בימה גדולה וטפח עליו רוחו וגרם לו לשכוח, כדכ' 'אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה' פי'ד"ת שנשאת בהם גרמו לך לבזיון.
חליצה מוטעת כשרה, לר"ל שהטעו שיוכל לקחתה לאחר החליצה, אבל הק' ר' יוחנן כיון דבעי כוונת שתיהם אי"ז חליצה שלא התכון למצוה,ולכך פי' ר"י דהטעוהו שתתן לו מאה מנה, אמנם אם אמר ע"מ כן חייבת ליתן לו, ור"ה מתחילה אמר כר"ל וכששמע דר"י פליג חזר בו וכפה לחלוץ.
ר"ח בר ווא אמר ליבם שאין היבמה רוצה להנשא דרך יבום, ולכך יחלוץ להסיר הזיקה ואח"כ תנשא, ולאחר שחלץ אמר דאפי' יבואו משה ושמואל [א.ה. לשון הכתוב ירמיהו טו' א'], לא יתירו לך, וקרא החולץ 'חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו' שמשתמשים בחכמה להרע.
תנן במתני' לאחר שרקקה 'ענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו', והיו מקרין אותה, וכשהוקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר אבוס וגמר את כל הפרשההוחזקו הכל לקרוא עד סוף הפרשה והיינו עד 'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל', מי קורא חלוץ הנעל וי"א בית חלוץ הנעל, לת"ק מצוה בדיינים ולא בתלמידים, ולר"י כל העומדים שם אומרים חלוץ הנעל חלוץ הנעל.
האם חליצה הוי גנאי או שבח, איכא דתני שבח, ואיכא דתני גנאי, י"מ דנח' אם עשה כהוגן, ולא נח' אלא תליא במשנה ראשונה ואחרונה שלא היו מתכונים לשם מצוה, וי"א אפי' כמשנה ראשונה או כאחרונה נח' האם מה שהיה נקרא בית חלוץ הנעל לגנאי דע"י שפגם דבר מהתורה יבוא ויטול פגמו, או לגנאי כדכ' 'ויקרא בהם שמי'.
ר"ז אמר דשרי להחליף מנעל וללבוש של ימין ברגל שמאל, ול"ד לרבנן דלעיל שטמאו בנפסקה הרצועה החיצונה, אלא אפי' לר' יהודה שרי כיון דאכתי הוי כלי משום דראוי הוא לרגל השניה, [ול"א דאינו חשיב כלי אא"כ לבוש לרגל שהותקן לו], וכן מבואר מדתני דחליצה בשל שמאל בימין כשרה.
הא דתני נפסקה רוב כפו טמא היינו לרוחב דחזי ללבישה, אבל לאורכו בעי רוב הרגל.
סט חליצה בלילה, לת"ק כשרה דיעבד דחליצה הוי דין ואין דנין בתחילה בלילה, ומ"מ כשרה דאם עברו ודנו הוי דין כמבואר בירו' סנהדרין, [ויעוי' שם בגי' הראשונים בירו'], ולר"א פסול דכ' 'לעיני הזקנים' ובלילה אין רואין, ולת"ק פרט לבי"ד סומא.
חליצה ברגל שמאל, לת"ק פסולה, ור"א מכשיר, והא דבמצורע לר"א בוהן ימין מעכבת ואף אי לית ליה מניח במקום בוהן, י"ל דהתם כ' 'הימנית' משא"כ בחליצה דלא כ' ימין, ולתנא דמתני' לא דרשי' 'אוזנו' דרציעה מ'אוזנו דמצורע דבעי ימין, וה"נ לא דרשי' 'רגלו' דחליצה מ'רגלו' דמצורע, ואיכא דדריש לר"א 'אוזנו' 'אוזנו' ו'רגלו' 'רגלו,' ומתחילה ס"ד לחלק בין אוזנו לרגלו ובטעם הדבר מבואר בבבלי דאוזנו מופנה מב' צדדים, אבל רגלו מופנה מצד א', ולמדין ומשיבין, ואיכא למימר מה למצורע שטעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
פי"ב ה"ג
חליצה רקיקה וקריאה האם מעכבים, קריאה אינה מעכבת, וחליצה מעכבת, ורקיקה, לר"א מעכבת דכ' 'ככה יעשה' כל שהוא מעשה, ואמר שמואל דצריכה לרוק ואל"ה אסורהולשוק, [ויעוי' בסוגית הבבלי קד: ובראשונים דאסורה מד"ת ויעוי' רמב"ם יבום ד' יד'], ולר"ע לא מעכבת דדוקא מעשה שהוא באיש מעכב, ולחכמים ת"ק דמתני' אם לא חלצה או לא רקקה לא עשה כלום ואף על האחין לא נפסלה.
ר' אימי פשט לר' בא, דאין סדר חליצה מעכב ולכך אפי' הקדימה רקיקה לחליצה חליצתה כשרה, [א.ה. ועי' לעיל ה"א], והמקדש בשווי סימפון שטר שכתוב בו תנאי של קידושין קידש על דעת התנאי, ומותר לפתוח חלון מצרית למעלה מד' אמות דל"א לסתום האויר בפניו אבל חלון צורית שהוא גדול אסור, וכן אמרו בלשון אחר וכי אין יכול לבנות ביתו כשובך שהחלונות למעלה.
פי"ב ה"ד
החרש וחרשת שחלצו או נחלצו חליצה פסולה, שאינם יכולים לומר וכ''ואמר' 'ואמרה'ולאו משום דאינו בן דעת מהא דלא כללו במתני' אף שוטה שאין לו חליצה כיון דבעי דעת.
מה נחשב חרש, הנה תנן בתרומות דחרש לא יתרום, ותנן דחרש שדברו בכל מקום, שאינו שומע ואינו מדבר, אבל אי"ז כלל, כדאמר ר' יוחנן הנ"ל דכל שאינו יכול לומר פסול, וכן מוכח מפטור ראיה בחרש דילפי' מהקהל דכ' 'למען ישמעו ולמען ילמדו' והיינו המדבר ואינו שומע, וכן השומע ואינו מדבר שאינו יכול ללמד.
חליצת קטנה, קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, והא דחליצת קטן אף דיעבד לא מהני, כיון דכ' 'איש', אבל ביבמה כ' 'ונגשה יבמתו אליו', מכל מקוםואף שאינה בר דעת מ"מ כ' תוס' דאיירי בגדול עומד על גביו.
קטנה שחלצה והגדילה ולא חלצה שוב, חליצתה כשרה בדיעבד, והיינו כר"מ דחייש' למיעוטא ואין חולצין ולא מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית ונמצא פגע בערוה שלא במקום מצוה, דאילונית נתמעטה מיבום מדכ' 'אשר תלד', וכן אינה חולצת דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וה"מ לר"מ דחייש' למיעוטא, אבל