יום ראשון ל' תשרי
'דינא דמלכותא דינא' – גם בחוק ליחיד?
הלכות גזילה ואבידה פרק ה, הלכה יג: וְכֵן מֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אֶחָד מֵעֲבָדָיו וְשַׁמָּשָׁיו מִבְּנֵי הַמְּדִינָה, וְלָקַח שָׂדֵהוּ אוֹ חֲצֵרוֹ - אֵינָהּ גָּזֵל, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ.
הלכה יד: כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דִּין שֶׁיַּחֲקֹק אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לַכֹּל, וְלֹא יִהְיֶה לְאָדָם אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ - אֵינוֹ גָּזֵל; וְכָל שֶׁיִּקַּח מֵאִישׁ זֶה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא כַּדָּת הַיְּדוּעָה לַכֹּל, אֶלָּא חָמַס אֶת זֶה - הֲרֵי זֶה גָּזֵל.
אדם שהמושל פטר אותו מתשלום מיסים, האם מותר לו להימנע מהתשלום או שחייב לשלם כי בגלל זה יצטרכו שאר התושבים לשלם יותר ונמצא גוזל את הרבים?
הנה כאן פוסק הרמב"ם כי אף שלדיני המלך יש תוקף הלכתי, הרי זה רק לגבי חוקים החלים על הכלל, אך "כל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל הרי זה גזל". ולפי זה, לכאורה גם כשמעניק הטבה לאדם פרטי על חשבון הרבים, אין לכך תוקף והרי זה גזל הרבים.
אך לכאורה דברי הרמב"ם הללו סותרים לדבריו בהלכה הקודמת, ש"מלך שכעס על אחד מעבדיו... ולקח שדהו או חצירו אינה גזל ומותר ליהנות בה". הרי שיש תוקף לגזירת המלך גם בדין המופנה כלפי אדם מסוים!
והתשובה לכך טמונה בלשון הרמב"ם: "מלך שכעס על אחד מעבדיו... ולקח שדהו". מדוע דווקא 'שכעס'? כי מן הסתם המלך אינו כועס ללא סיבה אלא משום שהלה מרד או פגע בכבודו, ואם־כן הרי זה חלק מדיני המלכים שהמלך קונס את המורד בו ונוטל את ממונו, ואין זה דין המופנה רק לאותו אדם.
ולפי זה, יש לומר גם לאידך גיסא: כאשר המלך מעניק הטבה ופוטר אדם מסוים מתשלום המס, הרי זה משום שהלה גרם לו קורת רוח, והרי זה בכלל דיני המלכים שהעושה קורת רוח למלך זוכה להטבות במס והוא בכלל 'דינא דמלכותא דינא' (שבות יעקב ח"ב סי' קפא).
אך יש שפירשו את דברי הרמב"ם באופן אחר: הסמכות של המלך ליטול קרקע מאדם מסוים שלא ע"פ החוק הקבוע אלא מחמת כעס וכדומה היא רק כלפי עבדיו ושמשיו (וכפי שמדגיש הרמב"ם בהלכה יג: "מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה..."), אולם אם לוקח מאחד מבני המדינה שלא ע"פ החוק אין לכך תוקף הלכתי והרי זה גזל, ואין הבדל אם עשה זאת מטעם כזה או אחר (ראה פתחי חושן גניבה א, (ד)).
יום שני א' מרחשון – בין עבדים לקרקעות
הלכות גזילה ואבידה פרק ט, הלכה א: הַגּוֹזֵל קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ וְהִפְסִידָהּ... חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אוֹ בַּיִת כְּשֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, אוֹ יְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁהִפְסִיד... אֲבָל אִם נִשְׁחֲתָה מֵאֵלֶיהָ... אוֹמֵר לוֹ: 'הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ'; שֶׁהַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּמֶת; וְאֵין אַחֲרָיוּת הַהֶפְסֵד עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיד בְּיָדוֹ – מַה שֶּׁאֵין הַדִּין כֵּן בְּמִטַּלְטְלִין.
ובספרי הרמב"ם שהיו ביד הראב"ד היתה הגירסה: "מה שאין הדין כן במטלטלין או בעבדים". כלומר, הרמב"ם השווה עבדים לקרקעות לענין גזילה.
ועל כך מקשה הראב"ד: עבדים הושוו לקרקעות רק לעניין הכחשה, שלמרות שלא הושבה הגזילה היא עדיין קיימת ואומר לו הרי שלך לפניך. אבל, בניגוד לקרקעות, עבדים נגזלים ונקנים בייאוש, כמו שלמדו חכמים (גטין לז) על הפסוק "וישב ממנו שבי" אשר 'העבד שנשבה ופדאוהו – אם לשם בן חורין ואחר יאוש לא ישתעבד, לא לראשון ולא לשני'. נמצא שהעבד אינו דומה לקרקע שהרי העבד קונה את עצמו בייאוש האדון.
ולכן, מסיים הראב"ד, "כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו, שהרי משמת אין שלו לפניו, וכשמת לגזלן מת".
ומבאר ה'ברכת שמואל' (סי' לג):
בגניבה וגזילה יש שני דינים: א) חיוב השבה ואונסין שהוא חיוב שמצד הבעלים, היינו שמקור החיוב הוא תביעת הבעלים המבקשים לממש את הבעלות על החזרת רכושם לרשותו, וזהו והשיב את הגזילה אשר גזל. ב) חיוב שהתורה הטילה על הגנב מדין מזיק, והוא אחד מכ"ד אבות נזיקין.
ולפי זה, אף שעבדים נתמעטו מדין "והשיב את הגזילה", מכל מקום הם נכללים בדין מזיק. ולמרות שהגוזל עבד פטור בהכחשה, כיון שסוף סוף מדובר במעשה גזילה וגניבה, הגנב נחשב כ'מזיק' את החפץ לענין שאם מת העבד – לגזלן מת.
ונמצא, שעבדים יש בהם לגזלן לגבי דין מזיק, אך לא לגבי חיוב "והשיב את הגזילה" שהוא מצד הבעלים.
יום שלישי ב' מרחשון – טענת מלך סדום לאברהם אבינו
הלכות גזילה ואבידה פרק יב, הלכה ט: הָיוּ יְכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק – כָּל הַמַּצִּיל, מַצִּיל לָאֶמְצַע; אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר 'לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל', הֲרֵי זֶה מַצִּיל לְעַצְמוֹ; שֶׁכֵּיוָן שֶׁשְּׁמָעוּהוּ אוֹמֵר 'לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל', הָיָה לָהֶם לִדְחֹק עַצְמָם וּלְהַצִּיל, וְכֵיוָן שֶׁיָּשְׁבוּ וְלֹא הִצִּילוּ – הֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ מִן הַכֹּל.
שיירה שהלכה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה – אם "אינן יכולים להציל מידם" וכולם נתייאשו, מי שבכל זאת הציל זכה בכל מה שהציל (כמבואר בהלכה הקודמת), אך אם "יכולין להציל על ידי הדחק" והמציל הודיע בפירוש "לעצמי אני מציל", זכה בכל הרכוש, "שכיון ששמעוהו אומר לעצמי אני מציל היה להן לדחוק עצמן ולהציל, וכיון שישבו ולא הצילו הרי נתייאשו מן הכל", אולם אם לא אמר "לעצמי אני מציל", כיון שיש להם אפשרות להציל ע"י הדחק – לא נתייאשו ו"הציל לאמצע", היינו שכל אחד לוקח את החלק שלו (רש"י ד"ה הציל לאמצע – ב"ק קטז, ב).
ובזה מבאר ה'אור החיים' (בראשית יד, כא) את טענת מלך סדום לאברהם אבינו לאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים ושחרר את רכוש סדום שנלקח בשבי – "תן לי הנפש והרכוש קח לך": מאמירת מלך סדום "תן לי הנפש" משמע שמסכים כי הכל שייך לאברהם אבינו, ומבקש שיתן לו מתנה. ואם כך, איך הוא אומר לו "הרכוש קח לך" כהסכמה ונתינת רשות מצדו שאברהם יקח את הרכוש?
ומבאר, כי מלך סדום סבור היה שביכולתו להמשיך ולהילחם ולשחרר את הרכוש, והרי זה מקרה של אפשר להציל 'על ידי הדחק' והיה על אברהם לומר בפירוש "לעצמי אני מציל", וכיון שלא שמע את אברהם אומר כן לא התייאש והדין הוא ש"הציל לאמצע", וכל אחד לוקח את חלקו ואברהם "לא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו" ומלך סדום יקבל את שאר הרכוש.
אמנם בראותו שאברהם הפריש מעשר מכל הרכוש שהציל, הבין מלך סדום כי לדעת אברהם זהו מקרה שאי אפשר להציל בשום אופן, גם לא ע"י הדחק, וכיון שהציל מגיע לו כל הרכוש אף אם לא הודיע "לעצמי אני מציל".
ולכן הציע מלך סדום פשרה: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" – "אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי (לפי הבנתי שה'הצלה לאמצע') ואחליט לך הרכוש, קחנו לך".
אולם מלך סדום טעה כי באמת זה מקרה של "אינן יכולין להציל" כלל כי לא היה באפשרותו כלל לשחרר את הרכוש שנלקח בשבי שהרי המלכים "כבר העריכו מלחמה" ואינו יכול לטעון "יכול הייתי להציל".
יום רביעי ג' מרחשון – החזרת אבידה ע"פ טביעות העין
הלכות גזילה ואבידה פרק יד, הלכה יב: הַמּוֹצֵא כְּלִי חֶרֶשׂ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁצוּרַת כֻּלָּן שָׁוָה... אִם הָיוּ כֵּלִים יְשָׁנִים שֶׁשְּׂבָעָתַם הָעַיִן, חַיָּב לְהַכְרִיז; שֶׁאִם יָבוֹא תַּלְמִיד חֲכָמִים וְיֹאמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי כָּזֶה סִימָן, יֵשׁ לוֹ בּוֹ טְבִיעוּת עַיִן – חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ; אִם הִכִּירוֹ וְאָמַר: 'שֶׁלִּי הוּא', מַחֲזִירִין לוֹ.
מחזירים אבידה על פי סימנים, אך לתלמיד חכם מחזירים אף שאין לו סימן מיוחד, אם יאמר שהוא מכיר את האבדה על פי טביעות העין, כיון שהורגל בראיית החפץ ומכירו היטב (בבא מציעא כג, ב).
וכתבו התוספות (שם יט, א ד"ה אבל) שמחזירים אבידה לתלמיד חכם, אף בלא סימנים, על פי אמירתו שמכיר את האבדה, לא משום שיש לו טביעות עין יותר משאר בני אדם, אלא שמי שאינו תלמיד חכם חוששים שמא אף אם אינו מכיר את האבדה ישקר ויאמר שמכיר, ואילו תלמיד חכם שידוע שאינו משנה בדיבורו, מאמינים לו ומחזירים לו את האבדה על פי דיבורו.
ומבואר בגמרא (שם) שלדעת רבי שמעון בן אלעזר, מחזירים ע"פ טביעות עין רק כלים ששבעתם העין. היינו, "שהורגל בראייתם ותשמישם שיהא מכירם היטב" (רש"י), אבל אם לא שבעתם העין, אין מחזירים ע"פ טביעות העין כי עדיין אינו מכירם היטב. וכך כתב הרמב"ם "אם היו כלים ישנים ששבעתם העין – חייב להכריז".
והקשה ה'לחם משנה': כתבו התוספות (שם כד, א), מלשון הברייתא "מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז" משמע שחכמים חולקים וסוברים שגם כלים שלא שבעתם העין, הבעלים מכיר אותם והמוצא חייב להכריז עליהם (ורשב"א מודה רק בכלים ששבעתן העין). ומדוע פסק הרמב"ם שרק בכלים ששבעתם העין חייב להכריז, שלא כדעת חכמים?
אך לדעת הריטב"א (הובאה בשיטה מקובצת שם) אין כאן מחלוקת, ואף לדעת חכמים רק בשבעתם העין חייב להכריז. והלשון "מודה ר' שמעון בן אלעזר" משמעו שמודה לעצמו, כי לאחר שנאמר במשנה שלדעתו בכלים שאין בהם סימן ולא שבעתם העין אינו חייב להכריז – בכלים ששבעתם העין הוא מודה שחייב להכריז כי הבעלים מכירים אותם בטביעות העין. וכתב ה'לחם משנה', שנראה שזו גם דעת הרמב"ם.
יום חמישי ד' מרחשון – אבידה שנמצאה בחצר המשתמרת
הלכות גזילה ואבידה פרק יז, הלכה ד: הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת... אִם מְצָאָן עַל הַתֵּבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ – הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹצְאָן. וְלָמָּה לֹא תִּקְנֶה הַחֲנוּת לְבַעַל הַחֲנוּת? לְפִי שֶׁאֵינָהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת; וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַחֲנוּת בְּתוֹכָהּ, צָרִיךְ לוֹמַר: 'תִּקְנֶה לִי חֲנוּתִי'.
חנות אינה חצר המשתמרת, כיון שבני אדם נכנסים ויוצאים בה (ר"ן בבא קמא כו, א), ואף שבעל החנות עומד בחנותו אינה קונה לו אלא אם יאמר בפירוש 'תקנה לי חנותי', לפי שאין הדבר ברור שעומד שם על דעת לשמור על החנות (שיטה מקובצת ב"ק שם).
והראב"ד כתב שגם אם יאמר 'תקנה לי חנותי' (ואפילו אם החנות תהיה חצר המשתמרת) אין החנות קונה לו "לפי שבאה שם המציאה קודם יאוש, וחצירו כידו", וכפי שביאר ה'נמוקי יוסף' (ב"ק שם), שהלכה כאביי (ב"מ כא, ב) שייאוש שלא מדעת (אבידה שכאשר הבעלים יידעו שאבדה יתייאשו אך עדיין אינם יודעים זאת) אינו יאוש, ואין המוצא זוכה בה גם לאחר שנתייאשו הבעלים כי האבידה הגיעה לידי המוצא בשעה שאסור היה לו לזכות בה. וכמו באבידה שבאה לידו של המוצא, כך גם כשהאבידה הגיעה לחצירו קודם יאוש הבעלים אין חצרו קונה לו.
אבל הרמב"ם סובר שחצר המשתמרת (או חצר שאינה משתמרת אבל הבעלים עומד בתוכה ואומר 'תקנה לי חצרי') קונה את האבידה גם אם באה לחצירו קודם יאוש, כי 'חצר' אינה דומה ל'יד': ב'יד' אינו קונה אבידה שבאה לידו באיסור (קודם היאוש) כי בשעה שבאה לידו נתחייב בהשבת האבידה ונעשה שומר עליה והרי היא ברשות בעליה ואינה נקנית ביאוש, אבל אבידה שבאה לחצירו לפני יאוש, קונה לו לאחר היאוש כי היות ולא נודע לבעל החצר שיש שם אבידה, לא נתחייב בהשבתה ולא נעשה שומר עליה.
ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש שהחנות אינה קונה את המעות לבעל החנות, כיון שחנות אינה חצר המשתמרת (מחנה אפרים קנין חצר סי' ה).
יום שישי ה' מרחשון – הערום יש לו בושת?
הלכות חובל ומזיק פרק ג, הלכה ב: הַמְבַיֵּשׁ אֶת הָעֵרֹם... פָּטוּר. נָשְׁבָה הָרוּחַ, וְהָפְכָה שׁוּלָיו עַל פָּנָיו, וַהֲרֵי הוּא עָרֹם, וְהוֹסִיף זֶה בְּהַפְשָׁטָתוֹ – חַיָּב בַּבֹּשֶׁת, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מְבַיֵּשׁ זֶה, לִמְבַיֵּשׁ אֶת הַמְכֻסֶּה בִּבְגָדָיו.
לדעת רש"י (בבא קמא פו, ב ד"ה ערום) הערום אין לו בושת, וכיון שאינו נמנע מללכת ערום בפני בני אדם – המביישו פטור. וכתבו התוספות (שם ד"ה ערום) שכוונת רש"י שאין לו בושת אף אם ירקו עליו או הכוהו, אבל לדעת התוספות הערום הוא בן בושת ואם ירקו בפניו או סטרו לו, חייבים.
וכתב ה'מגיד משנה': הרמב"ם פסק כרש"י שהמבייש את הערום פטור. ומה שאמרו בברייתא (ב"ק שם) שהמבייש את הערום חייב, מדובר באופן שנשבה הרוח והגביהה את שולי הבגד ובא זה והוסיף להפשיטו, ובן בושת הוא שהרי לא מדעתו היה ערום, אלא ש"אינו דומה מבייש זה למבייש את המכוסה בבגדיו", כי מאחר שלפני שהוסיף המבייש להפשיטו כבר היה ערום קצת (ע"י הרוח) – תוספת הבושה שנגרמה על ידו פחותה מבושה של אדם שהיה לבוש והפשיטו.
וה'בית יוסף' (חו"מ סי' תכ) כתב כי אין הכרח לומר שהרמב"ם סובר כרש"י (ויתכן שאינו פוטר אלא בושת שבהפשטת בגדיו). אך ה'לחם משנה' תמה: מלשון הרמב"ם "המבייש את הערום, פטור" משמע כרש"י, כי כיון שהוא כבר ערום לא שייך לומר שמביישו בהפשטת הבגד, אלא רק בכך שירק עליו או סטר לו, ועל זה כתב הרמב"ם שפטור, וכדעת רש"י שהערום אינו בן בושת.
והוסיף המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ח סי' יט): אף לשיטת התוספות שהערום הוא בן בושת בביוש של יריקה או סטירה, הרי זה רק בערום מחמת חולי או סיבה אחרת, אבל ההולך ערום בפני אנשים ואינו מתבייש – אין לך שוטה גדול מזה ואין לו בושת כלל.
שבת קודש ו' מרחשון – קטן שהזיק, חייב לשלם כשיגדל?
הלכות חובל ומזיק פרק ד, הלכה כ: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פְּגִיעָתָן רָעָה: הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּתַּח הַחֵרֵשׁ, וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה, וְהִגְדִּיל הַקָּטָן – אֵינָן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם; שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ בָּהֶן אֵינָן בְּנֵי דַּעַת.
לדעת הרמב"ם, קטן שהזיק בקטנותו, כשיגדל אין לחייבו לשלם על נזק שעשה בקטנותו. אך ב'הגהות אשר"י' (ב"ק פ"ח ס"ט, בשם ה'אור זרוע') כתב שלאחר שגדל חייב לשלם על נזקים שעשה בקטנותו. ומביא ראיה מדברי רש"י על הנאמר בגמרא (ב"ק צח, ב) שרפרם כפה על רב אשי ששרף שטר חבירו לשלם למלוה את הסכום הכתוב בשטר. ופירש רש"י (שם ד"ה ואכפיה) "ששרף שטר חבירו בילדותו". הרי שקטן שהזיק חייב לשלם על הנזק לאחר שיגדל.
ומהר"ם מפאדובה (שו"ת סי' צ) דחה את הראיה, וביאר: יש לומר שרב אשי שרף את השטר בהיותו גדול (בן י"ג). וכוונת רש"י היא שעשה זאת 'בילדותו' (והוא כבר 'גדול') אבל לא 'בקטנותו' (פחות מבן י"ג). וכמו שמצינו בתורה (בראשית טז, ל) שראובן אמר על יוסף "הילד איננו" כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה. ורש"י רצה לבאר, איך יתכן שרב אשי יזיק שטר של חבירו, ולכן כתב שעשה זאת 'בילדותו'.
ומוכיח כדעת הרמב"ם מדברי המשנה (ב"ק פז, א) שחרש שוטה וקטן שחבלו באחרים אינם צריכים לשלם, וכן העבד והאשה אינם משלמים. ומוסיפה המשנה, שהעבד והאשה ישלמו לאחר זמן – העבד כאשר ישתחרר והאשה כאשר תתגרש. ואילו לגבי חרש שוטה וקטן לא נאמר במשנה שגם הם צריכים לשלם לאחר זמן (קטן כשיגדל וחרש ושוטה כשיתרפאו). וזאת כיון שאשה ועבד הם בני דעת ובני חובה אלא שאין להם ממה לשלם (כי נכסי האשה משועבדים לבעל ונכסי העבד זכה בהם האדון), מה שאין כן חרש, שוטה וקטן שאינם בני דעת ואינם בני חיוב, ולכן פטורים אף כשהתרפאו או הגדילו.
שיעורי רמב"ם - ג' פרקים ליום
יום ראשון ל' תשרי - הלכות גזילה ואבידה פרק ד
דיני תביעה והכחשה בין הנגזל והגזלן
א. קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין, שֶׁיִּהְיֶה הַנִּגְזָל נִשְׁבָּע עַל כָּל מַה שֶׁיִּטְעַן, וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן; וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֻחְזָק שֶׁגָּזַל בִּשְׁנֵי עֵדִים.
ב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם, וְיָצָא וְכֵלִים מֻטָּלִים לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו, וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים מַה הֵן, בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'כָּךְ וְכָךְ גְּזַלְתַּנִי' – בֵּין שֶׁאָמַר הַגַּזְלָן 'מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם', בֵּין שֶׁאָמַר 'נִכְנַסְתִּי לְמַשְׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הָעֵדִים, אֲבָל לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא כְּלִי פְּלוֹנִי תַּחַת כְּנָפַי אֶלָּא כֵּלִים שֶׁלִּיאִי', בֵּין שֶׁאָמַר 'נָטַלְתִּי כְּלִי זֶה' וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁנָּטַל זֶה וּכְלִי אַחֵר – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶׁיִּטְעַן.
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד לִהְיוֹתָן, אוֹ שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן, וְטָעַן בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטְלוּ תַּחַת הַכְּנָפַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים.
ד. רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁיָּצָא, אוֹ שֶׁיָּצָא וְאֵין נִרְאֶה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם, וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'כָּךְ וְכָךְ נָטַל' – אֲפִלּוּ אָמַר: 'מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי', שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים – הֲרֵי זֶה פָּטוּר; שֶׁאִם אָמַר 'נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי', נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם וְהוֹלֵךְ – שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס לִגְזֹל וְלֹא גָּזַל.
ה. הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס וְנָטַל כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הֵן, וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'בְּחוֹבִי נָטַלְתִּי' – הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מָה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גָּזַל; שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בִּגְזֵלוֹת, אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים.
ו. כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן – כָּךְ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמְרָהּ, נִשְׁבַּעַת שֶׁזֶּה נָטַל כָּךְ וְכָךְ, וּמְשַׁלֵּם הַגַּזְלָן.
ז. הָיָה שָׁם שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינָן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. וְאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּגְזַל; וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִין מָה נָטַל תַּחַת כְּנָפָיו, כְּדֵי לְחַיֵּב הַגַּזְלָן לְהַחֲזִיר. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַגַּזְלָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.
ח. וְכֵיצַד עוֹשִׂין בְּדִין זֶה? מַחֲרִים בַּעַל הַבַּיִת סְתָם עַל מִי שֶׁנָּטַל מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ מוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגַּזְלָן שֶׁגָּזַל מִקְצָת – מַחֲזִיר הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת טוֹעֵן טַעֲנַת וַדַּאי.
ט. הַגּוֹזֵל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא הַנִּגְזָל, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן תּוֹבְעוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: 'לִי גָּזַלְתָּ' – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע שֶׁזֶּה גְּזָלוֹ, וּמְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אַף עַל פִּי כֵן, קְנָס הוּא שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְגָזַל; אֲבָל דִּין תּוֹרָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִסָּפֵק.
י. אָמַר לָהֶם: 'אֶת אֶחָד מִכֶּם גָּזַלְתִּי' אוֹ 'אֲבִיכֶם שֶׁל אֶחָד מִכֶּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא' – חַיָּב לְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לַכֹּל, אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם; אֲבָל בַּדִּין, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא גְּזֵלָה אַחַת, וְהֵן חוֹלְקִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי אֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְזַל; אֶלָּא זֶה בָּא וְהוֹדִיעָם, וְלֹא קְנָסוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ.
יא. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ: 'גְּזַלְתַּנִי מֵאָה' – אִם אָמַר 'לֹא גָּזַלְתִּי', נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדִין כָּל תּוֹבֵעַ. וְאִם הוֹדָה שֶׁגְּזָלוֹ חֲמִשִּׁים – מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזַק גַּזְלָן בְּעֵדִים.
וְכֵן הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ וְגָזַל לוֹ כֵּלִים, וְהוּא אוֹמֵר: 'דֶּרֶךְ מַשְׁכּוֹן לְקַחְתִּים בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ', וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם' – אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין שֶׁגָּזַל, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר; וְהוֹאִיל וְהוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן.
יב. רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת, וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים – אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו – אִם טָעַן וְאָמַר: 'דֶּרֶךְ גָּזֵל לָקַחְתִּי', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'בִּרְשׁוּתְךָ בָּאתִי, וְאַתָּה מְכַרְתָּם לִי', אוֹ 'נְתַתָּם לִי', אוֹ 'בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ תְּפַשְׂתִּים' – אֵינוֹ נֶאֱמָן; שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְנָטַל כֵּלִים מִשָּׁם וְהוֹצִיאָן בִּפְנֵי עֵדִים – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גַּזְלָן. לְפִיכָךְ, מַחֲזִיר הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת; וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים רָאוּ מַה שֶׁנָּטַל. וְאַחַר שֶׁיַּחֲזִיר, חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מַה שֶׁיִּטְעַן, וְהַדִּין בֵּינֵיהֶן.
יג. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד, וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁגְּזוּל הוּא כְּלִי זֶה בְּיָדוֹ, וְהַלָּה אוֹמֵר: 'לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי', אוֹ 'בְּחוֹבִי גְּבִיתִיו', אוֹ 'שֶׁלִּי הָיָה וּפִקָּדוֹן הוּא אֶצְלְךָ' – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחֲזִיר הַכְּלִי לִבְעָלָיו, בְּלֹא שְׁבוּעָה; שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים, הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד, חַיָּב שְׁבוּעָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד; וְכָל הַמְּחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, מְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ, אִם כָּפַר וְאָמַר: 'לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתוֹ וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם' – הוֹאִיל וְאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד, וְהוּא מַכְחִישׁוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקַח מִבֵּיתוֹ כְּלוּם, וְנִפְטָר.
A summary of the subsequent Halakhot (laws) from Rambam's Hilchot Gezelah Va'aveidah (Chapters 4 through 15) follows: In these chapters, the text addresses monetary claims involving oaths and single witnesses, specifying how obligations are created when a defendant cannot deny a witness's testimony or partially admits to a claim. The laws then proceed to examine prohibitions regarding benefiting from stolen property, buying items from notorious thieves, and dealing with property appropriated by rulers and tax collectors, establishing criteria for when government levies fall under legitimate royal authority versus outright extortion. Subsequent sections discuss property taken by violence or found in public and private domains. The laws differentiate between items lost under circumstances implying owner abandonment (ye'ush) and those where ownership remains intact, detailing the duties of finding, announcing, guarding, and restoring lost articles according to their identification marks. Special circumstances, including conflicting claims over discovered objects, prioritizing between different types of losses, and assessing improvements made on recovered land or property, are thoroughly analyzed.